אסון הברק
פדות חזות: "לא יכולתי לזוז. הייתי כמו משותקת"
בראיון מיוחד למוסף סוף שבוע של 'ישראל היום', מתראיינים לראשונה בני משפחת פדות ומגוללים את האסון שהתרחש במשפחתם עם פגיעת הברק
אשר חזות צילום: באדיבות המשפחה
"בהתחלה לא ידעתי מה קורה איתי, ואז הרגשתי שאני לא יכולה לזוז. התגלגלתי על החול, ניסיתי לקום שוב ושוב, ובכל פעם נפלתי. רק אחרי כמה וכמה ניסיונות הצלחתי סוף־סוף לקום, וגם אז, לא הרגשתי את הרגליים".
פדות חזות בת ה-13 עדיין מתקשה לעכל את הרגעים הדרמטיים של פגיעת הברק בה נהרג אחיה אשר ז"ל. "לא יכולתי לזוז", היא מספרת בראיון למוסף 'שישבת' של 'ישראל היום'. "הייתי כמו משותקת, פשוט עמדתי שם. לידי ראיתי את אח שלי, אלחנן, כשהוא יושב על כיסא, רפוי כולו, עם עיניים פקוחות, בלי לעשות כלום. לא הבנתי מה קרה כאן הרגע".
אלעזר בן ה-23 שהתחתן זמן קצר לפני כן, הוא היחיד מבני המשפחה שזוכר בבירור את פגיעת הברק הקטלנית. "הגענו לחוף בערך בשעה 12:20", הוא מספר לחנני בלייך מ'ישראל היום'. "שיחקנו קצת כדורגל, דיברנו. בסביבות 13:30 התחילו רוחות ועננים, מלווים בברקים וברעמים. לא ייחסנו לזה הרבה חשיבות.
"ואז אשתי, אפרת (21), אמרה שמתחיל להיות קר, ושהיא כבר מתקדמת לכיוון הרכב. אמרתי לה, 'בסדר, תלכי, אנחנו בינתיים נתקפל ונבוא'. אלחנן אמר לי, 'אני מתחיל לפחד מהברקים', ועניתי לו, 'שטויות, אין לך מה לפחד'. איך שסיימתי את המשפט הזה - פגע בנו הברק".
הוא סיפר לבלייך כי הוא הרגיש "זרם אדיר של חשמל, כמו התחשמלות. מבין אלה שנפגעו, הייתי היחיד שלא איבד את ההכרה. אתה מרגיש חשמל בכל הגוף, כל הגוף מתעוות. התקפלתי על החול מכאבים בכל הגוף, זרמים. אנשים מסביב צעקו, וגם אני. ואז, אחרי כמה שניות, הגיע פיצוץ אדיר של הרעם.
"מייד אחרי פגיעת הברק הרגשתי שאני משותק בכל הגוף. ניסיתי לקום כמה פעמים, ולא הצלחתי, עד שבסוף בורא עולם נתן לי כוח לקום על הברכיים. מימיני ראיתי את פדות, לא מסוגלת לזוז, ואת אלחנן מתעוות על החול כשהוא מעורפל. ראיתי גם את אשר, הוא שכב מוטל על החול בעיניים עצומות.
משמאלי ראיתי את אפרת, גם היא היתה מוטלת על החול בלי תזוזה. הסתובבתי אחורה, היו שם כמה נערים, 200 מטר מאחורינו. צעקתי להם בכל הכוח שיבואו לעזור לנו, אבל לא שמעתי כלום באוזניים. לא ידעתי אם שומעים אותי בכלל.
הם כנראה שמעו את הצעקות שלי. אחד מהם בא אלי והביא לי טלפון כדי לצלצל למד"א, ושניים רצו לסוכת המציל לקרוא לתגבורת. ניסיתי ללכת לכיוון אפרת, אבל בקושי הצלחתי לזחול. בסוף הצלחתי איכשהו לקום, ואז ראיתי שנוזל לה קצף מהשפתיים. בכל הזמן הזה הרגשתי זרמים בכל הגוף, כשיד ימין ורגל ימין שלי רפויות, ואני בקושי יכול לזוז.
בשלב הזה אלחנן הפסיק לזוז, ואשר עדיין לא הגיב. בינתיים הגיע חובש צבאי שהיה במקרה בחוף, ואני התפניתי לטפל באשתי. הלכתי אליה, בדקתי לה דופק וראיתי שהיא לא נושמת. הראש שלה היה שמוט, והעיניים חצי סגורות.
השמיעה חזרה אלי לאט־לאט, אבל היו לי צלצולים באוזן. צלצלתי למד"א. אמרתי למוקדן שאנחנו בחוף זיקים, ושישלחו מסוק במהירות. הוא הסביר לי שאי אפשר לשלוח מסוק בגלל הרוחות והברקים.
שמתי אותם על רמקול והתחלתי לעשות לאפרת עיסויים והחייאה. ידעתי איך עושים את זה מקורסים של עזרה ראשונה שעברתי בצבא. באמצע הפעולות שלי הגיעו שני חובשים בכירים של מד"א על ריינג'ר, התברר שהם היו ליד החוף וקיבלו את הקריאה.
אשר חזות ז"ל"הם המשיכו את העיסויים. אני הלכתי הצידה והתחלתי להתפלל על החיים של אפרת ושל האחים שלי. אחרי חצי דקה הגיעו עוד שני חובשים עם דפיברילטור (מכשיר לביצוע שוק חשמלי; ח"ב), ואחרי כמה דקות באו עוד חובשים. הם התחלקו - חלק היו על אשר, חלק על אפרת. הם ביצעו בה מכת שוק, ואמרו שחזר לה הדופק.
ברגע שהבנתי שהיא בידיים טובות, הלכתי לראות מה עם אלחנן. היה לו חול בפה, והוא נראה ללא הכרה. שפכתי מים על הראש שלו וגם בפה, והוא התעורר, אבל עדיין היה מעורפל".
אלחנן סיפר לבלייך כי "כשההכרה חזרה אלי, צעקתי 'לאאא!' כאילו מלאך המוות בא, ואני אומר לו 'לא!'. ברגע הראשון חשבתי שחטפו אותי". הוא לא זכר את פגיעת הברק, וכשהתעורר ראה אנשים רוכנים מעליו וצועקים. רק באמבולנס סיפרו לו כי הוא נפגע מהברק.
האב שמעון, מורה במקצועו, זוכר היטב את רגע הבשורה. "בערך בשעה שתיים, בזמן שישבתי בסוכה בחצר, קיבלתי טלפון מאלעזר, שאמר לי להגיע מהר לבית החולים ברזילי, כי 'משהו לא טוב קרה'. הוא לא פירט, רק אמר 'נספר לך כשתגיע'. לא עזר כמה שביקשתי ממנו, הוא לא רצה לספר לי בטלפון מה קרה". הוא הוסיף, כי "לאורך כל הדרך, כמעט שעה, היינו מבוהלים מאוד. הבטחנו לתרום צדקה, מתוך תקווה שהכל יהיה בסדר. עלו לנו לראש כל מיני מחשבות של מה קרה, המחשבה הראשונה היתה שמישהו מהם טבע בים".
אלחנן חזות בראיון לתקשורתהאמא מזל סיפרה שהיא אמרה לעצמה "אני בלנית, ואני מזכה את בנות ישראל במקווה, במים. אני מאמינה שהקב"ה לא יעניש אותנו במים, שלא יהיה דבר כזה'. חשבנו על עוד אפשרות, אולי אירעה תאונה. אבל בטח שלא חלמנו שהם נפגעו מברק".
כשהגיעו לבית החולים הסיפור החל להתבהר, ואז הסיוט התחיל. סבב ארוך בין המחלקות השונות בהן היו מפוזרים בני המשפחה.
"בבית החולים קיבלה אותנו עובדת סוציאלית, שהתחילה להעביר אותנו בין הילדים, כדי שנזהה את כולם. התחלנו מאלעזר, ואצלו ברוך השם ראינו שהמצב בסדר, הוא הראשון שסיפר לנו מה קרה.
אלעזר סיפר שפגע בהם ברק, ושהוא לא יודע מה קורה עם אשתו ועם אחיו. הוא אמר שהרגיש שאם הוא לא קם ומטפל בהם, למרות שהוא עצמו נפגע, כולם ילכו. הרגיש שהוא אחראי עליהם, בגלל שהוא יזם את הנסיעה. הוא היה משותק ביד וברגל, וממש זחל לראות את אחיו ואת אשתו. כל הגוף התעוות לו מהפגיעה של הברק.
מאלעזר עברנו לאלחנן, וראינו שגם הוא בסדר, בהכרה. אחר כך הלכנו לטיפול נמרץ, שם שכבה פדות. גם אצלה שמחנו לראות שהכל בסדר. לגבי אשר ואפרת, נאמר לנו שהם במצב קשה. לא נתנו לנו להיכנס אליהם. רק אחרי כמה שעות נתנו לנו להיכנס לחדר הטראומה. ראינו שאשר מחוסר הכרה, ושהמצב שלו קשה מאוד. מאותו רגע נצמדנו אליו ולא זזנו מהמיטה שלו. לא ישנו ולא אכלנו כל הלילה, רק ביקשנו מכל עם ישראל להתפלל לרפואתו. לא חלמנו שדבר כזה יקרה. אפילו הרופאים לא ידעו איך להתמודד עם זה. הגיעו אליו 30, אולי 50 רופאים, ופתחו ספרים, לראות מה עושים במקרה כזה".
יום למחרת, בשעה 17:00 נפטר אשר ז"ל והוא בן 14 בלבד.
"הוא היה ילד למופת", נזכר שמעון אביו בערגה. "אהב לנגן על תופים, קנינו אותם במיוחד בשבילו. הוא חלם לתופף בחתונה של אלעזר, שנערכה בקיץ, והתאמן לזה חודשים שלמים. אבל כשהגיעה החתונה, הרגיש שהוא עוד לא מוכן. הוא גם היה תלמיד מצטיין, עם תעודה 'משעממת'.
"והוא גם היה ילד של חסד, אהב לעזור. היה עוזר למנקָה לנקות את בית הכנסת פעמיים בשבוע, נשאר איתה עד 11 בלילה ומנקה בלי שום תשלום. אחר כך היה מלווה אותה לתחנת האוטובוס, עד שראה שהיא עולה. בכל יום שישי הוא היה עוזר לאלמנה שגרה באזור לעשות קניות".
"קראנו לו אשר, כי הוא היה העשירי, ו'אשר' דומה למילה עשר", מוסיפה אמו מזל. "עשר זה שלמות. והוא גם נולד בחודש אדר, אז זה גם התאים - אשר, כמו אושר, רמז לשמחה של חודש אדר. ובאמת הוא היה ילד שמח, תמיד עם חיוך על הפנים", זולגות דמעות מעיניה.
"הוא אהב לעזור לבית חב"ד הסמוך לארגן בכל שנה את שמחת בית השואבה. כשחזרנו הביתה מבית החולים, אחרי שהוא נפטר, היו לנו שעתיים להתארגן להלוויה, שנערכה ב־10 בערב. שמחת בית השואבה היתה מתוכננת ממש לאותו יום, וכששמעתי שהם חושבים לבטל, אמרתי להם 'מה פתאום? אשר לא היה רוצה שתבטלו. הוא לא היה רוצה שאנשים יהיו עצובים'. הם שאלו רבנים, ואמרו להם לא לבטל את השמחה.
"כך יצא שאנחנו המתנו בבית להלוויה, ובחוץ ניגנה תזמורת, שאנשים לא יהיו עצובים בחג. גם לא נכנסנו מייד לאבלות, כי על פי ההלכה לא יושבים שבעה בחג. היו לנו עוד חמישה ימים לעכל את האבלות, ורק במוצאי שמחת תורה התחלנו לשבת שבעה".
ולא, אין להם שאלות כלפי בורא עולם. "לא היו לנו שום שאלות לבורא עולם למה זה קרה", אומרת מזל. שמעון הוסיף כי "אנחנו מודים על החסדים שה' עשה איתנו. קודם כל, הוא הציל לנו ארבעה ילדים, וגם נתן לנו כמעט 28 שעות להיפרד מאשר, שזה לא יהיה בבת אחת, אלא שנוכל לעכל את הסתלקותו. הוא לא סבל בכלל. הוא איחד את כל עם ישראל וליכד אותם סביב התפילות, זכה שהנשמה שלו תצא עם מניין של קוראי 'שמע ישראל' מטיפול נמרץ. אנחנו מודים לקב"ה על 14 שנה שהוא נתן לנו לגדל את הפרח הזה".
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות