זכות או חובה?

הממשלה אישרה השבוע את הצעתו של שר החינוך, גדעון סער, לתקן את "חוק זכויות התלמיד" כחלק מהתוכנית החדשה של משרד החינוך למלחמה באלימות ולחיזוק המשמעת במערכת החינוך. התוכנית כוללת בנוסף שורה של צעדים, כגון איסור על השימוש במכשירים סלולאריים ואלקטרוניים בשיעור ועוד. במשרד החינוך מתכוונים ליישם את המדיניות בשנת הלימודים הקרובה, גם בגני הילדים!

צר לי להיות משבית שמחה ומעודד אלימות לשר החינוך גדעון סער, אך בעניין הזה, דומני כי גורלה של תוכנית זו, תהיה כגורלן של עשרות התוכניות מבית היוצר של שרי החינוך, ועדות החינוך, ועדות המשנה וועדות המומחים - המנסים מזה עשורים להעלות את החינוך הממלכתי על דרך המלך, ללא הצלחה מרובה.

התוכניות, הרפורמות ומסקנות הועדות המתכנסות חדשות לבקרים רובן ככולן, נקברו קבורת חמור על-ידי השר החדש. הוועדה החדשה שהתכנסה. המומחים החדשים שניסחו רפורמה חדשה.

תוכנית זו תצליח בערך כמו התוכנית שיזמה הממשלה בעבר להפעיל גלאי מתכות, מצלמות במעגל סגור ותוכניות חינוכיות כאלה ואחרות שעולות ויורדות מיד עם כניסתו ויציאתו לתפקיד שר חינוך חדש.

במקרה זה, הסיבה הדי ברורה שתוכנית זו תיכשל טמונה במילה אחת. "זכויות". עצם הגדרת מחויבות התלמיד תחת כותרת של "חוק זכויות התלמיד" – היא היא מפתח לתפיסה המעוותת של מערכת חינוך שעזבה מקור מים חיים והלכה לשבור בארות ובורות נשברים. מילה זו – היא הרעה החולה של החינוך הישראלי-מערבי, כמו של התרבות המערבית כולה.

לפני מספר שנים השתתפתי בפאנל מומחים בפני מאות מפקחים ומנהלי בתי ספר ממחוז המרכז של משרד החינוך. הנושא היה "חופש הביטוי". לצידי כחברי הפאנל ישבו אנשים מכובדים מהאקדמיה, שכמובן, דיברו בזכות חופש הביטוי, החופש לפגוע בזולת באמצעות הלשון. ("כל עוד שלא מדובר על הסתה לרצח", גם בזה היה פרופ' אחד שאמר שמבחינתו חופש הביטוי הוא בלתי מוגבל).

שאלתי את הפרופ' המכובד מדוע אגרוף בפניו של אדם זו לא התנהגות נאותה, אך חץ בלב באמצעות מילים הורגות נפש, זו כן התנהגות נאותה. "האם אתם מחנכים", שאלתי רטורית, "לא מכירים מקרים שבהם מילה אחת, אמירה פוגעת אחת, או ביטוי שלילי אחד לא חרט חתכים שותתי דם בליבותהם ובנשמתם של מתחנכים?" זהו ההבדל בין מוסר אנושי מעשה ידי אדם, לבין מוסר אלוקי.

אמרתי לאותם מאות מפקחים ומנהלי בתי ספר, שעם כל הכבוד לאנשי האקדמיה והמשפט אצלנו לתלמידים אין זכויות יש חובות. עשרת הדיברות הן דוגמא מובהקת לכך: עשרת הדיברות - תמצית התורה כולה - אינן מדברות על 'זכויות האדם' כי אם על 'חובות האדם' כלפי הזולת. אין לאדם זכות כזו או אחרת, אלא אדם חייב לזולת את השמירה על זכויותיו.

התורה אינה קובעת כי לאדם "זכות לחיים" אלא קובעת את האיסור 'לא תרצח' השומר על זכות הזולת לחיים. התורה אינה מרבה להדגיש את הזכות שיכול אדם לתבוע לעצמו, אלא מחייבת אותו להקפיד על יחסו לזולת. "לא תגנוב", ולא "הזכות לרכוש", לא תענה ברעך עד שקר ולא "חופש הביטוי". כך שרטט האלוקים באמצעות עשרת הדברות סרגל של מוסר אלוקי נעלה שאמור לקיים חברה שמקפידה על זכויות חבריה ובד בבד יוצרת תחושת שיתוף ואחדות; כל פרט בחברה ערב לזולתו.

הליברליזם המערבי, לעומת זאת, מקדש את האגו של כל פרט וכתוצאה מכך מביא לידי ניכור וזרות הדדית. התרבות המערבית מחנכת את האדם להיות תובעני, עומד על שלו, דורש, לוקח, משיג, בעוד שהזולת, ובכלל זה המדינה, קיימים רק כדי לתת. התביעה הבלתי פוסקת מייבשת את מעיינות הנתינה. איש איננו רוצה או יכול להעניק למי שרק לוקח ממנו.

מה הפלא שאם מדברים על "חוק זכויות התלמיד" התלמיד יחשוב רק על זכויותיו ולא על חובותיו? הוא במרכז, לו מגיע הכל ואין הוא חייב דבר לאחר!

היום צום שבעה עשר בתמוז הפותח את שלושת השבועות של ימי 'בין המצרים' שבהם נוהגים מנהגי אבלות, נקח ללבנו את דברי החפץ חיים בהקדמה לספרו הגדול "חפץ חיים" על הלכות לשון הרע ורכילות, כי בגלל "חופש הביטוי" חרבה ירושלים, חרבה הבית ונגלה עם ישראל מארצו וכלשונו:"בעבור זה נחרב הבית וגלינו מארצנו... הגם שהגמרא נקטה שנאת חינם, הכוונה היא על לשון הרע גם כן, שיוצאת מצד השנאה, דאי לאו הכי לא היו נענשים כל כך...", וכידוע כל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו...

הטור התפרסם בשבועון משפחה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!