שוב מביאים לנו דוסים?

ושוב מצאנו עצמנו צועדים, בעיצומה של הפגרה המקודשת, אל תוככי הכסת. הפעם מתוך מחשבה, אולי אשליה, כי 'יהיה שמח'.

כי מה יותר חשוב מדיון נוקב על האלימות הגואה של החודש האחרון?

בזה אחר זה הכו המקרים השונים, כמו גלים עזים, על קודקודה של החברה הישראלית. האם הפכה ישראל לניו-יורק של לפני 25 שנה? - שאלו רבים את עצמם, ודיברו על "פחד לצאת לרחובות".
כל מה שביקש יפתח מור יוסף ז"ל, תלמיד הישיבה בן ה-17, היה לשבת ולנוח על ספסל מחוץ לקיוסק, בעיר רמלה. אלא שהוא התיישב ליד האדם הלא נכון, וכדורי האקדח, שביקשו לפגוע במי שישב לצידו, פגעו בו והרגוהו.

כל מה שביקשה ציפורה נחמו ע"ה הוא להסדיר את ענייני השכירות עם משכיר דירתה. אבל כשפרצו השוטרים לדירה שברחוב ארמון הנציב בירושלים מצאו אותה מתבוססת בדמה.

לא נמשיך בפירוט הרשימה המצמררת. אין בכך כל טעם. קוראי העיתונות החרדית נחשפו אליה פחות, אזרחי כלל המדינה מכירים אותה על פה, על פרטיה ותמונותיה.

אין ספק כי מדובר בפשעים חמורים, במצב קטסטרופלי. זהו הרגע בו החליט יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה, ח"כ דוד אזולאי מש"ס, לעשות את הדרך הארוכה מעכו ירושלימה, למרות ימי הפגרה, על אף הילדים והנכדים המבקשים אבא וסבא של החופש הגדול.

פנה אזולאי אל יו"ר הכנסת רובי ריבלין, וביקש רשות מיוחדת לכנס את הוועדה, למרות הפגרה. לא רק פגרה, אלא גם סגירה מוחלטת של הכנסת, למשך שבועיים ימים, לרגל שיפוצים נרחבים באגפים השונים.

ראה ריבלין את חשיבות הנושא, ואישר על אתר את הכינוס הנדרש.

הוזמנה צמרת המשטרה, צמרת משרד הפנים, ח"כים ואישי ציבור, ועד כאן הכול טוב וגם יפה.

אלא שההמשך יפה קצת פחות.

בהחלט חשים בטוחים

הפעם מצאנו את הבניין כשהוא שומם, כמעט נטוש. אפילו הכניסה הרגילה הייתה נעולה. במקומה נאלצנו להיכנס מאי-שם.

כבר בחניון חשנו בריקנות. רק מכוניות מעטות עמדו שם, מבשרות שבעליהן התייחס ברצינות לכינוס החשוב. מצאנו שם את רכביהם של דוד אזולאי (טוב, הוא כינס את הוועדה), כרמל שאמה, דוד רותם (האיש שהצליח, בכישרון רב, להכניס קורטוב של חיים ועניין לדיוני הוועדה), אילן גלאון, דני דנון, ציפי חוטובלי (לדבריה, מכירה היטב את הנרצח אברהם קרפ ז"ל, חשה כאב עצום), אברהם מיכאלי ועוד 4 רכבי שרים, ששמותיהם אינם מופיעים על צג החניון.

מן הסתם לא הצלחנו לתעד את כולם, ובכל זאת היעדרם של חברי כנסת נמרצים רבים בלט עד מאוד. בלטה עוד יותר האווירה. האם הייתה זו אווירה של "מה כבר תוכל הוועדה לעשות?" או אולי סתם השפעה של החופש ושל השיפוצים מסביב?

בעוד יו"ר הוועדה עושה מאמץ נואש להסביר עד כמה מדובר בעניין קריטי, המשיך מפכ"ל המשטרה, דודי כהן, להקריא נתונים מן הנייר שבידו ולהסביר למה המשטרה ממש לא אשמה. אשמים התקציבים החסרים, מקרי הרצח בארץ נמצאים בהגדרת 'יציבות', יש יותר מעצרים עד תום ההליכים ובכלל, חסרים לנו הרבה מאוד שוטרים.

"עזוב סטטיסטיקות, תגיד משהו לציבור", ניסה אזולאי לזעוק ולהגיד בקול את מה שחשבו כולם בליבם.

אבל המפכ"ל החליט להמשיך בתוואי אותו תכנן לעצמו מראש. המשטרה לא עוסקת רק בפשיעה, יש לה הרבה מאוד עבודה, אמר. יש את ימי שישי בהר הבית, יש הפגנות בשבתות בירושלים, יש תהלוכות באום-אל פאחם, ואין לנו כוח אדם לכל זה.

בעצם, יכול להיות שהכול בסדר. ושסתם הוטרחו חברי הוועדה ושאר המוזמנים להגיע עד הלום. "אין מקום בארץ בו האזרח אינו יכול להסתובב חופשי. בואו בחגים לעיר העתיקה, ותראו איך היא מלאה. לכו לפארקים, לחופים, זוהי הצבעה ברגליים של האזרחים. הם בהחלט חשים בטוחים", אמר המפכ"ל.

ביציע העיתונאים נשמעו קולות לגלוג. אילו רק לא היה מדובר בעניין עצוב...

למנוע את הרצח הבא

אם היינו זקוקים להוכחה כלשהי לעובדה כי יש רבים המזלזלים בנושא, היא הגיעה בדמותו של מנהל בתי המשפט, משה גל.

במהלך הדיון הושמעו בפי הדוברים השונים טענות, כאלו ואחרות, על המערכת המשפטית. כאשר הגיע תורו של גל להשיב, התברר ליו"ר הוועדה כי....האיש נעלם ואיננו. היה - והלך. "חלק מהאחריות לפשיעה הגואה היא על בתי המשפט", אמר אזולאי, כשהוא כועס. "לא מקובל שמנהל בתי המשפט קם והולך ואפילו לא מודיע או מתנצל".

כך הסתיימה לה הוועדה בקול ענות חלושה של עוד קריאה לממשלה, והפעם כדי שתקיים דיון בנושא.

אפילו אזולאי, בצאתו מן הדיון, נאלץ להודות כי הוא מאוכזב. נכון, הוא הצליח לכנס דיון פגרה בנוכחות של ח"כים רבים, וזהו הישג בלתי מבוטל, אבל לא היה תכל'ס בדיון.

אבל למה להכביר במילים? היה זה המפכ"ל, במו פיו, שהודיע בצער רב וביגון קודר כי בעצם "לא ניתן למנוע את הרצח הבא". רובי ריבלין ניסה לגעור בו, להבהיר שלא בשביל כך הזמינו אותו לכאן.

"אנחנו רוצים לשמוע ממך מה אתה צריך כדי למנוע את הרצח הבא", אמר לו.

אז אמר.

צריך ללבות את השלהבת

רק קרן אור אחת פילחה את שממונו וחוסר תועלתו של הדיון.

רבים מבין העיתונאים (אגב, רובם מן התקשורת הכללית. החרדית לא ממש התעניינה בנושא) שאלו את עצמם מיהו היהודי המבוגר, עטור הזקן הלבן והכיפה השחורה הגדולה, שפיאר בנוכחותו אל שולחן הכבוד. ובכן, היה זה לא אחר מאשר רבה של רחובות, הרב שמחה הכהן קוק, שהוזמן לכאן על-ידי יו"ר הוועדה.

טרחתו של הרב להגיע ירושלימה באופן מיוחד ראויה לכל שבח. הייתה זו הצבעה ברגליים המודיעה לכל עיתונאי חרדי באשר הוא: הנושא חשוב גם חשוב.

אז נכון שבשוליים נשמעו אי אלו הערות בדבר 'השתלטותה של ש"ס על הוועדה והפיכתה לחרדית' ו'שוב מביאים לנו דוסים?' אבל מנגד נשמעו גם קולות הערכה. קשה להתעלם מכך שנתוני הפשיעה בקרב הציבור החרדי (לא אמרנו שאין נתונים כאלו) נמוכים בלי כל השוואה לנתונים בקרב הציבור הכללי, ולעיתים מודים בכך גם מי שלא נוח להם להודות בכך.

"נאמר 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'", פתח הרב ואמר. "'תתן לך', תעשה אתה את עצמך לשוטר ולשופט של עצמך. הנה אדם יוצא לחטוב עצים ביער. הוא מביא את הגרזן, חוטב את העצים, והנה נפרדת הכת מהגרזן ונוחתת על יהודי שעובר במקום. מה דינו של אדם כזה? נשחררו הביתה? נשים אותו בבית סוהר? ובכן, על פי דיני התורה שולחים אותו לעיר מקלט. עד מתי? עד שימות הכהן הגדול. ולמה? למה לא קצבו זמן? למה יישב עד שימות הכהן הגדול? אלא שגם הכהן הגדול נושא באחריות. ראשי המערכת אינם יכולים להתנער מאשמה. כאשר המצב בארץ כה נורא, כולם אשמים. רבנים, ח"כים, שרים. כשנכנסתי אל חדר הוועדה שאלתי 'מחנכים, נמצאים כאן היום?' - כי זהו היסוד.

"עם ישראל היה בגלויות שונות, מנותק מארצו, כאשר תמיד מלווה אותו תורה אחת ויחידה. ומעולם, מעולם, לא היו בקרב העם שלנו רוצחים. כל אחד ידע שהדבר הנורא ביותר הוא לאבד חי אדם. והנה כיום איבדנו את ההבנה מה פשר חיי אדם. כשאדם קם בבוקר, לפני שנוטל את ידיו, הוא אומר 'מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי'. נשמותיהם של ילדי ישראל טהורות הם, רק צריך ללבות את השלהבת".

וכך הגיע הרב אל הנקודה המרכזית של דבריו: הצורך להעמיק את לימודי היהדות בבתי הספר. "בכל יהודי יש ניצוץ, צריך רק לעורר אותו. בלעדי זה, גם אילו נציב בכל בית ובית שוטר צמוד, לא נוכל למנוע את האלימות".

בהפרש לא גדול של זמן השתפך יו"ר הכנסת, ריבלין, בפני המשתתפים. "כאזרח המדינה, שנולדתי טרם הקמתה, לפעמים אני קורא את העיתונים בבוקר ומרגיש כאילו אני קורא על דבר שלא מתקיים בארצנו".

על זה בדיוק דיבר כבוד הרב.

רק שהוא גם הציע את הפתרונות.

ירושלים זועקת לבניה

הדיון הבלתי שגרתי של ועדת הפנים היה החלק היפה של ש"ס בשבוע החולף. רק שעות ספורות קודם לכן הצליפו בה עיתונאים חדי לשון, מנסים לספר על הקרע שנפער בין שני קודקודיה.

קשה היה שלא לפנות אל אזולאי בשאלה אודות הנושא הנ"ל, וזאת למרות התחושה כי הנושא אינו ממש בראש מעייניו, וכי מה שתופס את ראשו יותר מכל, היום הזה, הוא נושא האלימות הגואה והולכת, נושא עליו הכריז מלחמה של ממש.

"חובה לבנות בירושלים", הוא אומר, ונשמע נחוש בנושא הזה לא פחות ממלחמתו באלימות. מי כמוהו מכיר את הנושא. ילדיו הנשואים מתגוררים בטבריה ובאשדוד, הוא בהחלט בעד מגורים במקומות שאינם סמוכים למרכז הארץ, "שם מחירי הדירות זולים וגם החיים זולים יותר", ובכל זאת חוזר ושומע את זעקת הזוגות הצעירים, שרבים מהם מתדפקים על דלתו ושופכים את ליבם בפניו.

"היום אדם שרוצה להרחיב דירה בירושלים לא יכול לעשות זאת. זה מצב בלתי אפשרי. עם כל הכבוד לאמריקנים, לא צריך לשאול אותם. ירושלים זועקת לבניה, ואני בדעה שצריך לבנות גם במחיר של מערכת יחסים עכורה עם האמריקנים. צריך לבנות בעמנואל, בפסגת זאב, במודיעין עילית ובביתר עילית. יש לנו 11 מנדטים, והגיע הזמן לומר דברים ברורים: צריך לבנות בירושלים ובשאר המקומות, ועכשיו!".

אך בעוד העיתונאים מתפתלים בין המילים, מנסים למצוא בהם סימנים של חתך עמוק במפלגה, הצליחו קברניטיה להוליך אותה בשלום אל חוף מבטחים. אלי ישי עשה זאת בעצם שתיקתו. הוא אמר את שלו בסיוריו לאורכה ולרוחבה של יהודה ושומרון, ומה עוד נותר לו להוסיף? הוא הבהיר כי אין מקום לא חוקי, וכי כל התנחלות שנבנתה בעידודה של ממשלה כלשהי בישראל, היא חוקית גם חוקית. הוא אמר בקול רם וברור כי צריך לבנות. כן, צריך לשאול את פי האמריקנים, כדאי גם להגיע איתם לאי אלו הבנות. אבל אם וכאשר הם יאמרו לנו 'לא' בא' רבתי, יגיע רגע האמת בו נכה בפטיש ונתחיל לבנות. עם רשות, או בלעדיה.

כאשר מצידו נשמעו הדברים בקול כה ברור, לא נותר לעדת העיתונאים אלא לרוץ אל רעהו להנהגת המפלגה, שר השיכון אריאל אטיאס. אפילו שני העיתונאים הוותיקים ירון לונדון ומיקי קירשנבאום הזמינוהו לאולפנם כדי לשמוע ממנו איפה בדיוק עומדים הדברים.

תחילה נתנו לו לספר על תוכניותיו לעתיד, ואף עשו מאמץ ראוי להערכה כדי להקשיב בדומיה לדברים. ואז שלפו את הסכין הבלתי מפתיעה: האם נכון שיש קרע בינך לבין אלי ישי?

אטיאס לא נפל אל המלכודת, ולא סיפק את הסחורה. במילים ברורות הסביר את משנתו של ישי, שהיא מוצדקת גם בעיניו. "המדינה שלחה אנשים למקומות האלו, נתנה להם משכנתאות, אי-אפשר לקרוא למקומות הללו, ביום בהיר אחד, בשם 'מאחזים' או 'התנחלויות בלתי חוקיות'. שהמחוקק יחליט אם זה חוקי או לא".

ולעצם העניין, המשיך והבהיר. "אין סיכום על הקפאה, לא נערך סיכום שכזה מעולם. יש נתונים ברורים: לא יצאו מכרזים חדשים מאז צאתה של הממשלה הזו לדרך. כרגע אנחנו מאפשרים לראש הממשלה להגיע להבנות עם האמריקנים. אין שום חכמה בזה שנאמר להם 'לא סופרים אתכם'. אנחנו כרגע בהמתנה, לא הקפאה, ממשל חדש שם, ממשלה חדשה פה, ונמתין בסבלנות עד שהדברים יסתדרו".

אתה 'יונה', ואלי ישי 'נץ'? - ניסו ללחוץ על הנקודה. אבל אטיאס לא נלחץ, ושוב לא סיפק את הסחורה.

אתה 'נציג השכל' בש"ס? - ניסו ניסיון נואש אחרון.

אבל גם לפח הזה השכיל אטיאס שלא ליפול.

רק משסיים, התפנה להעניק ראיונות לשאר כלי התקשורת, גם לחרדים שבהם.

איתם, הכול הרבה יותר קל.

קישורים:
לגלריה מהדיון בוועדת הכנסת - לחץ כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!