רחוב המלך דוד בירושלים
כמעט בכל אחד מן המבנים שנמצאים ברחוב המלך דויד ובסביבתו חקוק דף מתולדותיה של ירושלים. מה טוב יותר מאשר לחקור את המקום ברגל?
- באדיבות משרד התיירות
- כ"ו אלול התשס"ט
המקום המומלץ לתחילת הסיור במורד רחוב המלך דויד הוא נקודת ההתחלה של ירושלים המודרנית – טחנת הרוח של מונטפיורי. למראה העיר העתיקה והעיר החדשה, קשה לדמיין כי עד לשנת 1860 היה זה המבנה היחיד שניצב מחוץ לחומות העיר העתיקה. והוא אכן עמד – ושרד את קללת המכשף ששכרו הערבים כדי להפילו, וגם את פיצוץ חלקו העליון על-ידי הבריטים בשנת 1948. אף שהמבנה המרשים ממשיך להיות עדות חיה לפועלם של מקימיו, פעילותה של טחנת הרוח הושבתה בתוך שנים ספורות לאחר בנייתה, וזאת בגלל מנוע הקיטור.
טחנת הרוח נקראת על-שם הנדבן היהודי-בריטי משה מונטפיורי, אם כי הכסף לרכישה הגיע מיהודי אמריקני בשם יהודה טורו, שבצוואתו הותיר 50,000$ לטובת יהודי ירושלים. מונטפיורי היה מנהל עיזבונו של טורו. טורו זכה להנצחת שמו ברחוב הראשי של שכונת ימין משה הסמוכה, כפי שתגלו אם תמשיכו לטייל בכיוון זה.
לפני שתשובו לרחוב המלך דויד הסואן, שוטטו להנאתכם בפארק המקביל לרחוב. מכאן יתגלה לעיניכם מבט מרהיב של חומות העיר העתיקה, משער יפו ועד להר ציון. ביום בהיר, תוכלו להביט מזרחה לעבר מדבר יהודה ואפילו אל הרי מואב שמעבר לים המלח.
בפארק נמצא האוסף הרגיל של עצים ושל פרחים, וכן יש במקום ספסלים שעליהם אפשר לשבת כדי להתענג על הנוף. אבל יש כאן דבר מה נוסף, שלא תמצא באף פארק רגיל: קברים בני 2,000 שנה. אוסף הקברים, אשר ידוע בשם "קברות בית הורדוס", נראה כמערה החצובה בסלע, לפי המנהג שהיה מקובל בתקופת בית שני, להשתמש בחדרי קבורה מרובי דורות. במקום ניתן אפילו לראות את הסלע הנע, ששימש לכיסוי הפתח. מדוע סלע נע? כדי שניתן יהיה להזיזו בקלות בעת שתגיע העת ללוות את הדוד חיים למנוחת עולם, לסגור ולחזור ולפתוח כשתגיע שעתה של הדודה שרה. אל תחשבו שתוכלו למצוא כאן עצמות – שודדי הקברים ידעו לזהות קברים עשירים ובזזו אותם לפני מאות שנים. ובאשר להורדוס האומלל, אף שהקבר המסוים הזה נקרא על שם הבונה הגדול של ירושלים – כמו גם מקומות רבים אחרים שאין להם כל קשר אליו – אף אחד מן הפרויקטים הגדולים שלו, כולל המקדש, אינו נושא את שמו.
התקדמו בפארק עד לנקודת החיבור שלו לרחוב אמיל בוטא, שיוביל אתכם בחזרה אל רחוב המלך דויד. ראשית, תחלפו על פני המכון התנ"כי, שנבנה בשנת 1927 בסגנון הניאו-רנסאנס.
רחוב אמיל בוטא נקרא על שם אחד הקונסולים הדיפלומטיים הססגוניים ביותר ששירתו בירושלים של המאה ה-19. הפעילות שניהל הצרפתי בשעות הפנאי שלו גורמות לך לתהות מה בדיוק עשה במהלך שעות העבודה שלו.
כעת נעזוב את רחוב המלך דויד ונשים פעמינו לעבר הכניסה למלון המלך דויד. בית המלון נבנה בין 1929 ל-1931 על-ידי משפחת מוצרי המצרית-יהודית, והאדריכלים שלו – אמיל וודג'ט ובנג'מין צ'ייקן – יצרו מונומנט מרהיב, שמפאר את האדריכלות הקולוניאלית. כל אחד מן האולמות הציבוריים שבמלון מעוצב בסגנון שונה, כחיקוי למראה הארמונות העתיקים של המזרח התיכון, כפי שנתפס בעיני האדריכלים. בשנת 1938 הפך החלק הדרומי של המלון למרכז מנהלי של שלטון המנדט הבריטי. אין זכר לפגיעה הקשה שספג המבנה ב-22 ביולי 1946, עת פוצץ על-ידי מחתרת האצ"ל. בפיצוץ, שנועד למחות על המדיניות האנטי-ציונית של הבריטים, נהרגו 91 אנשים. מלון המלך דויד – שם נרדף לפאר והדר – מושך אליו מפורסמים מכל רחבי העולם, שתמונותיהם מעטרות את קירותיו.
דרך אגב, שמו של הרחוב הוענק לו על-ידי הבריטים, שהושפעו מכתבי הקודש ומצאו את עצמם שליטי ירושלים לאחר מלחמת העולם ה-1. הנטייה הבריטית להעניק שמות תנ"כיים התפשטה גם לחלקים אחרים של ירושלים – רחוב הנביאים, רחוב ירמיהו ורחוב חבקוק, ועוד ועוד.
מצדו האחר של הרחוב נמצא בניין ימק"א, שאין דומה לו בעולם כולו. יש לכך סיבה טובה – אדריכל המבנה היה ארתור לואיס הרמון, שתכנן גם את בניין האמפייר סטייט בילדינג בניו יורק. אם מלון המלך דויד הוא חגיגה מזרח תיכונית, בניין ימק"א גם הוא ללא ספק הילולה של ממש – שאליה הוזמנו סגנונות ארכיטקטוניים המתפרשים על פני 2,000 שנה – החל בסגנון הבנייה ההרודיאני, דרך הלבנים השזורות החומות-אדמדמות, שמאפיינות את הממלוכים של המאה ה-13 וכלה במלאך בסגנון ארט-דקו, שמעטר את הכניסה הראשית.
הרמון אינו האדריכל המפורסם היחיד שמתהדר במבנה ברחוב המלך דויד. מבנה עכשווי יותר הוא הקמפוס של ההיברו יוניון קולג' – מכון הדת היהודי (HUC-JIR) ששוכן ברחוב המלך דויד מספר 13, ואשר תוכנן על-ידי משה ספדי (שתכנן גם את מוזיאון יד ושם החדש של הבירה). כאשר העירייה העניקה לסמינר הרבני של התנועה ליהדות מתקדמת בארצות הברית שטח קרקע קטן אל מול קווי הפסקת האש של ירושלים המחולקת, איש לא תיאר לעצמו שהקמפוס יצמח ויהפוך לציון הדרך המרשים שהוא מהווה היום. בלבו של הקולג' נמצאת החצר הפנימית – אותו מרכיב ירושלמי מובהק. בנוסף להיותו מקום לימוד לרבנים, חזנים, מחנכים ועובדי קהילה, ובנוסף לבית הספר לארכיאולוגיה ששוכן בו, הקולג' כולל גם ספרייה פתוחה לציבור וכן מוזיאון ארכיאולוגי אשר מציג, בין השאר, ממצאים מתל דן - חפירה שנערכה בחסות הקולג'.
אם תמשיכו להתקדם במורד רחוב המלך דויד, לעבר ההצטלבות שלו עם רחוב אגרון, תגיעו למצודת דויד – מלון ירושלמי יוקרתי נוסף, אשר במהלך השנים האחרונות היווה מתחרה של ממש למלון המלך דויד. אבל לפני שתגיעו למצודת דויד, פנו שמאלה ברחוב בן שמעון.
פנו שוב שמאלה אחרי מרכז גשר (מרכז סמינרי המתמקד בגישור על הפער בין דתיים לחילוניים) והתקדמו עד שתגיע למגרש חנייה, שבקצהו המרוחק נמצא המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. המרכז ממוקם באחד מן המבנים הבודדים שנותרו מן השכונה המקסימה ששכנה כאן במאה ה-19 – מחנה ישראל. חלקו הפנימי של המבנה עבר שיפוץ ועוצב בסגנון ספרדי-מורי, וגולת הכותרת שלו היא תקרה מרהיבה, שמעוטרת בתבליטי עץ וגבס וכן בציפויי פסיפס וקירות, פרי עבודתם של בנאים שבאו ממרוקו במיוחד לצורך הפרויקט. החדרים המקיפים את התקרה משמשים להרצאות ולימוד, וכן לתערוכות אמנות ופולקלור, אשר מיועדות לתאר את ההיסטוריה העשירה והמפוארת של יהדות צפון אפריקה ואף ללמד את הדורות הבאים אודותיה.
לאן עכשיו? בהתאם לזמן ולרצון, תוכלו לחצות את רחוב אגרון, לעבור דרך גן העצמאות לרחוב שלמה ולאזור נחלת שבעה המשוקם של ירושלים, שבו אפשר להתענג על קניות, מסעדות טובות וסתם צפייה בעוברים ובשבים. תוכלו גם לפנות ימינה ברחוב אגרון וללכת לשער יפו ומשם לשוקי העיר העתיקה.
טחנת הרוח נקראת על-שם הנדבן היהודי-בריטי משה מונטפיורי, אם כי הכסף לרכישה הגיע מיהודי אמריקני בשם יהודה טורו, שבצוואתו הותיר 50,000$ לטובת יהודי ירושלים. מונטפיורי היה מנהל עיזבונו של טורו. טורו זכה להנצחת שמו ברחוב הראשי של שכונת ימין משה הסמוכה, כפי שתגלו אם תמשיכו לטייל בכיוון זה.
לפני שתשובו לרחוב המלך דויד הסואן, שוטטו להנאתכם בפארק המקביל לרחוב. מכאן יתגלה לעיניכם מבט מרהיב של חומות העיר העתיקה, משער יפו ועד להר ציון. ביום בהיר, תוכלו להביט מזרחה לעבר מדבר יהודה ואפילו אל הרי מואב שמעבר לים המלח.
בפארק נמצא האוסף הרגיל של עצים ושל פרחים, וכן יש במקום ספסלים שעליהם אפשר לשבת כדי להתענג על הנוף. אבל יש כאן דבר מה נוסף, שלא תמצא באף פארק רגיל: קברים בני 2,000 שנה. אוסף הקברים, אשר ידוע בשם "קברות בית הורדוס", נראה כמערה החצובה בסלע, לפי המנהג שהיה מקובל בתקופת בית שני, להשתמש בחדרי קבורה מרובי דורות. במקום ניתן אפילו לראות את הסלע הנע, ששימש לכיסוי הפתח. מדוע סלע נע? כדי שניתן יהיה להזיזו בקלות בעת שתגיע העת ללוות את הדוד חיים למנוחת עולם, לסגור ולחזור ולפתוח כשתגיע שעתה של הדודה שרה. אל תחשבו שתוכלו למצוא כאן עצמות – שודדי הקברים ידעו לזהות קברים עשירים ובזזו אותם לפני מאות שנים. ובאשר להורדוס האומלל, אף שהקבר המסוים הזה נקרא על שם הבונה הגדול של ירושלים – כמו גם מקומות רבים אחרים שאין להם כל קשר אליו – אף אחד מן הפרויקטים הגדולים שלו, כולל המקדש, אינו נושא את שמו.
התקדמו בפארק עד לנקודת החיבור שלו לרחוב אמיל בוטא, שיוביל אתכם בחזרה אל רחוב המלך דויד. ראשית, תחלפו על פני המכון התנ"כי, שנבנה בשנת 1927 בסגנון הניאו-רנסאנס.
רחוב אמיל בוטא נקרא על שם אחד הקונסולים הדיפלומטיים הססגוניים ביותר ששירתו בירושלים של המאה ה-19. הפעילות שניהל הצרפתי בשעות הפנאי שלו גורמות לך לתהות מה בדיוק עשה במהלך שעות העבודה שלו.
כעת נעזוב את רחוב המלך דויד ונשים פעמינו לעבר הכניסה למלון המלך דויד. בית המלון נבנה בין 1929 ל-1931 על-ידי משפחת מוצרי המצרית-יהודית, והאדריכלים שלו – אמיל וודג'ט ובנג'מין צ'ייקן – יצרו מונומנט מרהיב, שמפאר את האדריכלות הקולוניאלית. כל אחד מן האולמות הציבוריים שבמלון מעוצב בסגנון שונה, כחיקוי למראה הארמונות העתיקים של המזרח התיכון, כפי שנתפס בעיני האדריכלים. בשנת 1938 הפך החלק הדרומי של המלון למרכז מנהלי של שלטון המנדט הבריטי. אין זכר לפגיעה הקשה שספג המבנה ב-22 ביולי 1946, עת פוצץ על-ידי מחתרת האצ"ל. בפיצוץ, שנועד למחות על המדיניות האנטי-ציונית של הבריטים, נהרגו 91 אנשים. מלון המלך דויד – שם נרדף לפאר והדר – מושך אליו מפורסמים מכל רחבי העולם, שתמונותיהם מעטרות את קירותיו.
דרך אגב, שמו של הרחוב הוענק לו על-ידי הבריטים, שהושפעו מכתבי הקודש ומצאו את עצמם שליטי ירושלים לאחר מלחמת העולם ה-1. הנטייה הבריטית להעניק שמות תנ"כיים התפשטה גם לחלקים אחרים של ירושלים – רחוב הנביאים, רחוב ירמיהו ורחוב חבקוק, ועוד ועוד.
מצדו האחר של הרחוב נמצא בניין ימק"א, שאין דומה לו בעולם כולו. יש לכך סיבה טובה – אדריכל המבנה היה ארתור לואיס הרמון, שתכנן גם את בניין האמפייר סטייט בילדינג בניו יורק. אם מלון המלך דויד הוא חגיגה מזרח תיכונית, בניין ימק"א גם הוא ללא ספק הילולה של ממש – שאליה הוזמנו סגנונות ארכיטקטוניים המתפרשים על פני 2,000 שנה – החל בסגנון הבנייה ההרודיאני, דרך הלבנים השזורות החומות-אדמדמות, שמאפיינות את הממלוכים של המאה ה-13 וכלה במלאך בסגנון ארט-דקו, שמעטר את הכניסה הראשית.
הרמון אינו האדריכל המפורסם היחיד שמתהדר במבנה ברחוב המלך דויד. מבנה עכשווי יותר הוא הקמפוס של ההיברו יוניון קולג' – מכון הדת היהודי (HUC-JIR) ששוכן ברחוב המלך דויד מספר 13, ואשר תוכנן על-ידי משה ספדי (שתכנן גם את מוזיאון יד ושם החדש של הבירה). כאשר העירייה העניקה לסמינר הרבני של התנועה ליהדות מתקדמת בארצות הברית שטח קרקע קטן אל מול קווי הפסקת האש של ירושלים המחולקת, איש לא תיאר לעצמו שהקמפוס יצמח ויהפוך לציון הדרך המרשים שהוא מהווה היום. בלבו של הקולג' נמצאת החצר הפנימית – אותו מרכיב ירושלמי מובהק. בנוסף להיותו מקום לימוד לרבנים, חזנים, מחנכים ועובדי קהילה, ובנוסף לבית הספר לארכיאולוגיה ששוכן בו, הקולג' כולל גם ספרייה פתוחה לציבור וכן מוזיאון ארכיאולוגי אשר מציג, בין השאר, ממצאים מתל דן - חפירה שנערכה בחסות הקולג'.
אם תמשיכו להתקדם במורד רחוב המלך דויד, לעבר ההצטלבות שלו עם רחוב אגרון, תגיעו למצודת דויד – מלון ירושלמי יוקרתי נוסף, אשר במהלך השנים האחרונות היווה מתחרה של ממש למלון המלך דויד. אבל לפני שתגיעו למצודת דויד, פנו שמאלה ברחוב בן שמעון.
פנו שוב שמאלה אחרי מרכז גשר (מרכז סמינרי המתמקד בגישור על הפער בין דתיים לחילוניים) והתקדמו עד שתגיע למגרש חנייה, שבקצהו המרוחק נמצא המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. המרכז ממוקם באחד מן המבנים הבודדים שנותרו מן השכונה המקסימה ששכנה כאן במאה ה-19 – מחנה ישראל. חלקו הפנימי של המבנה עבר שיפוץ ועוצב בסגנון ספרדי-מורי, וגולת הכותרת שלו היא תקרה מרהיבה, שמעוטרת בתבליטי עץ וגבס וכן בציפויי פסיפס וקירות, פרי עבודתם של בנאים שבאו ממרוקו במיוחד לצורך הפרויקט. החדרים המקיפים את התקרה משמשים להרצאות ולימוד, וכן לתערוכות אמנות ופולקלור, אשר מיועדות לתאר את ההיסטוריה העשירה והמפוארת של יהדות צפון אפריקה ואף ללמד את הדורות הבאים אודותיה.
לאן עכשיו? בהתאם לזמן ולרצון, תוכלו לחצות את רחוב אגרון, לעבור דרך גן העצמאות לרחוב שלמה ולאזור נחלת שבעה המשוקם של ירושלים, שבו אפשר להתענג על קניות, מסעדות טובות וסתם צפייה בעוברים ובשבים. תוכלו גם לפנות ימינה ברחוב אגרון וללכת לשער יפו ומשם לשוקי העיר העתיקה.
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות