1. עמוד הבית
  2. חדשות
  3. אקטואליה

"האדמה רטטה מפרפורי מאות היהודים שנורו והושלכו לבור"

הטלאי הצהוב כבר 70 שנה לא נמצא על דש הבגד אך מעולם הוא לא הוסר מנפש העם היהודי. הוא ליווה את שורדי השואה שעלו לארץ והקימו משפחות והם הנחילו אותו לדור השני, הורינו שצרבו אותו בנפשותינו

טוביה דורוןכ"ז ניסן תש"פ 21/04/2020 09:39
תגיות:

מיצג של ערמת גופות. אילוסטרציה מיצג של ערמת גופות. אילוסטרציה צילום: pixabay

גם אם אנחנו לא חיים את השואה ביום יום, אין יהודי שלא חש את ההרגשה, שהידיעה הזו שאתה בן לעם שעבר את השואה לא טיפסה והתיישבה בירכתי מוחו בהזדמנויות שונות.

זה יכול לתפוס אותך במין כשאתה מזדמן למדינה מזרח אירופאית בעלת היסטוריה אפלה. אתה נהנה מהנוף אבל פתאום היא מגיעה ומזדחלת אליך. מין מועקה מטרידה בלב.

כשאחרים רואים יער, אנחנו היהודים מדמיינים פרטיזנים וכשאנשים אחרים מתפעלים מכיכר גדולה או מבנה יפה בטבורה של עיר אנחנו רואים משפחות יהודיות מצטופפות למרגלותיו בגו שפוף על עולליהן וטפיהן לקראת הטרנספורט.

זה קרה לי בחבל טוקאי בדרך לר' שיעלה. חוצים את פסי הרכבת העתיקים והלב פתאום מתכווץ למחשבה: רגע, המסילה הזאת נמצאת פה הרבה שנים.. והרכבת נראית גם ממש ממש ישנה. רגע, יתכן שהרכבת הזו ממש הובילה יהודים?

חבר סיפר לי שזה קרה לו ביארצייט של ר' מיילך. אחרי כמה שעות תפילה בציון הוא הרגיש שהלב עדיין לא נפתח. הוא יצא לנהר והביט סביבו. הכל היה שליו ופסטורלי. "ממש כמו גלויה" הוא אמר לי. ואז המחשבה הזו הזדחלה לו פתאום וכל מנוחת הדעת והאדישות שלו נעלמה. הוא הסתכל בנהר ולפתע ממש שמע באזניו את נהמת טרטורי המקלעים הטובחים את אלפי יהודי ליז'ענסק. ואז התפילה כבר היתה אחרת לגמרי.

כותב השורות בסמוך לדנובה

פעם, נסענו, מס' חברים לתפילה בעיירה ראדין. ביקרנו בישיבה מלאת ההוד של החפץ חיים והמשכנו לציון הקדוש המוקף ביערות ענק ונופים מדהימים בעולם שכמו עצר מלכת. מעט לפני הכניסה לבית העלמין אחד החבר'ה ביקש לעצור ולצלם. "תשארו באוטו" הוא ביקש. "אני רק רוצה לצלם את הנוף המרהיב ולהשתמש בו כרקע לשומר מסך" כולם צחקו ונכנסנו לבית העלמין הפורח של ראדין.

ואז זה תפס אותנו. מטרים ספורים מהציון יש מתחם מגודר שהאדמה בו מעט גבוהה. מלבן גדול ולידו אנדרטה פשוטה שבמילים ספורות מספרת על אלף היהודים שנקברו שם חיים ביום אחד ונהרגו בידי "הנאצים ועוזריהם". זקני ראדין מספרים שהאדמה שמולנו מעל הקבר רטטה ורעדה מפרפורי היהודים שנורו ונדחפו לקבר הענק גם ביממה השלישית.

ופתאום כל נוף בראשית שמסביבנו הפך לדוחה ומעורר קבס כשהרגשנו את כולו רועד יחד עם דם היהודים ולפתע זה היכה בנו. כל הזקנים שם עם הקסקטים הם הם הבנים של "ועוזריהם" מהשלט.

מהמציאות הזו בלתי אפשרי וגם אסור לברוח. כי אנחנו יהודים.

כי זו מהותנו בכרכים המודרנים והאלגנטים ביותר בברלין, בפריז, ביערות טירול ובערבות זלצבורג. דמי אחינו זועקים אלינו מן האדמה.

זה המטען הנוסף והחורג שיושב בירכתי המח אצלי.

כי השואה היא לא אירוע חד פעמי שהיה ונגמר אלא ריחות, מראות וקולות שגדלנו עליהם והם לא יעזבו אותנו עד שנעביר אותם באותה מוחשיות לדורות הבאים אחרינו.

הכותב הוא דור שלישי לשורדי שואה





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מזהה עם כל מילה  (ל”ת)


  2. מיוחד!!! מרגש!!!  (ל”ת)

    דניאל

  3. על הכתבה  


  4. זו הייתה השואה השניה.  

    שריר

  5. אלוףף  


;