1. עמוד הבית
  2. חדשות
  3. מיוחדים

סיפור של אמונה מאת שרה פכטר: ילדים תגידו תהילים ותקבלו את ארוחת הערב שלי

הסופרת שרה פכטר מביאה את סיפורה של ילדה בת אחת עשרה במחנה ברגן בלזן במלחמת העולם השניה • סיפור סוחף של שרידה בזכות האמונה

שרה פכטרכ"ז ניסן תש"פ 21/04/2020 18:39
תגיות:

יום השואה אדלר, לינקר ומקהלת ויז'ניץ בבירקנאו אדלר, לינקר ומקהלת ויז'ניץ בבירקנאו צילום: באדיבות המצלם

היא היתה ילדה בת אחת עשרה במחנה ברגן בלזן במלחמת העולם השניה, ניצולת שואה ששרדה ולעולם לא תשכח את הדודה שהצילה את התאומים בזכות תרופה ושמה אמונה. 
 
 הטלפון צלצל מאחורי הקו אח שלי, "את רוצה אמונה?" הוא שואל.
 
ואני בימים אילו כמהה לאמונה, "בטח"?, עניתי לו, אז הוא שלח לי מספר טלפון, וקיבלתי זריקת אמונה.

היא ניצולת שואה, סבתא של אשתו, אתמול הם בקרו אותה דרך החלון לפי הנהלים, והסיפור שהיא סיפרה לו הדהד לו בראש כל הלילה.
היום יום השואה והגבורה, במהלך השיחה, צמרמורות חרשו את עורי, המילים שלה נכנסו לי מתחת לעור, צרחו לי באוזן, ולו יכולתי לצלם לכם את העיפרון השקוף שעף כאן בחדר...  אני כן יכולה לתת לכם אמונה.

"אל תכתבי את השם שלי", היא בקשה, אז אני לא כותבת את השם שלה, אני כן כותבת את הסיפור שלה, היא מתרגשת לפרסם אותו.

ילדה צעירה, גדלה בהונגריה כששאלתי אותה איך ילדה בת שמונה מתמודדת עם הזוועות שנחתו עליהם, התשובה שלה תשובה של ילדה בת שמונה,
"את צריכה להבין, גדלנו בפחד גם לפני המלחמה, אני זוכרת שהייתי הולכת עם אחותי הגדולה להביא חלב מהרפת, היינו סוחבות אותו ביחד בדלי, ושייגצים לא פעם ולא פעמיים ארבו לנו ושפכו לנו את כל החלב על הרצפה, אנחנו היהודים חיינו בפחד עמוק מהיום שנולדנו שם באירופה... אלינו הגיעו שנה לפני תום המלחמה, היא משחזרת. הייתי בת אחת עשרה כשנלקחנו לאוסטריה ומשם לברגן בלזן, מחנות מחנות, אלפי אנשים, את הסיפור האמיתי , הנס שבזכותו היא ואחיה ואחיינים שלה שניצלו, היא גילתה רק אחרי המלחמה.

אמא שלי, סבא שלי מצד אבא ודודה שלי בת 21 ואנחנו הילדים צעדנו במשך שעות ביחד עם דודה נוספת שהיו לה שני ילדים וזוג תאומים, אבא שלה נלקח הם לא ידעו מה עלה בגורלו, היא מעולם לא פגשה אותו שוב. 

היא גם לעולם לא תשכח את הצעדה הזאת של שעות מהרכבת למחנה הבא אליהם נלקחו. "הלכנו מהרכבת קילומטרים דודה היא הלכה לפני, היו לה תאומים בני שנתיים שעוד לא הלכו, אחד קשרה בסדין מקדימה ואחד מאחוריה, ושני הילדים האחרים תפסו את החצאית שלה, ועם הידיים היא סחבה חבילות ואני הלכתי אחריהם . והתאומים שהיו עליה בקור הנורא ככה היא צעדה שעות, ולעולם לא אשכח את הנוזלים שזרמו דרך הסדין ואסור לעצור והיא הדודה הגיבורה אם השנה צועדת ככה עם התאומים עליה והחבילות בידיה.

עד עכשיו התמונה לא זזה מהעיניים, אני מספרת לך וכולי רועדת, וסוף סוף הגענו למחנה אחרי צעדה של קילומטרים". שם במחנה הקימו מחנה לילדים, הם קבלו כוס חלב שהתברר ליתר דיוק כרבע כוס חלב מהול במים, ואוכל, כדי להוכיח לאו"ם שהשמועות אינם נכונות, ויש ילדים ויש זקנים.

דודה שלי פחדה, היא לא רצתה שאנחנו הילדים נלך לשם לאולם אליו הוזמנו מידי יום כל הילדים כדי לאכול ולקבל טיפול,  דודה שלי טפלה בנו, שכן אמא שלי בדיוק עברה ניתוח רציני לפני המלחמה ולא היתה מסוגלת,  אנחנו לא נשלח את הילדים שלנו לשם, אנחנו לא נלך למקום שיש בו הרבה ילדים, מקום עם הרבה ילדים יש שם הרבה מחלות", היא פחדה וצדקה.

למזלם רופא המחנה היהודי שנבחר על ידי הגרמנים לנהל את המקום, הכיר אותם, ואישר להם להישאר עם הילדים בצריפים.
היו שם אלפי אנשים היא מספרת, ילדה בת אחת עשרה שנאלצה יום יום לעמוד בכפור שעות.

"כולנו שם עמדנו מידי יום בקור עד שהגרמנים סיימו לספור את כולם, כאילו שמישהו היה יכול לברוח דרך גדרות התייל המחושמלות.. ". היא מגכחת ממרום שנותיה היום.

במחנה מתו כמו זבובים, "לא רצחו אותנו באותה תקופה אולי הם היו תחת עיניהם הפקוחות של האו"ם", היא מעלה השערה בקול צלול ורם. 
"אבל הם לא היו צריכים לרצוח אותם ....אנשים מתו לבד, מרעב כבד, ממחלות, היא זוכרת את העגלות הארורות האלה שכל בוקר התמלאו לערימה גבוהה, בעשרות גופות שהתמלאו לגובה , העגלות נוסעות ורגלי המתים מבצבצות, ילדה צעירה עם מראות שהיא לא אמורה לראות.

אבל היא כן ראתה, דודה שלי נלחמה כמו לביאה על הילדים שלה, באחד מן הימים תאום אחד פיתח חום וחלה, היא הזעיקה את הרופא, היו רופאים יהודים במקום, רק שידם לא יכלה להושיע, לא היו תרופות.

הוא בדק את הילד, נשא אליה זוג עיניים עצובות, ורק אמר לה, מחר הוא יהיה בעגלה. תתכונני, התרופה היחידה שהצליח להפיק מתוכו מנת עצב בלתי נגמרת.

לא, הוא יחיה, היא הייתה נחושה בדעתה. ועם האמונה המצרך היחיד שנשאר לה, היא קראה לנו הילדים, וביקשה מכולנו. להגיד תהילים,
תתפללו שיבריא, והנה אני מחלקת לכם את ארוחת הערב שלי.

הרעב שזעק מהעיניים שלה הילדים הטהורים האלה במחנה, זעק וקרע את הלב.

והיא חתכה את פרוסת הלחם היחידה שלה וחילקה להם, והם אמרו תהילים לרפואתו של הילד, והיא נרגעה, האמינה בלב שלם שהתרופה תעזור.
בבוקר הילד חש בטוב, והוא חי עד היום בפתח תקווה, ולא רק הוא
המשפחה ניצלה. הדודה וארבעת ילדיה וגם אני היא מסיימת את הסיפור שלה, אמא שלי ואנחנו הילדים ניצלנו, אבא שלי לא חזר, וסבא שלי ששרד נפטר יום לפני השחרור מפציעה שהזדהם.

השחרור הוא עוד סיפור בפני עצמו. אני מדברת איתה, והיא מתרגשת, מספרת על דור ישרים שזכתה להקים, ואת תמונת התאומים שדודה שלה סחבה על הגב במשך שעות, היא רוצה לצלם ולחלק את התמונה שתתלו אותה בחדר שבלב.

רק אמונה

הכותבת הינה מנכ"לית של משרד הפרסום 'שרה תקשורת' וסופרת





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. תודה! כתוב בצורה מרתקת!!  (ל”ת)

    אחת

;