י"ב ניסן התשפ"ד
20.04.2024

יהודון פושע וישראלים "פושעי המלחמה"

מי ממשפחת השופט שכתב את הדו"ח של האו"ם על "פשעי המלחמה" של ישראל התמחה ב...בית המשפט העליון? • ואיך התפנקנו על מאמרו של הסופר איל מגד שכותב נגד הפינוק? • טורו היומי של יצחק נחשוני

דו"ח בדוי המלבה את גלי השנאה והרדיפה נגד יהודים. קאסמים שנורו על שדרות
דו"ח בדוי המלבה את גלי השנאה והרדיפה נגד יהודים. קאסמים שנורו על שדרות



משנאיך ומחריביך ממך יצאו

השורה האחרונה בדו"ח האו"ם הקובע שישראל ביצעה 'פשעי מלחמה' בעזה, המטלטל היום את המערכות המדיניות התקשורתיות והבינלאומיות, לא נכתבה עדיין. בשורה הריקה שנותרה בתחתיתו של הדו"ח, אנחנו מוסיפים את ההיסק שלנו - לא צריך 'מלחמה' או 'מבצע' כדי להיות 'פושע', די בכתיבת דו"ח בדוי המלבה את גלי השנאה והרדיפה נגד יהודים. די בליבוי ה'אנטישמיות' או ה'אפרטהייד' בשפה המובנת יותר לכותב הדו"ח מדרום אפריקה.

כשמי שאחראי לכתיבתו ולהפצתו של דו"ח מפוברק שכזה נולד בעצמו אל תוך היהדות, הוא 'פושע' על פי כל הערכים שבלקסיקון הנאלחים היהודי. ההצמדה המאולצת שעשה כותב הדו"ח, השופט ריצ'רד גולדסטון, בין שני המושגים "פושע" ו"מלחמה" גם היא שקר ואחיזת עיניים, כמו הדו"ח עצמו שכתב ה'יהודון' הזה.

וזה מעניין: ההזדמנות להבין מהו פשע ומיהו פושע - ניתנת לנו, היהודים, בכל פעם מחדש , בתקופה זו של ערב, או בתוך 'ימי הדין'. כך היה ב'טבח' סברה ושאתילה, כך גם היום.

גם לפני 27 שנה זה קרה בערב ראש השנה. הפלנגות הנוצריות בלבנון נכנסו למחנות הפליטים סברה ושתילה, ותוך זמן קצר החלו במעשי רצח חסרי אבחנה. הם יצאו משם יומיים לאחר מכן, ביום הראשון של ראש השנה, על-פי דרישת צה"ל, ובמהלך ימי החג החלו להתברר ממדי הרצח שביצעו. כמה מאות גופות נמצאו במחנה.

מי שמיהר לטפול את האחריות על ישראל-על ליהודים, לא היה במקרה ההוא האו"ם ואפילו לא האויב. בדיוק כמו ארגון 'שוברים שתיקה' ודומיו שאחראים לדו"ח הכזב של גולדסטון, שנכתב בחסות האו"ם, גם אז היו אלה היהודונים שלנו, וביניהם ראשי האופוזיציה, מתנגדיו של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, שהקדימו אותם. הגרא"מ שך זצ"ל כינה אותם אז 'פושעים', וסירב בשל כך לראות את פניו של שמעון פרס, עד יומו האחרון.

הסופר הישראלי אמנון קפליוק הפיץ את הבדותא שישראל היתה אחראית לטבח שנעשה ב...3500 פליטים לבנוניים. על בסיס אותם מספרים מנופחים ומוגזמים דווח על הפגנה של "ארבע מאות אלף" שערך 'שלום עכשיו' בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב. מכאן ועד לגינויים החריפים בעולם, לדו"ח של האו"ם, ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית בישראל, שהכתימה אותנו לא פחות מהגופים הבינלאומיים, הדרך כבר היתה קצרה ביותר. דו"ח גולדסטון הוא רק עוד חוליה בשרשרת הזו של "משנאיך ומחריביך".

חייבים להיות עירניים, שלא תקום לנו ועדת חקירה כמו בסברה ושאתילה, גם בעקבות הדו"ח המתפרסם היום. וזאת צריך לדעת - קשריו של ריצ'רד גולדסטון, כותב הדו"ח על "פשעי ישראל במבצע עופרת יצוקה" עם מערכת המשפט והאקדמיה בישראל, הדוקים יותר מאלה הנוצרים בין קולגות שיפוטיות בארץ ובדרום-אפריקה.

גולסטון הוא שופט יהודי מדרום-אפריקה, שביקר בארץ פעמים רבות, ובתו אף התגוררה בירושלים מספר שנים. בלא כל קשר לעובדה שהוא עצמו היה שופט בבית המשפט העליון בתקופת ה'אפרטהייד', התמחה חתנו אצל השופט בדימוס יצחק זמיר, והוא עצמו רקם קשרים אישיים עם שופטי בית המשפט העליון בישראל. תקופה מסוימת הוא שימש כנשיא אורט העולמי, וכמו אנשי האקדמיה המפיצים דיבת ישראל בעולם, ראו הערך האחרון של פרופ' גורדון, גם הוא היה חבר במועצת המנהלים של האוניברסיטה העברית וקיבל ממנה תואר 'ד"ר של כבוד'.

עוד כבוד כזה ואבדנו.

אם הרקע ה'מפואר' הזה של ריצ'רד גולדסטון, ש'הארץ' מכנה אותו גם היום, לאחר שכתב את הדו"ח, "יהודי ציוני", עדיין לא מספיק כדי להוכיח מי פה הפושע מחרחר המלחמה האמיתי נגד היהודים, ומי הוא זה שטופלים עליו לשווא את כינוי הגנאי 'פושע מלחמה' נגד טרוריסטים, כדאי גם לדעת מהו יחסו של היהודון המרוחק הזה לראשי המדינה.

זה אמור כבר להסביר את הכל.

לפני שלושה חודשים שלח היהודי היהיר ולא יהודי גאה, גולדסטון, איגרת אישית לראש הממשלה בנימין נתניהו וביקש ממנו שישראל תשתף פעולה עם ועדת האו"ם שהוא עומד בראשה. נתניהו סירב. הפניה לנתניהו היתה השלישית שהפנה גולדסטון לרשויות בישראל בעניין זה וכולן נענו ב"לא" נחרץ.

ברק רביד ואורי בלאו כותבים היום ב'הארץ' כי סיבת הסירוב היתה "הטענה שהוועדה 'נולדה בחטא', בשל המנדט החד-צדדי שלה והעובדה שהיא מונתה על-ידי המועצה לזכויות אדם של האו"ם, שגם אותה מחרימה ישראל, בשל המגמה האנטי-ישראלית החריפה שלה. ישראל טוענת כי המועצה לזכויות אדם נשלטת על-ידי מדינות ערב ולכן הדיונים בה מכורים".

אבל לא צריך להגיע כל-כך רחוק, עד להשפעה של מדינות ערב על ועדת האו"ם. די אם נקרא את מה שאמר אותו ריצ'רד גלוסטון, שהועמד כ'עלה תאנה' בראש ועדת האו"ם, על יחסו למנהיגות בישראל, כלומר נתניהו. בראיון שהעניק לפני מספר חודשים לאותו אורי בלאו מ'הארץ', אומר גולדסטון בגלוי: "יש בעיה עם ההנהגה הישראלית הנוכחית". ומוסיף: "מהניסיון שלי, הרוב המוחלט של האנשים בעולם הם הגונים. אלו כמה תפוחים רקובים שגורמים כל-כך הרבה בעיות".

את המנהיגות הישראלית שלדעתו היא "תפוח רקוב" טובל ריצ'רד גולדסטון בראש השנה הזה ב'ארס הדבורה' שלו, בצורת הדו"ח השקרי שכתב. אנחנו, כשנטבול את התפוח בדבש שלנו, נמתיק גם את הדין הזה.

להתפלל במקום להתפנק. סידור צילום: להתפלל במקום להתפנק. סידור
להתפלל במקום להתפנק. סידור


רק תפילה אשא

ערב ראש השנה מופיע היום 'מעריב' עם 'פרויקט מיוחד' המתפרס על פני רוב עמודו הראשון והכתבה הפותחת אותו הסבה לנו קורת רוח עד כדי השכחת כל המועקות. 25 אישים וכתבים כותבים בגיליון היום על יממה אחת בארצנו הקטנטונת.

בן כספית ומיה בנגל היו בבית ראש הממשלה, אייל לוי בפקק של המדינה, אילן מציק וזוהר סוסנקו בבית משפחת אילן ואסף רמון, ליאת תימור התרוצצה אחרי המתנה לחג, קובי אריאלי שלנו היה עם אנשי חדשות ערוץ 2 לפני ובשעת שידור ה'חדשות', והרשימה עוד ארוכה.

הכתבה הפותחת, בעמודים 2-3 של קובץ החדשות של העיתון, היא של הסופר איל מגד. פשוט מרגשת ונוגעת ללב.

מגד, שהוא דור שני לסופרים, בנו של הסופר אהרן מגד, נתן למאמרו את הכותרת שאברהם פריד החדיר השנה כמעט לכל לב "רק תפילה אשא". בכותרת המשנה נאמר: לפתע מצאנו את עצמנו במדינה מתפנקת - אין לכך אח ורע בעולם, להתפנק הפך משחק. אבל אפשר גם לחזור לאיכויות נשכחות: לאכול, לאהוב, להתפלל.

הנה לפניכם הכתבה בלשונה, לא נגענו, רק העתקנו עבורכם ונהנינו מכל רגע:

"אולי לא שמנו לב, אבל הפועל הרווח ביותר בשפה הישראלית העדכנית הוא פ.נ.ק. הפועל הזה, לצורותיו השונות, שרוי בהטיה מתמדת מעל מודעות פרסומת של דגני הבוקר ("הבוקר השגרתי שלך יהפוך לבוקר מפנק"), בתי מלון ("הזמנה ליום של פינוק"), מכוניות ("גם בטוחה, גם מפנקת"), חבילות נופש ("בואו להתפנק בבנקוק"), מסעדות ("תנו ביס מפנק לסטייק) ומה לא.

עד לא מזמן למילה פינוק היה גוון שלילי מובהק. פינוק נחשב כמעט לחטא. המסגרות המובהקות שאפיינו את המדינה הצעירה - תנועות הנוער, הצבא, הקיבוץ, התייחסו לפינוק כמו לשיקוץ.

ההתפנקות היתה התנהגות שחייבים להוקיע. סכנת נפשות ממש.

אבל פתאום, אולי בהדרגה בעצם, היחס אל הפינוק השתנה, התהפך. שאט הנפש הפכה למשאת נפש. להתפנק הפך לשם המשחק. לפתע אנחנו מוצאים את עצמנו במדינה מתפנקת, וכל המרבה בפינוק הרי זה משובח. עד כמה שידיעתי מגעת, אין אח ורע להתפנקות הזו, ולא ברור מאין היא הועתקה. אפילו באמריקנית - שהיא , כידוע, צור מחצבתם של מומחי השיווק של הפינוקים למיניהם, המילה פינוק עדיין נאמרת בהקשרה השלילי.

מכאן שהטיהור שנעשה אצלנו לפינוק משקף שינוי מהותי בהווית חיינו. בספרטה, אותה מדינת מבצר מוקפת אויבים, שעד לא מזמן שימשה כמשל לישראל, לא היה מקום לפינוק. בספרטה ובכפילתה המודרנית היו חייבים להיות דרוכים עד מסוגפים. אי אפשר לאחוז בחבל משתי קצותיו - מצד אחד לדבר על איומים קיומיים הרובצים לפתח, ומצד שני לקדש את תרבות ההתפנקות - שאיך שלא תסתכל עליה, גובלת בהסתבאות - הדרך רחוקה.

בואו נאמר שבמקום להתפנק אפשר להתכוון לכמה איכויות נשכחות בחיינו: להפיק הנאה להשכמה לתפילה, למשל - אנחנו הרי חיים בארץ שהיא הכור הגרעיני של אמונה. אפשר לא רק להתפלל אלא גם להתאחד לתפילה עם נוף אלוקי - אנחנו הרי חיים בממלכת הק-ל.

אפשר לאכול, לאהוב, להתפלל, בלי שאחת מהפעולות תעמוד בדרכה של השניה.

יש טעם להמליץ על תפילה, מאחר שלהתפלל זה הפוך מלהתפנק. התפנקות פירושה יהירות וחמדנות - תפילה היא הרכנת ראש, הצטמצמות והצטנעות. התפנקות היא בבואת חיי הרגע הגנדרניים - תפילה היא עמידה לפני הנצח ללא מחלצות. התפנקות היא סגידה לגוף, לבשר, לאני ואפסי עוד - תפילה היא הכרה בהבלותם של מנעמי החיים, בגזרת התכלותם, באפסותם. התפנקות היא מילה נרדפת לעקרות, בעוד התפילה מכילה את העיקר. מורגש להתפלל במקום להתפנק כדי להרגיש מה חשוב באמת".

איל מגד הוא סופר מוערך מאוד בחוג הסופרים הדעתניים ה'מתפנקים' של ישראל, וגם משורר. קשה לנו להחליט אם לסווג את הדברים שכתב היום לסופר שבו או לפיוט ולרגש. אבל כדי שלא להסתפק רק בהזדהות המלאה עם הכתוב ובהרעפת שבחים ואהבה, נחווה את דעתנו שמי שלא השתכנע עדיין בצורך להתפלל וחפץ בינתיים להמשיך ולהתפנק, שיתפנק על מאמרו הקצר של מגד.

לנו הוא גרם לפינוק אמיתי.

לעצור את העיקול. יעקב אשרצילום: לעצור את העיקול. יעקב אשר
לעצור את העיקול. יעקב אשר


נותרה רק 'התשובה'

איל מגד סידר לנו היום את ה'תפילה', גם עם 'צדקה' נראה לנו הבוקר שאנחנו מסודרים, ומה שנותר עוד להשלים כדי לתקן עולם במלכות ה' ולבטל את רוע הגזירה מעלינו היא ה'תשובה' - דבר פעוט.

מי שעובר בשעות אלה בחוצות הערים, אינו יכול שלא להבחין בתזזית האמיתית שעושה כל אחד למען ביתו בחג, וכולם יחד למען הנזקקים שידם אינה משגת. הקריאות לעזרה מעל דפי העיתונות החרדית והבטחתם של גדולי ישראל כי מי שירתם לסייע למפעלי הצדקה והחסד לקראת החג יזוכה בדין, עושות את שלהם, ועם ישראל, גם אלה שאין להם, נרתמים למען הזולת.

אין כל צורך בסקר של מינה צמח שהתפרסם אתמול כדי להוכיח זאת. בסקר נקבע שאין אפילו אלפית מהציבור החרדי שאינו תורם ואינו פעיל למען נזקקים מכל גווני האוכלוסייה. 77.4% משתתפים בתרומה כספית, 9.7 תורמים מזון והשאר גם פעלים באחד מארגוני הצדקה והחסד.

מרנין את הלב.

למרות הגיוס הכללי, ברמה הציבורית מגיע היום ציון מיוחד לשבח לראש עיריית בני ברק יעקב אשר. אחרי שגם הוא ומשפחתו ודאי נכללו ב-100 האחוזים של מינה צמח, הוא החליט לצבור זכויות נוספות והורה להקפיא את כל עיקולי הבנקים שהוטלו על תושבי עירו בשל חובות לעירייה, עד לאחר החגים.

על פי דיווח של יעקב רייניץ במוסף 'כל מקום' של 'המודיע', "לקראת החגים הנחה הרב יעקב אשר, ראש העיר, את אגף ההכנסות של העירייה, שבהנהלת מר שלמה איצקוביץ, להפסיק את עיקולי הבנקים של חייבי הארנונה עד לאחר החגים. ראש העיר גם הודיע שבערב יום כיפור תהיה הכניסה לכל המקוואות העירוניים חינם אין כסף".

כשבירושלים מורה היועץ המשפטי של העירייה יוסי חבליו, בערב החגים, על ניתוק מוחלט בין הנבחרים - נציגי הציבור, לבין הפקידות בעיריה, ואוסר אפילו השתדלות לטובת נזקקים בלשכות הרווחה, או בהקלה בתשלום מסים וחובות, כאילו לא מדובר בעיר הקודש אלא סדום, בולטת עוד יותר ההתחשבות היהודית בעיר התורה והישיבות.

אין ספק שפה טמון הסיכוי גם ל'הס קטיגור' של עיריית ירושלים.
תורה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד