1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

החרדית שהתגייסה למלחמה, הצילה את הרבי ונפטרה משברון לב

הסיפור שמעולם לא סופר: משפחת לוין מירושלים חוותה טרגדיה כפולה לאחר שבן המשפחה נפטר במהלך הקרבות של מלחמת העצמאות ומאוחר יותר אמו התמוטטה ונפטרה משברון לב • 'בחדרי חרדים' מביא את סיפור המשפחה המרטיט לראשונה

טוביה לוין, ד' אייר תש"פ 28/04/2020 09:06
תגיות:

הסיפור שמעולם לא סופר • מרטיט חיילי צה"ל. (למצולמים אין קשר לכתבה) חיילי צה"ל. (למצולמים אין קשר לכתבה) צילום: אוליבר פיטוסי, פלאש 90

החרדית הצעירה חובשת השביס נכנסה בצעד בוטח למשרד הצבאי וביקשה כלי נשק כלשהו. ירושלים. ימי תחילת מלחמת העצמאות. כל הגברים הכשירים נטלו חלק במאמץ המלחמתי. מי שיכל בשדה הקרב ומי שלא יכל בתמיכה בלוחמים.

המערכות שהתנהלו בירושלים היו מעל ביתה של הצעירה שגרה עשרות מטרים ספורים מאזורי הקרבות הקשים יחד עם ה"עורף" של אותם ימים. זקנים, נשים וטף שנשאו עיניהם למרום, מודאגים מרעמי התותחים הקרבים.

לאחר מעשי טבח כמו פרעות תרפ"ט לאף יהודי בארץ ישראל לא הייתה אשליה באשר לצפוי לו במידה והאויב ינצח. בקרב יהודי ירושלים הסתובבו ניצולים מפוגרומים ופרעות שחוו מכלי ראשון את הצפוי מהפורעים שתאוות רצח בעיניהם וזעקת "איטבח אל יאהוד" בוקעת מפיהם.

לא הייתה גם לאף אחד סיבה להאמין שהעולם, אותו עולם שלא נקף אצבע כדי להציל את יהודי אירופה מהנאצים, ינהג בצורה שונה ויתעמת עם מאות מליוני הערבים המקיפים את היישוב היהודי הקטן. 

הגברים החרדים התגייסו בהמוניהם בהוראת רבותיהם לגדודים לוחמים שונים ומי שלא יכל להילחם - גויס לתפקידי סיוע ותמיכה. הנשים, הזקנים והילדים שנותרו בעורף אילתרו כל כלי נשק אפשריים.

והאישה הזו ביקשה רובה, כאילו כלי הנשק לא נמצאים במחסור ומספיקים בקושי ללוחמים. "ומדוע שנתן לך רובה?" שאלה אותה הפקידה ושאלה אותה: "מי את?". "פרידה", ענתה. והמשיכה: "מגיע לי מזל טוב! נישאתי לפני שבוע".

לא היה צריך לשאול איפה החתן הטרי. במצב החירום היה ברור שהוא בחזית. "נקי יהיה לביתו" נאמר רק על מלחמת הרשות והמלחמה הזו לא הייתה כלל רשות... והצעירה סיפרה: "המלחמה קרובה לביתי. אני לא נמצאת בעורף, אלא ממש מול פני האויב שנלחם ומפגיז את קצה הרחוב שאני גרה בו".

לאחר מו"מ, המפקד שהתרשם מנחרצותה הציע את הדיל שהתקבל: פרידה קיבלה תת-מקלע תמורת התחייבות לפטרולים מסוכנים באזור הקרבות.

האישה הזאת היא סבתא שלי. סבתא פרידה ידעה לתפעל תת-מקלע סטן וברן, ושכבר כנערה צעירה תושייתה הייתה לשם ולדבר ביישוב היהודי בירושלים, כאשר התפרסם שקפצה לבור מים עמוק בכדי להציל מטביעה את בנו הקטן של אדמו"ר ידוע שגדל להיות אדמו"ר ידוע בעצמו (הרבי מסקווירא).

בקרב הקשה על "בתי הונגרין" בו השתתפה היא נפצעה ולאחר שהחלימה והשתחררה מבית החולים שבה למשימותיה. עם תום מלחמת השחרור היא וסבי שהשתחרר מהצבא קבעו את משכנם בשכונת גאולה, בה גידלו את שמונת ילדיהם וביניהם דוד שלי, סמל נחמן לוין ז"ל. אסטמה כרונית מנעה ממנו לשרת בצבא, אך הוא נלחם והתגייס לחיל האוויר, בו שירת כאפסנאי בבסיס צריפין. הוא לא רק סיים שירות צבאי מלא, אלא המשיך לשירות מילואים.

בט' בחשון תשמ"ט הוא היה בן שלושים ושתיים, עדיין רווק, ונקרא לשירות מילואים סטנדרטי שבמהלכו קיבל התקף אסטמה ומחדל כלשהו הביא לכך שבהחלטת מפקדו הוא לא פונה לבית חולים כשעוד היה ניתן להצילו.

הוריו, אנשים יראי שמיים ובעלי אמונה קיבלו בדומיה את פטירתו מההתקף, ועד עצם היום הזה לא הם ולא אף אחד מהמשפחה תבע מצה"ל הסבר על נסיבות המוות. האמונה בגזרת שמיים ליוותה את סבי עד יומו האחרון.

נחמן ז"ל שנפטר עוד בחדר מיון נקבר כ"מנהג ירושלים" לפיו גם בהלוויה וגם מאוחר יותר בימי האזכרה איש מהמשפחה לא עלה לקברו. חצי שנה לאחר פטירתו חל יום הזכרון לחללי צה"ל. אימו סבתא פרידה, שהגעגועים לבנה אכלו את ליבה גמרה אומר לפקוד את קברו בבית העלמין בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.

החייל נחמן לוין ז"ל

בפעם הראשונה היא ראתה את המילים "סמל נחמן לוין ז"ל" חקוקים על המצבה וליבה נשבר מצער. היא התמוטטה על קברו ופונתה לבית החולים. חודש ימים היא נלחמה על חייה אך במאבק הזה אף תת-מקלע לא עזר, וליבה שעמד בגבורה בפני פגזים והתפוצצויות לא יכל לצער השכול והיא נפטרה.

מאחר ובני משפחתה מטבעם בעלי אופי שתקני יותר, בכך הגיע הקץ לא רק לחייה אלא גם לזיכרונה.
משפחת אבי מחמירה במנהג ירושלים והאחים לא עלו ולא יעלו לקברו של נחמן אף פעם. לא ביום השנה ולא ביום הזיכרון. וכך במשך השנים זכרו של נחמן וזכרה של סבתא פרידה הפכו לאמירת קדיש בלבד.
ככל הידוע לנו הסיפור שקראתם זה עתה לא נכתב ולא תועד מעולם. ספק אם סופר אי פעם על ידי מישהו למישהו.

לפני שנה ביום הזכרון חל מפנה. אחד האחים בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית ביקש מהורינו לספר על הטרגדיה הכפולה וכך התוודענו לפטירתו בטרם עת של נחמן ולפטירתה של סבתא משברון הלב. הבטחנו שביום הזיכרון הבא (כלומר היום...) נעלה לקברו ונזכיר לנו ולילדינו את עומקה של אהבת עם ישראל, את המסירות לארץ ולעם באמונה ובכאב רב. קשה מנשוא כפשוטו.

הם ממתינים שלושים ושתיים שנה למישהו שירים את הלפיד שלהם והקורונה לא מנעה מאיתנו לקיים את ההבטחה. רק דחתה אותה קמעא.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. נכון התגייסו אז חרדים  

    מאן

  2. אתם לא מתביישים שאין לכם אפילו כותרת על יום הזיכרון?  

    שמעון

  3. מרתק!  

    חדוה כהנא

  4. איזו גבורה!  

    ט'

  5. הצלת האדמו"ר  

    סקווערער

    • אכן ההצלה היתה באוקראינה/רומניה (ל”ת)


  6. סבתא פרידה  

    שרה

  7. הוריו, אנשים יראי שמיים ובעלי אמונה קיבלו בדומיה את פטירתו מההתקף  

    '

    • אתה ממש דפוק (ל”ת)

      אני

    • שתמות מתאונת דרכים 

      דויד

    • תתביש. איש חסר לב (ל”ת)

      יכ

  8. תיאורים לא אמינים  


    • מנהג ירושלים 

      בן המשפחה

  9. איזה סבתא ממש זכות ללמוד ממנה מה זה ערך החיים  (ל”ת)