רגע לפני שעוטפים את הדגים

על מה אתם חושבים כשאתם מדפדפים אותו באדישות, עם הקפה של הבוקר או בתחנת האוטובוס? כשאתם משליכים אותו לפח שליד תיבת הדואר, אחרי עלעול קצר עם צרור מפתחות בין השיניים? כשאתם "רק מחפשים בו מאורסים"?

מן הסתם בדיוק מה שאני חשבתי פעם, לפני שהכרתי את מה שעומד מאחורי הדפים היבשים, מכתימי האצבעות.

הרבה עמל ויזע.

עכשיו, כשאני מסתכלת על הכותרת הראשית, אני חושבת על סגן העורך שהלך אתמול לישון בשלוש לפנות בוקר, וגם אז לא בדיוק נרדם תחת מבול האס.אמ.אסים, כי הרי הידיעות המערכתיות נכנסות כל הזמן, עד שהעיתון עובר סופית מהקבצים במחשב אל עולם החומר.

כשבמקום הבולט ביותר במדור הצרכנות מופיע בסופו של דבר לקוח שאינו שלי, אני מתארת לעצמי איך הגרפיקאית כמעט בכתה אתמול, כשהונחתה עליה עבודה נוספת ב-11 בלילה, כשמישהו החליט לחליף כמה אינצ'ים בכמה אחרים.

חלונות המסנג'ר שמרצדים אצלי מאוחר כמעט בכל ערב, בדרך כלל שמורים לכמה אנשים שצריכים להחזיק אותם ערים מול עבודות עריכה עד השעות הקטנות, רק כדי לאחוז במעט השפיות שעוד נותרה להם משבוע שעבר, וכדי לוודא שבדרך הם לא שוכחים את הלקוחות שלי.

מוצאת את עצמי מתרגשת יחד עם עיתונאית רדומה למחצה ועצבנית בטירוף, כשהמזכירה מביאה לה עד המחשב במערכת קרלו קר מהצרכניה. מתבאסת כשהיא מחפשת ולא מוצאת כפית...

בשביל ציבור כה קטן, יחסית, כמו שלנו, כמות העיתונים היוצאים לאור היא עצומה, כמעט בלתי נתפסת. כנ"ל כמות העיתונאים, העורכים וסגניהם, הגרפיקאיות, צלמי העיתונות, מנהלי המערכת, היח"צנים.

כל שבוע מחדש, הם מקריבים על הדפים האלו הרבה שעות עבודה. הרבה שיחות טלפון. הרבה הודעות SMS. הרבה עצבים. יש אנשים שלא הולכים הביתה בערב, אלא נשארים במערכת, מקלידים, עד אחת ועד אחת וחצי בלילה. יש כאלו שגם זוכים לנזיפות אחרי כל זה. לאנשים אין זמן לצאת לאכול, כי השעון לא מוותר לך לעולם, גם אם אתה עיתונאי.

סוג של דיאטה, לפעמים, להיות כתב זוטר בעיתון גדול.

בבוקר, אחרי כל המהומה, הם כנראה עוצמים את העיניים כדי לא לראות אותנו מדפדפים את העיתון שלהם, גוזרים מתוכו ידיעות יחסי ציבור ומשליכים את כולו לאשפה.

או שהם כבר התרגלו, אחרי עוד "יום סגירת עיתון". ועוד אחד. יום שאין לו התחלה ואין לו סוף אבל איכשהו נראה שהוא מופיע יותר מאחת לשבוע.

אחרי כמה חודשים של לחיות עם עיתונאים ולטייל בין עותקים ישנים, מושלכים בעוד איזו מערכת מאובקת בבני ברק או מחוצה לה - למדתי לראות את מי שעומד מאחורי כל מה שכל כך ברור לנו מאליו בחיי היומיום. וגם, לעולם לא להתקשר אליהם יום לפני ההפצה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!