1. עמוד הבית
  2. בחצרות
  3. מיוחדים

ליל שבועות ראשון ללא אבא • גבאי הצדקה בטור אישי ומטלטל

"התקופה האחרונה ומגיפת הקורונה הביאו עמם טרגדיות נוראיות, כאלו שגם אני שרגיל ל"ע לשמוע מקרים קשים ומזעזעים נאלצתי לנגב את דמעותיי, ימים ארוכים שקדנו ב"קופת העיר" על איסוף התרומות, וב"ה בזכות עם ישראל היקר שנרתם לעזור ולסייע הדבר הביא בשורה של ממש לאותם משפחות שבורות ודכואות"

יעקב כהן - קופת העיר, ד' סיון תש"פ 27/05/2020 17:52

כותב השורות עם מרן שה"ת הגר"ח קניבסקי כותב השורות עם מרן שה"ת הגר"ח קניבסקי צילום: באדיבות המצלם

מתוקף תפקידי אני נחשף מידי שעה ומידי יום למקרים מזעזעים וקשים, ילדים צעירים שביום בהיר חרב עליהם עולמם, משפחות שבורות עניות ומיוסרות.

אך התקופה האחרונה ומגיפת הקורונה הביאו עמם טרגדיות נוראיות, כאלו שגם אני שרגיל ל"ע לשמוע מקרים קשים ומזעזעים נאלצתי לנגב את דמעותיי, ימים ארוכים שקדנו ב"קופת העיר" על איסוף התרומות, וב"ה בזכות עם ישראל היקר שנרתם לעזור ולסייע הדבר הביא בשורה של ממש לאותם משפחות שבורות ודכואות.

אז הפעם, רגע לפני חג השבועות, חשבתי לשתף אתכם ברגשים שכתבתי לאחר הכרות מעמיקה עם אחד מהמקרים המזעזעים שהקורונה הותירה, משפחה שלמה שהוכתה בין לילה, עם פטירתו של אביהם הנערץ. לא איש דברים אנוכי אבל המעט שכתבתי נכתב בדם ובדמעות:

בעוד שעות לא רבות, חג השבועות, יום מתן תורה יפרוס את כנפיו עלינו, ליבם של בני היהדות הנאמנה בכל מקומות מושבותיהם בארץ ובגולה, רוטט מהתרגשות, הומה וכוסף ליום הגדול והעצום הזה, יום בו קבלנו את התורה הקדושה, יום בו נשמעו קולות וברקים וההר כולו היה עשן, משה ידבר והאלוקים יעננו בקול.

יהודים בכל הדורות, ציפו וכספו ליום הגדול הזה, יום בו מתחברים אנו, בכל שנה מחדש, לכיסופין ולעוצמה הגדולה של 'נתינתה מסיני'. רבבות יהודים מנצלים את היום הקדוש הזה להשריש בילדיהם ובצאצאיהם את גודלה וזכותה של התורה הקדושה, היכלי הישיבות ובתי המדרשות הומים בלילה זה בקול תורה שמהדהד מתחילתו ועד סופו, לילה שבכל שנה מחדש מורגש היטב נוראותה של נתינת התורה.

בחורי הישיבות יושבים רכונים מעל גמרותיהם, זקנים וצעירים יחדיו מתפלפלים בעומקה של סוגיא, אברכי משי יטלו את ידי בניהם וכך יד ביד הם יצעדו יחדיו בהתרגשות גואה אל בתי הכנסת, לקראת לילה ארוך של התחברות במובן הגדול ביותר לתורה הקדושה, להשריש בלב הילדים את אהבת וחשקת התורה, כי הרי מלילה זה יושפע שפע התורה לכל השנה כולה.

ליל שבועות שנת תשע"ט

אברך משי אוחז בידי ילדיו הקטנים, צועדים המה נרגשות לבית המדרש, השעה מוקדמת למדי, רק תחילת הלילה, אבל הוא כמו אב שעל כתפיו מוטלת חינוך הילדים מנסה להחדיר בליבם הקט רגשות עזים לתורה, סעודת היום טוב התמקדה כולה סביב מעמד 'הר סיני', בגודלה של השעה, ובקדושת היום, מעט מאוד תשומת לב הוקדש למאכלים הערבים, וכך בזריזות מה, הסעודה הסתיימה ולאחר 'ברכת המזון' הם צעדו נרגשות – האב ובניו הקטנים לבית המדרש הקרוב, כבר אז, בשעה המוקדמת היה ניתן למצוא עשרות של אברכים וילדים שקועים בעולמה של תורה.

הוא תפס את מקומו הקבוע, נטל משניות מסכת ברכות מארון הספרים, ושקע יחד עם ילדיו בהוויות של התנאים הקדושים, שעה רדפה שעה, אבל הוא לא שם לב לזה כלל, המחוג שהתקדם במהירות נראה היה כמו עוף זר כאן במקום שבו דנים על זמן ה'קריאת שמע' ועל גדר 'להרחיק את האדם מן העבירה'. גם הילדים נהנו מכל רגע, בשביל עולמם הקטן זה הלילה שהם מחכים לו כבר שנה שלמה, 'לילה שלם שהם ערים ולומדים עם אבא'.

כי ללמוד עם אבא לילה שלם זה לא דבר של מה בכך. אז נכון, הם נרדמו פה ושם, ראשם העייף נשמט על דפיו הזהובות של כרך המשניות העתיק, אבל הלטיפה של אבא וקולו החם הזניק אותם שוב ושוב. הלילה כמו הסתיים בפתע פתאום, ואת מקומו של העלטה תפסה שמש קיצית, התפילה עברה בהתעוררות גדולה, הם שבו הביתה עדיין אוחזים זה בידו של זה, אבל נדמה כי הכל היה שווה רק בכדי לראות את המבט המאושר של אמא, אמא עמדה שם בפתח הבית כשדמעות זולגות מעיניה, היא זכתה לראות בנים עוסקים בתורה יחד עם בעלה, בחשק ובהתלהבות. דבר שהוא כלל לא מובן מאיליו.

והיא עמדה שם בוכייה, נרגשת, הומה, מנגבת את דמעותיה ביד האחת ובידה השני מחבקת חיבוק עז את ילדיה הרכים, והילדים, השיבו במבט טהור ומזוכך חיוך לאמא, ודמעותיהם נגעו זה בזה.

שנה עברה מאז, רק שנה, אצל רבים זה היה 'עוד שנה', אבל אצלם, אוי, איזה שנה, אוי, שנה שעברה די מהר וברוגע, אבל אז ברגע אחד חרב עליהם עולמם, אביהם הצעיר חלה בנגיף הארור, ב'קורונה', שבועות ארוכים הוא שכב במיטת חוליו, נלחם בין שמים לארץ, אבל אז, בפתע פתאום מבלי שיכלו להעיף בו מבט אחרון ולהיפרד ממנו הוא עלה לעולם שכולו טוב, משאיר אחריו שורה של יתומים ואשה אלמנה שבורה ורצוצה, העולם לפתע כמו נעצר, והילדים כמו נטרפו בים מוכה גלים.

ליל שבועות תש"פ

והנה שוב חג השבועות בפתח, אבל הפעם הם לא יצעדו יד ביד עם אבא לבית המדרש, הפעם הם לא ישמעו במהלך הסעודה דיברות אלוקים חיים על מעמד 'הר סיני' על האש על הלפידים, על 'משה ידבר והאלוקים יעננו בקול', השנה הם לא יזכו לשבת ליד אבא וללמוד איתו 'משניות ברכות' ולזכות ללטיפה החמה שלו, השנה שלא כמו שנים קודמות הם יתומים. השנה את מקומו של האבא יתפוס מושב ריק, חסר משמעות, ככה, פשוט ריק, את החלל העצום לא ניתן למלא גם לא במעט.

את השורות הללו קשה לסיים, קשה מאוד, אך תקוותי ותפילתי כי זהו הטרגדיה האחרונה עליה נשמע, שיהיה סוף וקץ לכל צרותינו, למקרים הרבים שאני נחשף אליהם מידי יום, ובטוחני שזכות התורה ולומדיה בחג השבועות יחיש את פעמי משיח צדקנו ונזכה  שהיתומים יפגשו שוב עם אביהם בתחיית המתים ובבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

 





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;