1. עמוד הבית
  2. נשים
  3. המעניינים ביותר

השנה האבל מורגש בחוזקה: "עולמנו חרב בפעם השלישית"

"איכה ישבה בדד" בפעם השלישית שריד בית מקדשנו אבד. ובבדידות איש איש בביתו נערוך ניתוח כל אחד לגופו, נתאבל נקרע בגד בקול נהי, אך מתוך המיצר נערוך ניקוי פנימי ואמיתי, הגיע הזמן לשאול את עצמנו, איך שוב איבדנו את בית מקדשנו?

חני לוין, ח' אב תש"פ 29/07/2020 18:38

החורבן צועק בקול בוכה בוכה צילום: pixabay

אש מתפשטת בכל רחבי ירושלים, כוהנים בוכים משליכים את מפתחות בית מקדשנו לשמיים. ובתוך האפלה יד מושטת ולוקחת את הצרור לחלון ליבנו, לעבודת בית מקדשנו מאז ועד היום,

"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה" בכל שנה ושנה אנו בוכים את החלל העצום בחיינו. חלל שאף אחד מבני דורנו לא הכיר לא ראה.... אך כאלה אנחנו עם הספר ובכל זאת כואבים את חורבן הבית הנורא. מילים הם כל כך קטנות לבטא את אשר אנו מרגישים. "כל רודפיה השיגוה בין המצרים"

אבל כבד מכסה את הארץ וכעשבים נובלים מרכינים הכל את ראשם ומבכים בקינות בבכי, בקריעת בגד במנהגי אבלות בקול נהי... חורבן.

ואני כמסתירה את פניי בעלטה, כאדם שקובר לעצמו את קברו מעדיפה להעלם, מעדיפה להיות אילם. כי השנה האבל מורגש כל כך חזק, מזקני העם ועד עולל קטנטן. השנה תיאור החורבן מתאר את דורנו, דור שכוחו נדם.

"כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים" נסחפנו, עד כדי ששכחנו מי אנחנו נשאבנו להבלים. והמגפה המתפשטת בקרבנו לא פוסחת גם לא על מי שדאג למרוח דם על משקופי ביתו. המגפה מכלה את בחירי העם את אוהבי תורתו. "מאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע" הפעם זה אנחנו המטרה. כי גורשנו מביתנו. היכלי הישיבות מעלים אבק, ובתי הכנסיות משוועים למניינים עמוסים, בקול תפילה שמפלחת ובוקעת רקיעים.

וממש כמו לפני כאלפיים שנה חרב עלינו עולמנו בפעם השלישית זכר לחורבן שארע. והעיניים רואות אש רואות עם נשלח לגלות, הסתרת פנים כי איבדנו את עצמנו הסרנו מעלינו כל שייכות. ובתשעה באב הזה שנשב כולנו על הרצפה, נתאבל ונערוך ניתוח לב פתוח על מעשינו נשאל את עצמנו למה כל זה קרה?

ולהבדיל כמו בדורו של חזקיה שאז כל ילד וילדה היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, בדורנו אנו כל ילד וילדה מבינים עד כמה האבל חרוט עמוק בנשמתנו, עד כמה העצב בולט בעיניים שנותרו חשופות מפני המסכה.

"על אלה אני בוכייה עיני עיני ירדה מים" על חורבן בית מקדשנו, על טובי הבחורים שיורדים אט אט מדרך אבותינו. ומה כבר נותר? עבודה שבלב? זה כל מה שנשאר, אך בתוך בית הכנסת כבר אסור להכניס מעל המותר. על כל אלה עיני בוכייה, שוב חרב לנו בית המקדש. הפעם החורבן צועק בקול אתם בגלות אינכם כל יכול.

ואנו מחזיקים את הלב הפועם בחזקה אך הדמעות זולגות כים, כנהר מתפרץ בלי סכר בלי חומה. ובתוך ההסתרת פנים, הכל כך גדולה,

בזכות נשים נגאלנו זו הדרך היחידה. אנו הנשים בכוחנו לעמוד על המשמר לשמש בגופנו גדר לבנות ישראל לבחורים, כל אישה בביתה תעמיד את גדול הדור הבא. בידנו לשים סוף לחורבן הנורא.

בידנו להביא גאולה, לעם כה ידוע שאיבד את דרכו לעם כה פצוע, ובתוך החורבן הגדול הנורא נקיים חשבון נפש פנימי ועמוק נזעזע את קירות ליבנו ונקום לשחר חדש להקמת בתים המשך קיומנו. ובתום ניקוי הנפש הפנימית נקבל את ט"ו באב בעלייה רוחנית. ומכל קצוות תבל נרבה באהבת ישראל.

מאת: שירה מלכה

 

 

מעוניינת לשתף אותנו בתוכן מעניין? שלחי לנו הודעה בוואטסאפ - 0583288642





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;