תנועת הנוער

את השבת האחרונה עשיתי ברחובות. שהיתי שם במהלך יום הבחירות. ראיתי מקרוב את ציבור המצביעים הליטאי צועד לקלפי ומשלשל את הפתק 'עוזי סלנט' בהיפוך קרביים. הגעתי לשם שוב לשבת, ונוכחתי לראות שהתוגה הפכה לחיוך. חיוך מפסידים.

לרחובותי במקור, אי אפשר למכור אטריות קרות כאילו היו מנה חמה. אם יש מי שדאג במשך שנים לציבור בני התורה הליטאי בעיר - אמרו לי לא אחד ולא שניים מקרב אותו ציבור - זהו רחמים מלול. לא מדובר על דאגה למוסדות ומנהליהם, חזקה על אלו שתמיד מסתדרים לבסוף כמו בתחילה. לא ראינו מנהל מוסד נעזב וזרעו מבקש רכב. לעומתם, צדיקים מבקשי לחם, אברכי משי השוקדים על תלמודם ונאנקים תחת הרשות המקומית על זרועותיה השונות, ראה ראינו. לאלו האחרונים, דאג רחמים מלול. תשאלו כל אברך רחובותי, מהי הכתובת היחידה לפנייה בנוגע להנחה בארנונה, כמו לכל שאר העניינים שנציג הציבור ברשות יכול לסייע בהם. לא מדובר בפעילות של ערב בחירות, אלא בעשייה של שנים.

חיוכים נראו בשבת האחרונה ברחובות רחובות. לא רק בקהילה הספרדית או בציבור החסידי, אלא גם ברחוב הליטאי. הם הצביעו ככל אשר הורום. על האצבעות ניתן לשלוט מהמוח, לא על הלבבות. אלו נותרו בצידו של מלול.

אחרי שהפנמנו בירושלים את חומרת התמיכה במועמד חילוני, דרוש הסבר משכנע ברחובות. מי שמנסה לצייר את הבקשה הלגיטימית להנפקת הסברים מעסקני דגל התורה, כהעזת פנים, הוא החצוף בעצמו. אין לך זלזול גדול יותר מלקיחת הציבור כמובן מאליו. גזירה שאין הציבור יכול להבינה, יכול שתיהפך לגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. ואם לא במערכה המוניציפאלית העכשווית, חלילה במערכה הארצית הבאה. המתקשה להבין זאת, מוזמן לעשות שבת ברחובות.

ישנם חומרים נפיצים, שכתיבתם כמוה כהרכבת פצצה ולא בתנאי מעבדה. אבל אחרי שהינך מתוודע לתחושות, ושומע מפיהם של אברכי כולל חשובים (לא בהגדרה כלפי אגף הישיבות, אלא ביחס שהם זוכים לו בקהילה החרדית המקומית), אמירות קשות שאין להעלותן על הכתב, אי אתה יכול להתעלם. "אמרו לנו שנצביע בניגוד למה שאנחנו חושבים, כי בסופו של דבר לא יוצאת תקלה תחת ידם של גדולי ישראל ואכן לא יצאה תקלה. הנה, הצבענו לסלנט וקיבלנו מלול", אמר לי אחד מחשובי האברכים בעיר, ספק ברצינות ספק באירוניה. וזוהי מהאמירות, שניתנות לכתיבה. כשאתה שומע זאת שוב ושוב, בנוסח עדין יותר ופחות, אין מנוס מלהסיק כי ההסברה כשלה.

החילוני מבריסק

בשם כל קשי הקליטה, ברחובות ומחוצה לה, פניתי למורה נבוכים, אחד משועלי הקרבות של דגל התורה שדלת מרן ראש הישיבה בבני ברק פתוחה בפניו, על מנת לנסות לרדת לשורשי ההחלטה. איך קורה כדבר הזה שהינכם מפספסים, לא את הבחירות, אלא את התחושה הפנימית של ציבור האברכים, שאלתי. התחושה הינה, שאין הבדל בין ברקת בירושלים, לסלנט ברחובות. "יש הבדל ברור", הוא השיב, "בירושלים מדובר היה במועמד חרדי של תנועה חרדית, לעומת זאת, ברחובות מדובר במועמד של תנועה חילונית על כל המשמעות ההשקפתית, המפלגתית והרעיונית שבדבר".

"בבריסק" סיפר מרן ראש הישיבה, הגראי"ל שטיינמן, כשעלתה לפניו הסוגיה הרחובותית, "התנהלו בחירות בתקופתו של הבריסקר-רב. מול המועמד הציוני תמך הבריסקר-רב במועמד חילוני". ללמדך, שלא כיפתו האישית של המועמד קובעת, אלא השליטה במסגרת ההשקפתית-רעיונית.

"אם החזון-איש אמר על הבחירות המקומיות בבני ברק, שגופי תורה תלויים בהן, זוהי אינה מליצה", מסביר השועל הדגלאי. "לנו חשובים מוסדות התורה, מוסדות הקירוב, תנועת התשובה. במעמד הר סיני לא דובר על מחיקת חובות ארנונה, גם לא על טופס 4. רחמים מלול אולי עזר לאנשים בשטח, אבל לא בזה הוא נמדד. המדד שלנו הינו מה יהיה עם האידישקייט בעיר. האם יתנו לרב המקומי לפעול בלי הפרעה של הצבת ראש מועצה דתית לעומתי". התרכובת הזאת, של רב ירא-שמים שכנגדו ניצב ראש מועצה דתית תאב-ג'ובים שאינו סר למרותו, היא מתכון לכישלון רוחני. לתשומת לב שר הדתות.

"דבר אחד ויחיד קובע: מי ישמור על מצבה הרוחני של העיר, מי יחזק את מוסדות הקירוב, מי ישמור על המעמד העצמאי של מערכת הכשרות בעיר? בירושלים, שם ניצב מועמד של מפלגה ותנועה חרדית שפועלת מכוח מרנן ורבנן גדולי ישראל, לא היה ספק מהי התשובה. ברחובות, התמודדו זה מול זה שניים שפועלים מכוח תנועות חילוניות אשר מחד מחויבות למנגנונים החילוניים ומאידך אינן נשמעות לגדולי ישראל ואינן מחויבות לשימור מצבה הרוחני של העיר", משכנע איש הדגל.

סלנט ומלול. לכאורה שני מועמדים שווי כוחות ביחס למסגרת. נשאלת השאלה, מדוע אם כן להעדיף ברמה האישית את החילוני על פני החרדי. גם על כך יש תשובה סדורה: "מבחינתנו, רחמים מלול כיהן בפועל כעשרה חודשים כראש עיר ועשה הכל כדי לפגוע בכל הקדוש והיקר לנו, במוסדות התורה כמו במוסדות הקירוב בעיר. זו הייתה הסיבה היחידה שבספק בין שני המועמדים של התנועות החילוניות, ראש הישיבה הכריע להצביע למועמד שלא פגע ביקר לנו. אלו גופי התורה שהכריעו את השאלה. הפסדנו, אבל זה לא אומר שלא צדקנו", דברי הדגלאי הוותיק, שיודע להפסיד בכבוד. ואל יהי הדבר קל בעיניכם. שמענו גם שמענו, נערים דגלאים שמדברים על קלות המשקל של הבחירות הרחובותיות. לפני הבחירות, כשריח ניצחון נישא באפם, הם דיברו על גופי התורה. רגע אחרי ההפסד, נשברו הלוחות, האותיות פרחו באוויר והבחירות הפכו ללא יותר מהתמודדות על ניקוי פחי האשפה של התושבים.

ההסבר למהלך הרחובותי במקומו עומד, אך בו עצמו, יש כדי להפנות אצבע מאשימה לעברה של הגווארדיה הצעירה בדגל התורה. שקילת גופי התורה התלויים בבחירות נתונה בידיהם של גדולי ישראל, וזוהי, כך נראה, השאלה שמכריעה גורלות פוליטיים, בעד או נגד. כך נאה וכך יאה.
האם בשל כך ניתן להיפטר במשך כל ימות השנה מפעילות אמיתית למען האזרח הקטן ולא רק למען המקרב הגדול? לא ולא, אם תשאלו את ציבור האברכים. כן וכן, אם תשאלו אחדים מצעירי הדגל בערים שונות שהולכות ומתרבות. כי זה בדיוק מה שקורה לנציגי דגל התורה בערים רבות, לא בכולן. ההבנה שהמענה לפניות הציבור לא יעמוד להם בשעת מבחן, מובילה רבים מהם לזלזל בציבור המצביעים, לקחת אותו כמובן מאליו. הם אכן מועילים להשגת מבנים למוסדות הקירוב ולמוסדות המקורבים, אבל על הדרך מזניחים את המענה למצוקותיו של האזרח הפשוט.

בצמרת התנועה, מצויים כאלו שהמענה לפניות הציבור זורם בעורקיהם. מקלב הוא הדוגמה המושלמת. גם גפני עצמו עשה כן משך שנים, ועודנו זוכרים כיצד לפני שנתיים, במבחן שנערך באכסניה זו לכל השרים וחברי-הכנסת החרדיים (בי"ס לפוליטיקה: מבחן שדרות), היה גפני היחיד שהשיב בו ביום לפניותיו של שלמה כהן, תחקירן 'קו עיתונות', שהתחזה לתושב שדרות החרד על נפשו מאימת הקסאמים.

מנותקים

פעילות העסקנים המבוגרים לא חדרה לחלקים מהרבדים הצעירים יותר. אחדים מהעסקנים הצעירים שתפסו שליטה, מתנהלים בתחושת פטרונות. כאילו המצביעים חבים להם ולא הם למצביעים. לא פלא אם כן, שפעם אחר פעם הם נכשלים בקריאת מפה, בפילוח מצביעים, בהכרזה על ניצחונות ברגעי ההפסד. ניתוק מהמצביעים, גורר ניתוק מתחושות השטח.

מאותה סיבה בדיוק, הם הזניחו ברחובות את סוגיית ההסברה. הצעירים שפשטו על הרחובות, לקחו את הציבור הליטאי בעיר כמובן מאליו. דווקא הדגלאים הוותיקים יותר הבינו את חומרת הדבר. אי אפשר לשנע מצביעים לקלפי רק בכוח האינרציה והמשמעת. ההסברה היא כלי חיוני ולא רק במערכת הבחירות הארצית. גם במערכה המוניציפאלית יש להתנהל בסבר פנים מסבירות.

אלו צעירייך דגל. לפחות אחדים מהם. מנותקים ומנתקים. זה לא שאין נציגים ראויים, כמו שהמפתח לבחירתם, לפחות מנקודת המבט הצעירה, אינו עוד כישורים למתן סיוע ועזרה לציבור, אלא קשרים במקומות הנכונים. עבודה בחצרות משפיעה, אך לא בחצרות בתי התושבים. לאברך מבקש ההנחה בארנונה, ידאג כבר מלול.

לא נעים להפסיד על חודן של שלש מאות שלושים ושמונה קולות, (מספר הקולות שחצה את רף הארבעים אחוזים והפריד בין ניצחון לסיבוב שני). מה לעשות ובמשחק פוליטי אי אפשר להימלט מכך. בשקלול השנה האחרונה, הפסד מקומי ברחובות, עדיף על הפסד ארצי בוועדת הכספים. יש שיאמרו כי זהו המחיר של הפקרת הזירה המקומית בידי הצעירים.

לא נעים, אך לא נורא, כל עוד הלקח נלמד. במקרה הזה, דווקא שמחת המפסידים – אנשיה האותנטיים של דגל התורה בתוך הקהילה הליטאית – צריכה להדליק נורת אזהרה. אם בוגרי דגל התורה לא ישכילו לחבר את הצעירים לשטח, לרכך את היהירות, לקרוא את המפה הסיסמוגרפית ולא רק הדמוגרפית, להתחבר גם לחובות הארנונה של התושבים ולא רק לאלו של המוסדות, הם עלולים למצוא עצמם במקומות נוספים, מובילים לקלפי מצביעי דגל שליבם עם מלול. כל עיר והמלול שלה.

מוכרים קרח לאמריקאים

"הוא, האובמה, יבין את זה", התבטא לפני מספר חודשים בלהט ראש העירייה המוקפאת, מאיר רובינשטיין: "אי אפשר להקפיא לנו את הבנייה בביתר עילית ובמודיעין עילית. ביבי נתניהו צריך להסביר לו שיש עליו לחץ מהנציגים החרדיים, ולכן הוא לא יכול להקפיא את הבנייה ביישובים החרדיים, כי אנחנו נעשה לו בעיות".

הקפאה מעשית, יושמה בשטח לפני החלטת הממשלה הרשמית. "אם אתה ממילא מקפיא, מדוע לא להכריז על כך ולקבל קרדיט מהאמריקאים?" שאל אטיאס את ביבי בישיבת הממשלה לפני שבועיים. דרישת האמריקאים להכרזה רשמית של ממשלת ישראל, הסבירו לנו, כמוה כדרישה לקבלת תעודת כשרות רשמית של הרבנות, עבור חנויות שכבר ממילא כשרות למהדרין. ביתר עילית, בתוככי שאר התנחלויות יהודה ושומרון, הוכנסה למקפיא זה מכבר, וקרח כידוע, לא ניתן לשוב ולהקפיא. אז למה לא למכור אותו לאמריקאים?

באו אירועי השבוע החולף והוכיחו, כי גם את הערים המוקפאות ועומדות ניתן לעטוף בשכבת כפור נוספת. הג'יפים של המינהל האזרחי שפשטו על ביתר ומודיעין עילית, עצרו גם את חלק מהתחלות הבנייה שאושרו בתקופת ממשלת אולמרט (ראה בהרחבה בעמודי החדשות), והיוו את אחד מהישגיה היחידים של ש"ס בקדנציה האחרונה. את מה שאהוד ברק חשש לעשות בממשלת אולמרט, הוא מרשה לעצמו לעשות בממשלת ביבי. שר הביטחון מעצב את החלטת הממשלה כראות עיניו ומגייס עשרות פקחים שלא יאפשרו לתקוע מסמר בקיר. פטיש בראש, דווקא כן.

השבוע נוכחנו לדעת שאפילו החלטה פעוטה כמו נטילת חופשת מחלה, נתניהו לוקח ברגע האחרון. בראשון בלילה, סמוך לחצות, בשעה שעשינו את ההכנות לטיסה עם פמליית ראש הממשלה לגרמניה, הודיעה לשכת ראש הממשלה על ביטול הטיסה עקב מחלה. הצטנן מההקפאה, הביבי. זה יכול לקרות לכל אחד, גם לראש ממשלה, אבל דומה שרק לביבי הדבר קורה תמיד בדקה התשעים. אם להאמין לסיפורי לשכתו, חולשה הוא הרגיש כבר בבוקר, אבל במקום לחתוך לכאן או לכאן ולעדכן בזמן את המשלחת כמו גם את המארחים, הוא סחב את היום, ורק סמוך לחצות, החליט סופית להישאר במיטתו ולהתלוצץ עם רופאיו.

זהו טבעו של האיש שמחליט רק בלית ברירה ותמיד לאחר הפעלת לחץ. רובינשטיין בדבריו, צדק אסטרטגית אך טעה טקטית. נתניהו צריך להילחץ מהכיוון החרדי, אך היעד צריך להיות שונה לגמרי. שום לחץ של השחורים בארץ הקודש לא יעזור, כאשר שחור אמריקאי המשמש במקרה גם כנשיא ארצות הברית לוחץ מהצד השני של העולם. את התובנה הזאת, השמיע בצדק שר השיכון אטיאס שעם כניסתו לתפקיד שם את הדגש על בנייה לחרדים בתוככי הקו הירוק.

יושבי כורסאות עור הצבי מימין, אומנם מצהירים מול כל מצלמה שהבנייה תחודש בעוד עשרה חודשים, אך גם הם מבינים בתוככי ליבם, שמדובר במס שפתיים - אג"חים בשפה עכשווית - שאיש לא מתכוון לפרוע.

בערב חג הסוכות, בראיון שנערך עמו באכסניה זו, הסביר שר השיכון אטיאס, כי בחסות תהליך מדיני ניתן יהיה לחדש את הבנייה מעבר לקו הירוק, בדיוק כפי שהיה בתקופת שרון ואולמרט. מה לעשות וכל הסימנים מעידים שזה לא עומד לקרות. ראשית, המשא-ומתן עדיין לא כאן. את הקרח שהצליח נתניהו לשווק לאמריקאים, הוא לא מצליח למכור לפלסטינים שמתבצרים בעמדותיהם ודורשים הקפאה רשמית מוחלטת – ולא רק מעשית - גם בירושלים. מעבר לזה, גם אם יחודש המשא-ומתן, אובמה אינו בוש. את קריצת העין של הנשיא הקודם, מחליף מבט נוקב ועצבני.

בשל כך בדיוק, אי אפשר לעבור לסדר היום ולהפטיר כדאשתקד. נתניהו, בין אם מרצון ובין אם מכורח, הפך למקפיא הגדול של ההתיישבות החרדית. בקדנציה הקודמת כשר האוצר, הוא זכור לרע כמי שקיצץ בבשר החי של קצבאות הילדים. הפעם, הוא עלול להיזכר כמי שייבש את עתודות הקרקע היחידות לבנייה חרדית, בביתר עילית ובמודיעין עילית.

אז כהיום היו לו סיבות טובות, אך לא מספיקות. כשר אוצר נקט ביבי במהלכים כואבים כדי להציל את כלכלת ישראל. כראש ממשלה הוא עושה זאת כדי להציל את מדיניות ישראל, שהרי אי אפשר להילחם מול הענק האמריקאי שאנו תלויים בחסדיו. אלא שביבי אף פעם לא ידע ללכת בין הטיפות. במדיניות של הכל או לא כלום הוא מניף את הגרזן גם על הנטיעות שאושרו בממשלת קדימה, ואינו מאפשר את המשך בניית יחידות הדיור שבנייתן כבר החלה. הידיים ידי ברק, הקול קול ביבי.

קצבאות בהקפאה

הטעות הגדולה של קדנציית נתניהו במשרד האוצר, הייתה הפגיעה הבלתי מידתית. שהרי הכל היה נראה אחרת, אם היה מקצץ בקצבאות, ומקצה במקביל כספים לעידוד תעסוקת נשים חרדיות, או לכל מטרה מגזרית אחרת שהייתה יכולה להתיישב בנקל עם הבראת המשק על-פי משנתו. נתניהו לא השכיל לעשות זאת. הוא השתמש בכתפיו הרחבות של שרון, כדי לממש מדיניות פוגענית ללא בלמים. הרכב דהר בפראות, עד שהגיע לקצה המדרון וריסק את הנהג הביביאי שישב בו.

והנה, זה קורה לו שוב. הפעם, בחסות קומתו הגבוהה של אובמה, הוא מכריז על מדיניות הקפאה מוחלטת שהנפגעת העיקרית ממנה היא האוכלוסייה החרדית. נכון, יש גם מתנחלים דתיים-לאומיים על הדרך, אך עבורם מדובר יותר במצוקה אידיאולוגית מאשר בצורך קיומי. ריכוזי האוכלוסייה הדתית-לאומית מפוזרים גם בתוך תחומי הקו הירוק. בנוסף, הנורמה החרדית (הקלוקלת בקיצוניותה) של הורים המחתנים את ילדיהם, אינה קיימת שם ולפיכך במחירי הדירות הגבוהים
יותר בתוך תחומי הקו הירוק, אין כדי להביא לקריסתן של משפחות שלמות.

עבור הציבור החרדי, לעומת זאת, מדובר בצורך קיומי. לעתודות הקרקע בביתר עילית ובמודיעין עילית, נזקקנו כאוויר לנשימה. אלו האופציות הזמינות והזולות ביותר. בלעדיהן, ההורים החרדיים נושאים עיניים אל ההרים, מרמת בית שמש ועד לחריש, תוך פזילה מתמדת להכרעות יושבי מגדל השן בירושלים. את המכשול הראשון, בבית שמש, הם כבר הערימו בהחלטתם להקפיא את המכרזים. המשך יבוא, אם להסתמך על תקדימי העבר.

נתניהו ייזכר, ירצה או לא, כמקפיא הלאומי, אך עבורנו הוא עשוי להיזכר גם כמייבש החרדים, כמי שסתם את הגולל על הבנייה הזולה לזוגות הצעירים. מחובתנו להבהיר לנתניהו, ולא פחות מכך לאנשיו האמונים על הדסק החרדי, מנתן אשל ומטה, כי זוהי שעת מבחנו הגדולה של ראש הממשלה ברחוב החרדי.

הקו הירוק הוא גם הקו האדום. והיה ולשכת ראש הממשלה תתגייס למציאת פתרונות אמיתיים למגזר החרדי, תישכח לנתניהו הקפאת ביתר ומודיעין עילית ותיזכר לו בניית חריש, לוד, בית שמש ואלעד. נכון לעכשיו זה לא קורה. נתניהו ואנשי לשכתו יושבים על הגדר רגל פה רגל ש"ס, כצופים ניטראליים. מניחים לחרדים לנהל לבדם את המערכה הקרקעית. שתיקה רועמת היא אמירה בפני עצמה. בשתיקתה, משדרת לשכת נתניהו את הרושם שעבור ראש הממשלה, מצוקת הדיור החרדית חשובה פחות מחוק הגיור.

לא לחינם אנו שומעים את קולות העתירות מבית שמש ואת רטינות הקיבוצניקים ממצר, כנגד ההתפשטות החרדית. הרושם שנוצר הינו שהחרדים דואגים לעצמם בכוחות עצמם. בעיתונות החרדית, זה אומנם מייצר כותרות חיוביות לשרים המעורבים, אבל ברחוב החילוני, זה נראה כמו השתלטות חרדית פיראטית, ללא פטרונות אמיתית מצד ראש-הממשלה.

תארו לעצמכם איזה רושם היה נוצר, לו ראש הממשלה היה מפר את שתיקתו ומכיר בכך שההקפאה פוגעת עמוקות בציבור החרדי. אם לשכתו הייתה מזמנת את שרי הפנים והשיכון, יו"ר ועדת הכספים, וכן, גם את סגן שר החינוך בכובעו השיכוני ההיסטורי וסגן שר הבריאות שהיה מוצא איכשהו את הקשר לשפעת המשתוללת, על מנת לקדם ברמה הביצועית את הבנייה לחרדים, בתוך הקו הירוק. במידה והמסר הברור היה יוצא מלשכת ראש הממשלה, ולא ממועצת עיריית בית שמש, כולם היו מתייחסים לכך אחרת. מראשון שופטי בג"צ ועד אחרון חברי הוועדות המחוזיות במשרד הפנים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!