1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

הפרטת מערכת הכשרות תביא לעליית מחירים ולפגיעה בכשרות

הנתונים במדינת ישראל מלמדים על מערך צריכה גבוה ביותר של מוצרי הכשרות בישראל • על פי הנתונים כ-80% מכלל בתי העסק בישראל הם בעלי תעודת כשרות • דובר הרבנות הראשית לישראל, קובי אלתר בטור מיוחד: "הפרטת המערכת תפגע בשיקולי הכשרות"

קובי אלתר, ה' אלול תש"פ 25/08/2020 13:08

כמה זה עולה לנו? אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: פלאש 90 הרבנות הראשית ירושלים צילום: פלאש 90

כשרות. כמה זה עולה לנו? למה צריך את זה? האם הרבנות היא מונופול בתחום הכשרות והאם לא הגיע הזמן להפריט? סוגיית הכשרות היא אחת הצמתים המרכזיים והמורכבים במתח שבין הדת למדינה בישראל: היא נוגעת במגוון סוגיות הכוללות חופש הדת והחופש מדת, חופש העיסוק. ויש לה השפעה כלכלית מרחיקת לכת על שוק המזון הישראלי ושוק המזון העולמי.

ראשית כל לעובדות:

76% מהיהודים בישראל אוכלים מזון כשר בבית וכ-70% אוכלים מזון כשר גם מחוץ לבית. הציבור רוצה מערכת כשרות איכותית ואמינה והדבר הובא גם בדו"ח מבקר המדינה, שם נכתב: "חלק ניכר מהציבור היהודי במדינת ישראל מקפיד על צריכת מזון כשר ונותן את אמונו במערך הפיקוח על הכשרות ..." . על פי ההערכות בישראל יש כ-15 אלף בתי עסק המחזיקים תעודת כשרות, כ-80% מכלל בתי העסק בישראל.

מעת לעת עולה לסדר היום התקשורתי והציבורי נושא הכשרות, העלויות של מערך הכשרות וכן מעמדה של הרבנות הראשית לישראל כ"מונופול" בתחום. בנוסף, במהלך השנים הועלו הצעות רבות לשינוי מערך הכשרות בישראל. חלק מההצעות ביקשו לשנות את מערך הכשרות בכללותו, וחלקן ניסו לתת מענה לבעיה ספציפית.

מעמדה של הרבנות וסמכותה הבלעדית בתחום הכשרות מעוגן בחוק איסור הונאה בכשרות שקבע כי "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר". מלשון החוק עולה כי בישראל אין כל חובה לבית עסק להיות כשר, אלא שאם הוא מציג את עצמו ככשר, עליו להציג תעודת כשרות כחוק. הצגת בית עסק ככשר בניגוד לחוק ולתקנות מהווה עבירה פלילית הנושאת עונש. ברבנות אוכפים את הנושא דרך היחידה למניעת הונאה בכשרות.

עו"ד קובי אלתר דובר הרבנות הראשית לישראל

החוק קובע מי הם הגורמים המוסמכים לתת תעודת הכשר: מועצת הרבנות הראשית לישראל או רב שהוסמך מטעמה, בפועל, הכשרות ניתנת על ידי הרבנים המקומיים הפועלים במסגרת 136 מועצות דתיות ברחבי הארץ וב-36 רבנויות מקומיות, הרב העיר אחראי על הנפקת תעודות הכשרות בעיר. הרבנות הראשית לישראל על ידי מועצת הרבנות הראשית אמונה על קביעת הפן ההלכתי של מערך הכשרות ומפקחת עליו באמצעות אגף הכשרות הארצי, על ידי כתיבת והפצת נהלי כשרות לרבנויות המקומיות.

המקומות היחידים בהם הרבנות הראשית עוסקת במתן הכשר באופן ישיר הם בעיקר במוצרי יבוא ובבתי-עסק הפועלים בתחומים בהם לא קיימת מועצה דתית ו\או רב עיר מכהן, דוגמת יישובים במגזר הערבי. כך, בפועל, לרב המקומי יש מונופול כמעט מלא על הכשרות בשטח שעליו הוא מופקד. וכל החפץ בתעודת הכשר כפוף באופן בלעדי לרב המקומי שכתובת בית-העסק מצויה בתחום שיפוטו.

בפועל, משגיח הכשרות נמצא בשטח והוא פועל כשליח הרב נותן הכשרות בבית העסק. מטבע הדברים התפקיד משתנה ממקום למקום, לרוב, עליו להגיע בכל יום לבית העסק, לבחון את חומרי הגלם וכשרותם, לברור ולשטוף את הירקות והעלים, להשגיח על כשרות הכלים והמטבח, להקפיד ולוודא כי הופרשו תרומות ומעשרות וכן פעולות רבות נוספות מתוקף תפקידו. בנוסף, עורך המשגיח ביקורות פתע שלא תואמו מראש, על מנת לוודא שגם כאשר הוא אינו נמצא - כללי הכשרות נשמרים כראוי.

עלויות הכשרות נחלקות בין עלויות ישירות ורגולטוריות ובין עלויות עקיפות הלכתיות: עלויות ישירות כוללות אגרות כשרות שנתית המשולמות למועצה הדתית, ושכר משגיח המשולם לרוב על ידי בית העסק למשגיח הכשרות בהתאם למספר שעות ההשגחה. בדרך כלל השכר לא מגיע לשכר המינימום ואינו כולל את הזכויות הבסיסיות על פי חוק, כגון הפרשה לפנסיה וכדומה. העלויות העקיפות קשורות לדוגמא להכשרת המטבח, רכישת חומרי גלם כשרים וכדומה.

בהתאם לפסיקת בג"ץ על פי פרשנותו של היועמ"ש לממשלה, גם כאשר אין לבעל העסק תעודת כשרות מטעם הרבנות המקומית, הוא רשאי להציג את הסטנדרטים הכשרותיים על פיהם הוא פועל. בנוסף לכך הוא רשאי לציין כי הפיקוח על שמירת הסטנדרטים נעשה באמצעות גורם חיצוני ולציין את שמו, במסגרת ההצהרה מחוייב בעל העסק להבהיר כי למקום אין תעודת כשרות מטעם הרבנות. בנוסף לכך, הגורם המפקח לא יכול להציג תעודה או מצג בשמו כדוגמת סמל זאת כדי למנוע את הטעיית הציבור.

הרבנות הראשית פועלת לכל דורש וללא כל מטרת רווח אישי או מסחרי אלא מכוח תפקידה ואחריותה הלאומית. עמדת הרבנות הראשית היא כי מסירת הכשרות בידי גופים פרטיים שכלכלתם תלויה ברווחיות, עלולה להפחית את מספר העסקים הכשרים באופן דרסטי. כך לדוגמה, עסקים באזורים מרוחקים שלא יכולים לממן משגיח שיגיע מאיזור מרוחק - ייוותרו ללא כשרות. חשש נוסף הוא שמערכות כשרות פרטיות רבות לא ירצו לספק לעסקים רמת כשרות נמוכה, גם כאשר האלטרנטיבה תהיה מכירת טרפות ונבלות.

נוסף על כך, עמדת הרבנות הראשית לישראל היא כי הפרטת מערך הכשרות, משמעה הפקדת הכשרות בידי גופים שהם בעלי אינטרס מסחרי-כלכלי. בנסיבות אלו, קיים חשש שהגשמת האינטרס המסחרי תבוא על חשבון שיקולי הכשרות.

כאמור, הרבנות אינה גוף מסחרי ומטרתה אינה להרוויח כסף. אגרת הכשרות היא מינימלית ונועדה לכסות את הוצאות הבסיס ושכר המינימום של משגיחי הכשרות. כל ההצעות החלופיות העולות מעת לעת נושאות עלות גבוהה יותר הנובעת מעלויות שכר וכו'.

לסיכום: כאשר השליטה בשוק הכשרות אינה מניבה כל רווח אישי או מסחרי, ספק אם ניתן להגדירה כ'מונופול'. גם אם כן, הרי שהפרטת השירות תוביל להעלאת המחיר, לפגיעה באיכות הכשרות ולהטעיית הצרכן. מדובר בשיקולים כבדים דיים שבגינם עדיף שלא להפריט את שירותי הכשרות. זאת בנוסף ומבלי להיכנס לדיון בדבר אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. חצי מהדברים לא צריך כשרות, חרדים קונים בדיוטי פרי משקאות חריפים עם מאות מרכיבים כי - "אומרים שזה כשר". פתאום הם לא צריכים כשרות.  (ל”ת)

    דתי לאומי

    • טענה 

      מג"I

  2. רבנות מושחתת  (ל”ת)

    אברהם

  3. לא הבנתי מסקנתו  


  4. אפשר לסחוט יותר ?  

    ציניקן

  5. באמת???  

    אמת

  6. מזכיר מחלקת הכשרות  

    יונתן

  7. איזו שחיתות של הרבנות המחירים לא יעלו תרגיעו  

    יואב

;