1. עמוד הבית
  2. יהדות
  3. פרשת השבוע

הרב שאול יורוביץ': נקודת התורפה של ההצלחה

כמדי שבוע מעמיק הרב שאול יורוביץ' בנבכי פרשת השבוע ומראה כיצד ניתן ללמוד ממנה על עבודת המידות של האדם • והשבוע: מדוע דווקא על מביא הביכורים לספר במעמד את כל מה שעבר על עמנו?

הרב שאול יורוביץ', י"ד אלול תש"פ 03/09/2020 15:31

פרשת כי תבוא הרב הצדיק שאול יורוביץ הרב הצדיק שאול יורוביץ צילום: באדיבות המצלם

פרשתנו פותחת במצוות הבאת הביכורים, בנוסף לעצם ההבאה, מצאנו שעל מביא הביכורים לספר במעמד זה את כל מה שעבר על עמנו, מאז לבן הארמי דרך היציאה ממצרים ועד הכניסה לארץ ולהודות על כך, קריאה זו ייחודית למצוות הביכורים, לא מצאנו כזאת במתנות דומות אחרות דוגמת מתנות כהונה מן החי שניתנים לכהן או מעשרות שניתנים ללווים או לעניים ועוד רבות כהנה, זה מעורר מחשבה מה נשתנה מתנת הביכורים משאר המתנות שכל יחיד שבישראל עונה ואומר לפני המקום אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב... וממשיך לפרט את כל ההיסטוריה שהביאה אותו עד לכאן.

בכדי לעמוד על טיבו של מעמד זה, יש לראותו באספקלריא הכוללת של ההתייחסות הראויה של האדם להצלחותיו. משה רבנו לאורך כל ספר דברים מכין את עם ישראל לקראת כניסתם לארץ, הוא חוזר על כל האירועים המרכזיים שקרו להם במדבר, כמו כן הוא חוזר ומצווה אותם על קיום המצוות מלווה בתוכחה, אך לצד זה אם נשים לב נמצא שני מוטיבים עיקריים בדבריו החוזרים על עצמם פעם אחר פעם המתייחסים לעצם כניסתם לארץ, הנקודה הראשונה עוסקת במצבם הנפשי הראוי לקראת הכניסה לארץ, והנקודה השנייה מתייחסת למצבם לאחר הכניסה לארץ.

מחד הוא מחזק אותם לקראת הכניסה לארץ שלא ייראו כלל, הוא מפיח בהם ביטחון עצמי חיובי (דברים ז יז) כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם... וכן (דברים לא ו-ז) חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ: וַיִּקְרָא משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. ועוד רבות כהנה. מכאן שנקודת התורפה לפני ההגשמה היא פחד משתק, ועל ישראל לבטוח ביטחון מלא שאכן יצליחו לרשת את הארץ.

אך במקביל לזה כאשר משה רבנו מתייחס למה שיקרה לאחר הנחלת הארץ ויישובה, המנגינה משתנה לחלוטין, (דברם ח יב-יח) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, ישנן פסוקים רבים דומים לזה. כלומר, ברגע שהגשימו ומימשו את ההבטחה נקודת התורפה היא הפוכה לגמרי הם עלולים ליפול ברשת הגאווה.
אלו הן שתי נקודות התורפה של האדם ביחס לכל עשייה טובה, לפני המעשה הוא מרגיש חלש, חסר ביטחון, זה נראה לו כמחסום בלתי עביר, לעומת זה לאחר העשייה הוא מתמלא בגאווה, הוא אומר לעצמו הנה הצלחתי ומי כמוני.

סיפור נאה מבטא עד כמה האדם הוא יציר המסתגל לגאווה וגדלות: היה קבצן בעיירה אחת שקראו לו זליג, הוא היה ממלא לוטו בקביעות, יום אחד שיחק לו מזלו וזכה בגורל, מייד שלחו שליח מהעיר הגדולה אל העיירה להודיע לזליג את החדשות הטובות, לאחר חיפושים מרובים נמצא האיש באיזה פינה עלובה והוא ישן, השליח שמח להיות זה שמבשר טובות ולהקיצו משנתו ולהודיעו שזכה בלוטו והינו איש עשיר כעת, אך למרבה ההפתעה התגובה המיידית של זליג לדבריו לאחר שבישר לו על זכייתו הייתה תגובת זעם, זליג התפרץ ואמר הייתכן להעיר את גביר העיירה משנתו, איזה מן חוצפה זו. כלומר הוא מיד אימץ זהות חדשה של עשיר, כך גם אנו נוהגים.

על האדם להפוך את היוצרות, לפני העשייה עליו לשכנע את עצמו שבכוח שה' נותן לו הוא מסוגל לכול, ומיד לאחר המימוש עליו לדעת שאין זה מכוחו כלל.
לכשנתבונן נראה שמצב האדם בזמן הבאת הביכורים, היא ההגשמה המלאה של ההבטחה האלוהית לעם ישראל, כאשר נכנסו לארץ ויירשו את אדמותיה ואדמה זו הגיעה לשיא בשלותה, בזה נשלמו תכלית כל אותן מאורעות שנעשו להם לישראל מאז לבן הארמי שהכול מכוון לתכלית זו של שלמות עם ישראל בארץ ישראל, ועל כן ברור הוא שזה הזמן לזכור את הזמנים החשוכים, ולהודות על כל מה שהשיג, כלומר דווקא בשיאו על האדם לזכור את קטנותו, זה משקף נכון את צורת החשיבה השלימה והראויה..

לעומת זה שאר המתנות שחובה על האדם להביא, הן בגדר תרומה או הפרשה מרכושו, שעליו להתחלק ברכושו עם הנצרכים, אך הבאת הביכורים היא מצד עצם זה ששדהו הבשילה והוא שמח בה שלכן מביא מפרי ביכוריו, והיינו להראות עצם הדבר ששדהו הניבה פרי, ולא בכדי להיטיב עם הכהן. ונמצא שזוהי נקודת ההגשמה של האדם שמימש את עצמו, ובוודאי בזה הרגע מיד כאשר מתעוררת בו הרגשת הישות והאנוכיות עליו לבטלן על ידי זכירת מקור מוצאו ושהכול מיד ה'.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מקורי ומעמיק  

    עודד

;