1. עמוד הבית
  2. יהדות
  3. פרשת השבוע

עץ הדעת - להבין את שורשי החטא

מה בין אכילתו של אדם הראשון לאכילתה של חוה • שלושת הכוחות הפועלים באדם, והבנת המניעים למעשים הדרושים תיקון • הרב שאול יורוביץ' במאמר נפלא על פרשה ופשרה 

הרב שאול יורוביץ', כ"ז תשרי תשפ"א 15/10/2020 13:23
תגיות:

פרשת השבוע הרב הצדיק שאול יורוביץ הרב הצדיק שאול יורוביץ צילום: באדיבות המצלם

אנו קוראים השבוע על הכישלון הראשון של האדם הראשון בהליכתו אחר עצת הנחש לאכול מעץ הדעת טוב ורע, חטא זה נקרא החטא הקדמון, ומבואר בספרי הפנימיות שהוא השורש לכל החטאים שעל ידי חטא זה נפגמה כל הבריאה, אם כן יש להתבונן במניע שהביא את האדם לעבור על דבר ה', מודעות לשורש החטא יש בכוחה לסייע לאדם להינצל מהחטא, אם נעמיק נראה שאצל כל אחד משלושת החוטאים בחטא זה הנחש, אדם, וחוה, מפורש בכתוב נימוק אחר המתאר מניע שונה לחלוטין לחטוא. ננסה לעמוד בקצרה על שלושת אופני נפילה אלה.

הנחש בהשיאו את חוה לאכול מעץ הדעת אומר לה: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג ה). הנחש מפתה את חוה בנימוקים שכליים שיש בכוחה כביכול להיות כאלהים, הוא אומר לה אינך צריכה להישמע וללכת אחרי ה', את יכולה להיות האלהים של עצמך. זהו פגם הדעת – כפירה בעיקר, הרצון המצוי של האדם להיות כביכול אדון לגורלו, לא להרגיש נזקקות לבורא – להסתדר לבד, מושרש בדברי הנחש הללו.

אך כאשר חוה באה לאכול מעץ הדעת כתוב כך: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל" (שם ו). כלומר היא איננה אוכלת מעץ הדעת מסיבת הנחש, אלא היא מתאווה לאכול, היא רואה 'כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים'. זהו פגם הלב – פגם התאווה. הימשכותו של האדם אחר תאוות לבו מבלי להסתכל על תוצאות מעשיו מתואר כאן אצל חוה.

לעומת זה, אכילתו של אדם הראשון מעץ הדעת מתואר באופן אחר לחלוטין, בעת אכילתו כתוב: "וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" ולאחר מכן כאשר הקב"ה שואל אותו "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ" תשובתו היא האדם מתאר את חטאו כמעשה של חוסר תשומת לב, זהו פגם ההליכה אחר השגרה, מעשה ללא מחשבה. חטאים רבים נגרמים מכוח האינרציה ללא שום סיבה משמעותית אלא מחוסר מודעות,  זה המשמעות של דברי אדם הראשון "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" כלומר לא הייתי חלק מהקומבינה לא מצד פיתוי הדעת של הנחש ולא מצד התאווה של האישה אלא פשוט זה מה שנתנה לי.

מבואר בספרים ששלושת הכוחות העיקריים הפועלים באדם הם מוח, לב, וכבד, והם מקבילים למחשבה רגש ומעשה, החטא אפשרי מצד כל אחד מהן כמבואר, וכבר בחטא הראשון והשורשי ראינו את שלושת הבחינות האלה שהם כוללים את כל מציאות החטא שבאדם. שורש החטא הוא במחשבה – אצל הנחש, ממנה משתלשל ללב – לחוה, ומשם אל המעשה החיצוני – אצל אדם הראשון.

"טוב" ו"רע" ועירבובם

לאחר הבנתנו את המניעים לחטא, ננסה להבין את החטא הקדמון עצמו – את הציווי האלוהי לא לאכול מעץ הדעת.

כאשר מתבוננים בפרשה זו מוצאים אנו שלוש התייחסויות שונות למציאות הטוב:

בתחילת הפרשה נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (בראשית א ד) וכן נאמר בכל יום על הבריאה שנבראה בו ביום מלבד יום שני שלא הוזכר בה 'כי טוב' אך הושלמה על ידי הזכרת פעמיים כי טוב ביום שלישי.

זו הגדרת טוב מוחלטת על ידי הבורא שמתייחסת אל טוב בריאתו, ורואה בה כולה טוב, ואינו מוצא בה פגם. כך גם נאמר בפסוק ביום השישי כאשר הושלמה הבריאה:" וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א לא) 

בהמשך הפרשה הקב"ה מצוה על אדם הראשון: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב טז-יז) כאן המקום הראשון בתורה שמופיעה המילה רע, גם הטוב מופיע כמציאות של שיתוף "עץ הדעת טוב ורע". זהו אינו הטוב המוחלט שהבורא מדבר עליה כאשר הוא ברא את בריאתו, אלא מציאות אחרת "טוב ורע".

כמה פסוקים אחר כך אנו מוצאים התייחסות שונה למונח טוב. כך כתוב: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל" (בראשית ג ו), האישה אינה מדברת על טוב כדבר עצמי אלא טוב למאכל, זוהי ראיית טוב סובייקטיבית, היא מחפשת את מה שכביכול טוב לה ומגדירה אותו כטוב, וכפי שמפורש בהמשך פסוק זה: "וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל".

ביאור הדברים על פי הפנימיות, הנה המציאות הפנימית של כל הבריאה אכן טובה היא, כי הכול אלוקות, ועל כן כאשר הדברים נבראו על ידי הקב"ה הוא אומר על הכול שהן טוב. ובזה הוא נותן בנו כוח שגם אנו נוכל לראות את עצם הדבר שאין בו שום פגם.

אך האדם בהיותו מורכב משתים עפר מן האדמה ונשמה ממעל, הנה הוא יכול ליפול לראייה דואלית וחצויה לראות גם טוב וגם רע, שזה ראשית הפגם כאשר אין הוא מחובר אל המציאות הפנימית. וזהו הציווי "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ", כלומר אל תדע את הדברים בצורה זו אלא תראה את נצחיותם ואמיתותם בבחינת "עץ החיים" כולו טוב.

אך מה שמוביל את האדם למקומות אלו זהו התייחסות נמוכה למונח טוב כאשר הוא רואה את הטוב לא במובנו האבסולוטי והנצחי שזהו עצם חיותו וקיומו שזהו הטוב המוגדר על ידי הבורא, אלא הוא רואה את 'עצמו' "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל", זהו טוב הפוך למציאות הטוב שהוגדרה על ידי הבורא זהו טוב על חשבון משהו או מישהו אחר, ועל כן הסתכלות כזאת על הדברים "ותרא האשה", הנה זה המוביל להתייחסות של פירוד לראות ולדעת בכול גם טוב וגם רע, ולא לראות את המוחלט.

ועל כן אחרי שהאישה מזהה את רצונה בעץ עם טוב, היא אינה מחפשת עוד את הטוב האמיתי, ומשם הדרך קצרה אל דעת טוב ורע.

וזה המצב שאנו נמצאים בו, איננו מסוגלים לראות טוב מבלי לראות גם רע, התייחסותנו לחיצוניותן של הדברים ולא לשורשן, מביאה אותנו לראות טוב ורע בכל דבר, ועל כן איננו מסוגלים להתחבר ולהתקשר באמת אל פנימיות הדבר, וכל זה בגלל שאנו מחפשים את התועלתנות והאנוכיות בכל דבר.

לו היינו מתפשטים מזה, בקלות היינו מתחברים אל פנימיות כל דבר ולא היינו פוזלים החוצה.

זהו הציווי הנצחי שהקב"ה מצווה את כל יהודי לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, לא לראות שתים בכל דבר אלא אחד.

 





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. נפלא! כמה בהירות!  (ל”ת)

    רועי

;