להציל את הגנב

כמה סוגי 'גנבים' ירדו לעולם: יש את הילדים, ה'סוחבים' מתוך מעשה ילדות וחוסר הבנה לחומרת המעשה; ישנם בוגרים שהפכו את הגניבה לשגרת יומם; ישנם שגונבים מתוך מצוקה כלכלית; וישנם אנשים שלא חסר בעולמם הגשמי דבר, אך גונבים מתוך דחף בלתי נשלט. אין ספק כי מעל כולם מרחפת הדיברה "לא תגנוב" וכולם, ללא יוצא מן הכלל, יתנו את הדין על מעשיהם.

במהלך שנותיי התוודעתי לגנבים מכול הסוגים. ישנם שהוכחתי אותם בקול רם, היו שמחלתי להם תוך כדי צפייה במעשה, והיו שלא אפשרתי להם לצאת מפתח החנות, עד אשר שילמו הפרוטה האחרונה.

זה היה לפני כשבע שנים. במקרה חשדתי כי אחד מהלקוחות הקבועים, תלמיד באחד מממוסדות החינוך, מצליח מזה תקופה להעלים מידי יום-ביומו סחורה מהחנות בשווי של כמה עשרות שקלים, באופן שיטתי ומתוחכם מאוד.

היות וזו הייתה רק השערה, ולא חזיתי במעשים במו-עיני, החלטתי להמתין לשעת כושר ולעקוב אחריו מרגע כניסתו לחנות, תוך כדי שאני משים עצמי עסוק עם הלקוחות.

השעה הייתה שעת צהריים, זמן ההפסקה הגדולה במוסדות החינוך. אני עומד על משמרתי בחנות, והנה... הוא נכנס.

"צהרים טובים, חברון", הוא אמר, כשעל פניו חיוך ידידותי. אני, שלא רציתי לעורר חשד, הארתי פנים כידיד מימים-ימימה, בירכתי אותו בחזרה, ושבתי לעבודתי, תוך כדי שאני שולח מבטים על כל צעד ושעל של החשוד.

לא אתאר בפניכם את רזי השיטה המתוחכמת של הגנב. משתי סיבות: האחת, כי אינני רוצה להכניס רעיונות לקוראים הצעירים. השנייה, כי היריעה לא תספיק להכיל את התיאור.

והנה, הגיע הרגע הגדול. הבחור מתקרב למפתן החנות, כשהוא נושא סחורה בשווי מאה שקלים לפחות. נטשתי את עמדתי, חסמתי את הכניסה, ופרסתי את שתי ידי לרוחב הדלת. הבחור זז ימינה, זז שמאלה, ומשראה כי החסימה מכוונת, הרים את פניו, ושאל בקול ענות חלושה: "מה קרה?"

במשך כמה שניות התרוצצו במוחי אלפי מחשבות. לא ידעתי כיצד עלי לנהוג. האם לביישו ברבים? האם להחרים את תיקו ולשלחו לנפשו?

כמה שניות של נצח חלפו, ולבסוף החלטתי.

רכנתי לעברו, ולחשתי לתוך אזנו: "תראה, חמישה אנשים עומדים ליד הדלפק וממתינים לי. אף אחד מהם לא יודע על מה אנחנו מדברים עכשיו, ואף אחד לא הבחין שחסמתי את דרכך. אני יכול להקים צעקות ולגרום לך ביזיונות. שמך ייצא לפניך כגנב. אך לפי דעתי, שום דבר חינוכי ותועלתי לא ייצא מזה. בא נעשה עסק. אני מוחל לך על כל מה שגנבת, ואתה מצידך מבטיח שמעתה ועד עולם אינך גונב. לא ממני ולא מאף אחד אחר בעולם!"

הוא השפיל מבטו ומלמל: "אני מבטיח, אני מבטיח".

חבטתי על שכמו טפיחה אבהית ושחררתי אותו לחופשי.

במשך כל השנים הסיפור הזה לא נתן לי מנוח. האם טוב נהגתי? האם נכון היה לסלוח לו תמורת הבטחה? האם זה היה חינוכי דיו? האם טוב שוויתרתי על כספי?

ביום חמישי שעבר גיליתי שצדקתי!

בשעות הערב הוא נכנס אלי. בחור גבוה, זקן מכסה את סנטרו, חבוש במגבעת ולבוש בחליפה. כל ישותו אומרת 'בן תורה'. הוא הגיש לידי מעטפה, ובתוכה הזמנה לחתונה.

"אתה זוכר אותי?" שאל הבחור.

הבטתי עליו ממושכות, הנהנתי בראשי בשלילה ובתמיהה. עיינתי היטב בהזמנה. ניסיתי להיטיב זכרוני, אך גם שמו של החתן לא עורר בי מאומה.

כן, זה היה הוא! לפני שבע שנים ראיתיו בפעם האחרונה.

"התגלגלתי בהרבה מקומות בתקופה הזו. היו לי שנים ותקופות של עליות ומורדות, אך תמיד - וגם כשהייתי במקום הנמוך ביותר - דמותך צצה ועלתה לנגד עיני", אמר בהתרגשות, תוך שאני נע בחוסר נוחות. "אילו היית מבייש אותי ומוציא קלוני ברבים, מן הסתם הייתי מתגלגל היום במקום אחר. אני רוצה לראות אותך בשמחתי, כי אם אני כאן, אז זה רק בזכותך", הוא סיים את דבריו ולחץ את ידיי בחוזקה.

לא גוללתי את המעשייה הזו בפניכם בכדי לפאר את שמי חלילה. אלא שאולי מעל גבי הבמה המכובדת הזו, אוכל להחכים אבות ומחנכים: אני לפני כמה שנים אולי הפסדתי כמה מאות שקלים, אבל זכיתי, ברוך ה' להקים עוד בית כשר בישראל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!