1. עמוד הבית
  2. בחצרות
  3. היכלי הישיבות

מיוחד: עשרים שנה לגאון הצעיר שנפטר בגיל 39

מסכת חיים מופלאה של הרבצת תורה במסירות נפש היו חייו של הגאון רבי משה לוי זצ"ל, מראשי ישיבת 'כסא רחמים' בבני ברק ומגדולי מרביצי התורה שחיבר עשרות ספרים ונפטר לפני עשרים שנה לאחר מחלה וייסורים קשים ומרים. 'בחדרי חרדים' מקדיש כתבה נרחבת לדמותו וסיפורים מפעימים על עמל התורה שהיה ואיננו 

אברמי פרלשטיין, י' חשון תשפ"א 28/10/2020 23:05

סיני ועוקר הרים הגאון רבי משה לוי זצ"ל הגאון רבי משה לוי זצ"ל צילום: באדיבות המצלם

בי"א מר חשוון תשס"א לפני עשרים שנה בדיוק הוכה עולם התורה הספרדי בהלם, הגאון רבי משה לוי זצ"ל, מגדולי מרביצי התורה ומי שכיהן כאחד מראשי ישיבת 'כסא רחמים' בבני ברק, נפטר מהמחלה הנוראה והקשה לאחר סבל וייסורים והוא רק בן 39 בשיא פריחתו התורנית והעמדת תלמידים. 

אלפים הלכו אחר מיטתו במסע הלוויה בעיר התורה והחסידות בהשתתפות גדולי הדור רבנים וראשי ישיבות. 

הגאון רבי משה לוי זצ"ל הותיר אחריו יבול תורני מבורך, סדרת הספרים ברכת ה' 5 חלקים על הלכות ברכות, 'מנוחת אהבה' - 4 חלקים על הלכות שבת, שו"ת תפילה למשה - 8 חלקים בארבעת חלקי השולחן ערוך ועוד. 

הרב הקים בעשר אצבעותיו את בית הכנסת 'יוסף דעת' בבני ברק, אמו הרבנית רחל לוי שתחי' מחזיקה את בית הכנסת עד היום. אחיו הגאון רבי שבתי לוי רבה של שכונת רמת אהרן בבני ברק וראש מוסדות 'הליכות משה' שהוקם לזכרו. 

לרגל יום השנה העשרים קיבצנו כאן ב'בחדרי חרדים' סיפורים ועובדות מחייו הקצרים בעמל התורה, הדברים באדיבות מחבר סדרת הספרים "בתורתך", "באמונתך" ו"במצוותיך". 

השעה שתים אחר חצות. עלטת הליל צובעת את היקום בשחור סמיך. בכל הבתים שמסביב כבר כובו האורות, הכל נמים את שנתם, ואילו בביתו של רבנו, מתמזג לו היום מבלי משים אל תוך הלילה הקצר בלאו הכי.

בגן העדן של מטה, יושב לו רבנו, רכון על אהבת חייו - הספרים הקדושים, טובל הוא ראשו ורובו מוחו ולבו בעומקה של סוגיא קשה הרוחצת את נפשו בעדנים ושוטפת אותה בנהרי אפרסמון. השעות השקטות בהן שולט שר הלילה, הן הזמן הפורה ביותר במשך יומו. עיניו כמעט ואינן משות מתוך הספרים הרבים הפרוסים על שולחנו. שקוע הוא כל כולו בין דעת הרשב"א לסברתו של הרא"ש, בין קושייתו של מהרש"א ליישובו של המשמרות כהונה.

בעיני רוחו מפליג הוא הרחק מכאן, נסחף אל מחוזות אחרים, טמירים ובלתי נתפסים. שם הוא צופה ברבותינו הראשונים והאחרונים כשהם ישובים סביב שלחן ארוך ומהודר, ספרים רבים פתוחים לפניהם, והם דנים בקולות רמים בסוגיא העומדת בפניהם. זה אומר בכה וזה בכה. אח! כמה הנאה היא לו להביט באותם צדיקים היושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה הקדושה.

רואה הוא את בעלי השמועה עומדים כנגדו, חיים ונושמים מול עיניו ממש, וכמו עומד הוא לפניהם, וגומע בצמא את דבריהם.

והנה ניצב הוא לפני שלחן מרהיב אשר בראשו יושב אדם זקן ונשוא פנים, הלא הוא רש"י הקדוש, כאשר לימינו נצבים בעלי התוספות. רבנו שלמה יצחקי משמיע פירוש על דברי הגמרא, ובעלי התוספות תמהים "הרי בגמרא פלונית משמע ההיפך מדבריך?". הם מקשים והם מיישבים: "ויש לומר...".

לפתע מתרומם אחד הנוכחים ממקומו, זקן ארוך מעטר את פניו, ובהינף יד מפריך את תירוצם מדיוק אחר בגמרא, מהרש"א נקרא החכם. אך דבריו אינם עוברים בשתיקה, מצדו השני של השלחן מתייצב חכם אחר, רבי אברהם הכהן יצחקי שמו (בעל ה'משמרות כהונה'), ובקול רם וידים מונפות מנסה לדייק להיפך וכדברי התוספות.

הרוחות מסביב לשלחן מתלהטות וסוערות, רועשות וגועשות. חלק מן היושבים קיבלו את תשובתו של בעל משמרות כהונה, וחלקם לא. דיון רחב התפתח ביניהם, זה מביא גמרא פלונית וחברו סותרו, זה מדייק כך ורעהו מוכיח אחרת. עד שקם חכם רביעי ובקול בוטח מרצה את מהלכו הנפלא שסותם את הגולל על הויכוח ומביאו לידי סיום.

כאשר צריך להתקדם הלאה לשלב ההלכתי ולהכרעה המעשית שעולה מן הסוגיא, מתעורר ספק נכבד, וקיים צורך בהכרעה חשובה. רוחו של רבנו מתרוממת אל היכל אחר, שם יושבים בפלטרין של מלך, גדולי רבותינו הראשונים כמלכים בהיכלם: הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן, הרא"ש, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן, וכל קדושים עמם. ניגש הוא ושוטח לפניהם את הדברים. פעמים מלשונותיהם משתמע שהם מסכימים לסברתו ופעמים משתמע אחרת. ורבנו עומד ונפעם, עומד ומשתאה מגאונותם.

כשהסוגיא התבהרה בדברי חכמי הראשונים, פונה רבנו אל שלחנוֹ של מרן רבי יוסף קארו, אשר סביב שלחנו הטהור חונים המגן אברהם והט"ז, הברכי יוסף ושאר אחרונים, והוא עומד לפניהם, דולה ומשקה, מתרץ ומקשה.

לפניו עומד כמו חי בעל "פרי תואר" כשהוא תמה על הרב "פרי חדש". והנה למערכה מצטרף הרב "פרי מפרי" (הגאון רבי יונה נבון זצ"ל) ומיישב את התמיהה. פעמים מנסה אף רבנו את כוחו בהשחלת הערות והארות, חידושים ומהלכים כאשר עם לבבו. וכך הולכת הסוגיא ומתרחבת, הולכת ומתבהרת מתוך ראייה כוללת ומקיפה, וסיור וביקור אישי בהיכלותיהם הטמירים של רבותינו ראשונים ואחרונים.

בשעת ליל זו, כשכל היקום נם את שנתו, ורק האילנות הנעים לקולם החרישי של רוחות הלילה, משמיעים את קולם השקט, מנהל רבנו דו-שיח עֵר עם גדולי הדורות ראשונים ואחרונים, ענקי עולם משנים קדמוניות. הם עולמו, הם בני שיחו, ואת דבריהם הוא חי, נושם, ובגינם אינו ישן.

מדי פעם, לאחר מספר שעות מאומצות של לימוד, ניגש הוא אל חלון ביתו ומביט השמיימה לעבר העננים. פעם הסביר את פשר התנהגותו ואמר: "עושה אני כך כדי להתאוורר מעט, אך בפועל, אין זה עוזר לי כלל, כי גם כאשר אני מביט לעננים, רואה אני מולי את דברי הרמב"ם בהם אני שקוע כרגע...".

מחזה מפעים היה זה לראות את רבנו בעת למודו בשעות אלו. ערימת ספרי פוסקים פתוחים מול עיניו הבולשות, והעט שבידו מתרוצץ על הנייר החלק. שורות שורות נכתבות במהירות, בכתב הפנינים שלו ובלשונו העשירה. עוד תשובה הלכתית נוספת ל'תפלה למשה', יגיעת רוחו ופרי עמלו שרכש בעמל שנים רבות ובמחיר לילות נדודים אין ספור. תשובה עמוקה אך בהירה, נוספת אל ארון הספרים היהודי לדורות עולם. זהו גן העדן שלו - ואין בלתו.

באותה שעת ליל מאוחרת, דומה הוא למי שנצב בפני אוצר שלא יסולא בפז, וגורף חופֶן אחר חופֶן לצקלונו, שגם אם יעצמו שמורות עיניו, לא יעלה על יצועו, אלא ינום מעט על מנת להחליף כח וישוב לאוצרו הטוב.

שעות תלמודו אינן כפופות לשעון ביולוגי, הן חורגות מעבר למסגרות המקובלות. את מאמר חז"ל "אין מוקדם ומאוחר בתורה", הוא גורס במובנו הדרושי.

כבכל יום, גם היום, שב הוא לביתו בשעה הנושקת לחצות הלילה, כשמאחוריו שרשרת ארוכה של הרבצת תורה לרבים, שני שיעורים בישיבה בעיון מעמיק, ושיעור לבעלי בתים באחת מעיירות השדה. השיעור לא היה קל, הנסיעה גם היא מתישה, אך לוותר על זמן נוסף של לימוד, כלל לא בא בחשבון, והוא לומד ולומד, עמל ושוקד.

כשעל פניו נסוכה שלוה נצחית, הוא יושב ליד דף הגמרא שלו, וגומע דף אחר דף, סוגיא אחר סוגיא. מצחו נחרש בקמטי מחשבה, עיניו אדומות מחוסר שינה, והוא יושב ומעמיק בשקידה נוראה, מתייגע בעמלה של תורה, מתוך השראת קודש חרישית ועונג עילאי. גן עדן, כבר אמרנו?

כל פרט וענין בתורתנו הקדושה ולו הקטן ביותר גורם לו לאתגר. יקרים הם דברי התורה בעיניו עד לאין ערוך, והוא מונח בהם כל כולו, חוֹוֶה את הדברים בעצמו. כל פרט בסוגיא נצרב במוחו בכבשן של הגיון, ונצרף כצרף כסף, ורק לאחר מכן מאופסן ב'זכרון' בצורה מסודרת.

כשהוא מצויד במיכל חמצן בעל זמן אויר נשימה רוחני ממושך, הוא יוצא מדי פעם להרפתקת צלילה לילית במימיה העמוקים של סוגיא קשה ב'איזהו נשך'.

כבעל שכרון מעמקים הוא קופץ בחדוה המימה, ומסתער על משברי וגלי ים התורה. בחתירה כלפי מטה, צולל הוא אל עומק תהומות הסוגיא, נבכי הפשט ומרבדי העיון. שם מתחת לפני המים שקט ורגוע, שם הוא שרוי בצלילות מוחין ובריכוז מוחלט, מנותק מכל הסובב אותו, כשכל חושיו טובלים בתהומות ההיגיון של דברי הראשונים.

בזהירות ובמומחיות, הוא מנתב דרכו בין נקיקי אלמוגי התלמוד אל תוככי עולם הדממה, כשבעיונו הוא דולה ושולה מתוך מימיה העמוקים של התורה דגי זהב, פנינים ומרגליות זוהרות שערכן לא יסולא בפז. הוא בוחנם בקפידה, וכשהוא מבחין בפנינה זוהרת ויקרה, הוא שם עליה את ידו, חורז אותה בפלפוליו, ומעמיסה לתוך צקלונו.

במיומנות רבה, הוא מצליח להיחלץ ממערות קרקעיות כשם שחדר עדיהן, כשהוא נעזר במצפן השכל הישר, שהזדכך והתמרק אחר אלפי יְמֵי תורה, המנתב את דרכו בין השוניות והאלמוגים.

כוח הריכוז המופלא ויכולת ההתמדה שלו, מפעמים בו בכל עוז, ואינם מניחים מדרס כף רגל לפיסת היסח הדעת.

ואיזה היסח הדעת יכול להיות?! מה כבר יכול להפריע לו מלמודו?! אם מנותק הוא כליל מכל ענייני העולם הזה! לטלפון? הוא אינו עונה בשום פנים ואופן בשעת למודו, וגם מקפיד הוא שרק מעטים ידעו את מספרו. לאנשים שמתקשרים, עונים בני המשפחה כי להפריע את הרב מלמודו, לא שייך. לפלאפון? מאן דכר שמיה? הוא מעולם לא החזיק מכשיר כזה.

גם כאביו ומחושיו העזים, אינם מצליחים לקרוע ולנתק את חוט המחשבה ועוצמת הריכוז בה הוא נתון. גבורתו הרוחנית מכריעה את חולשת גופו הגשמית. כשחולף כאב עז המרעיד ומצמרר את כל גופו, ומאיים להשביתו מלמודו, הוא מצטייד בכוחות נפש אדירים, מנענע לכל כאב וכאב בראשו, מתאמץ בתמצית דמו ומרכז מוחו יותר, והמכאוב נדחק ונמוג אל מול התענוג הגדול שממלא את כל חלל ישותו.

במאמץ על-אנושי, הוא מתגבר כארי לעבודת הקודש. התנהגותו המלאכית עילאית, פורצת במלוא טהרתה מתוך גופו המרוסק. היתה זו מלחמה יום יומית נחושה בין היסורים לבין התורה. דו-קרב קשה שבמהלכו נקבע מי יגבר על מי, היסורים על התורה, או להיפך. מאבק עיקש שתמיד מי שהכריע בו, היתה התורה.

כוס התה המבוישת שעומדת לפניו בינות לספרים הרבים ככהן בבית הקברות, ממתינה זה כמה שעות ליחס מינימאלי. מוכנה היא בכל עת לשרת בחום את הגאון השוקד על ספריו ביגיעה, אלא שכבר צוננת היא לחלוטין, אם לא מהתקררות אז מחוסר תשומת לב... ומה יעשה לה רבנו, וראשו כבוש בין דפי הגמרא, כשכל מעייניו נתונים במחוזות אחרים לגמרי. אין זו הכוס הראשונה שהוכנסה לחדרו ויצאה נכלמת כשהיא מלאה וקרה. כעת, הרבנית המסורה נכנסת, כוס תה בידה: "אולי בכל זאת תלך לנוח..." היא מפצירה. "אינני יכול לישון" הוא מתנצל "אָגַרְתִּי יותר מדאי חומר בראש... אני לא יכול. לא יכול לשמור את הכל במוח. אני חייב לשבת ולכתוב הכל... רק אז אוכל לישון רגוע יותר". והוא נוטל הקולמוס בידו וממשיך לכתוב ולכתוב, והכתיבה זורמת כמעיין המתגבר וכנחל שאינו פוסק. וכוס התה כשרואה זאת, מחייכת וסולחת.

ולפתע הוא נעצר. דוק של ערפל מתקשר בעיניו הבהירות, ורקיע פניו מתכסה עננים כהים. קושיא עזה עומדת בדרכו כחומה בצורה, אינה נותנת לו עבור.

הוא יושב ומתרכז, מכונס מאמץ את מוחו. הוא לא יתן לה - לתמיהה לחמוק מידיו, הוא לא יתעלם ממנה ויעבור הלאה. כדרכו, חותר הוא תמיד להגיע לעומקה ולאמיתה של הבנה. וכשזו בוששה מלהגיע, או שלא ברור לו ההבדל הדק מן הדק בגדר הדבר, אינו חוסך כל עמל ויגיעה ליישב הדברים על בוריים.

מבלי להרגיש, מסוגל הוא לשבת במשך שעות ארוכות כשעיניו עצומות והוא ללא ניע וזיע, בנסיון למצוא תירוץ על קושיא אחת!

ערימת הספרים הולכת ומתגבהת, מצחו חרוש קמטים, עיניו טרוטות מחוסר שינה, והוא נותר ללא מענה, חש כמגשש באפלה ונלאה למצוא הפתח. עומד הוא בפני קיר אטום, ויודע כי מאחוריו טמון אוצר גנוז.

משחלפה לה שעה תמימה, והוא מסיק כי בדרך חשיבה רגילה לא יצליח להמיס את הקושיא, פונה הוא לנסות בדרך אחרת. בלא שמץ של עצלות, הוא מתחיל ללמוד את הסוגיא מתחילה שלב אחר שלב, פרט אחר פרט, כאילו זו לו הפעם הראשונה שמתחיל ללמוד סוגיא זו. הוא חוזר ומנתח את כל פרטי הסוגיא, מלבנם מראשיתם, ומפרטם אחת לאחת, מנסה לבאר את הסוגיא בכל דרך אפשרית, בנסיון לגלות אפיקים אחרים אשר ישפכו אור על הקושיא החזקה. אולי על ידי ביאור ובירור הדברים מחדש, תפול הקושיא ארצה.

אך הפעם משום מה החליטה הקושיא עזת הפנים לא להיכנע ויהי מה. אדרבה, היא הפכה לקשה עוד יותר, בלא להתחשב כלל בעייפותו הרבה של רבנו. כל דרך שמנסה רבנו אינה צולחת. ההתרכזות לבדה איננה מועילה. כנראה צריך לעשות משהו מעבר לכך. הוא ניגש אל מתג החשמל, מכבה את האור בחדר, וכך כשהחדר אפל וחשוך, חש הוא את הקושיא במלוא עצמתה ועוזה. כעת, רק הוא והקושיא נמצאים בחדר האפלולי. וכך מצליח הוא להתבונן ולהעמיק בתמצית הריכוז האפשרי. להשאיר את העיון למחר, הוא רוצה, אך אינו מסוגל, כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר הלילה.

אור ראשון של שחר מפציע ומבצבץ ברקיע, והקושיא עדיין עומדת במרדה, מסרבת לפנות את מקומה. רבנו מסיק שכנראה בדרך טבעית לא שייך להגיע לתירוץ, והוא מפעיל את 'נשק יום הדין', מנסה את כוחו בדרך מקורית משלו. חדל הוא לרגע מן המאמץ המחשבתי, נעמד בפנת החדר, פונה לחונן לאדם דעת, ובתחנונים מבקש בתפלה נרגשת מעומק לבו: "רבונו של עולם! אנא! התאמצתי בכל כוחי, כל אשר בכוחי עשיתי, חפץ אני בכל מאודי למצוא תשובה לקושיא. בלי יישוב אינני הולך לישון! מוכרח אני למצוא תשובה! עלול אני להפסיד תפלה ביישוב הדעת, אם לא אִישַׁן. אנא ממך, האר את עיני ביישוב אמיתי!".

לאחר שהתפלל מעומקא דלבא, שוב ללא ניע וללא זיע שב להתעמק ברעיוניו, מנסה לחשוף את המרגלית הנמצאת מתחת לחרסית.

והנה לפתע בהבזק של רגע מבריקה מאיזשהו מקום עלום במוחו סברא מרנינה, שלכאורה מיישבת את הענין כמין חומר.

באותו רגע, שביב של שמחה מציף את פניו. זיק של אושר ניצת בעיניו הַמְחַשְּׁבוֹת להיעצם מחמת העייפות. אנחת רווחה יצאה מפיו, כאומרת 'הנה יגיעתי לא היתה לשוא!' יגעת ומצאת תאמין!

אך רבנו אינו מסתפק בהברקה בלבד. כיסופיו העזים לעמוד על חקר האמת, אינם באים לידי סיפוקם ותכליתם. כעת, מתכונן הוא לבחון את התירוץ ולצרפו היטב בכור העיון ובאזמל ההיגיון התורתי, אם אכן אמת הוא לחלוטין, ואינו מיוסד על אדני פלפולי שוא, מהם התיירא והתרחק כמטחוי קשת.

הסברא שליטש וחידד ברעיונו אמנם משחדת היא, אפילו משחדת מאוד, יש בה מן הגירוי השכלי ומן ההפתעה הרעיונית, יופי קסמה כובש לבבות, אך לא! לא בשל כך ינהה לבו אחריה, שהרי אין לו ענין אחר בתלמודו, זולת ביקוש האמת לבדה. האמת הצרופה שבתורה, היא ורק היא נקודת מטרתו הסופית והבלעדית.

ושוב עומד הוא ומתבונן בדעתו, בודק ובוחן, חושב ומתבונן, אם יש לתירוץ סימוכין בלשון, האם לא ניתן לסתור תירוץ זה על פי מובאות אחרות, או מתוך קפלי הסוגיא עצמה, והאם מהלך הגמרא ולשונות הראשונים מתיישבים היטב לפי התירוץ.

רק כאשר הכל מתיישב ועולה בקנה אחד עם דברי רבותינו הראשונים, פורצת אנחת רווחה מפיו, והחדווה מלפפת את נימי נשמתו. רק אז נפנה הוא לעלות על יצועו, לשאוב מעט כוחות לעוד יום בעולם הנעים הזה - עולם שכולו טוב!

לא לחנם ראשי התיבות של המלים "מתוקה שנת העובד" יוצרים את השם "משה"!

בספינת ההלכה

השעה 11:00 בבוקר. השיעור בעיון כבר אמור להתחיל. התלמידים אשר ידעו את אשר מצפה להם בשיעורו העמוק של רבנו, ישבו בסדר א' והכינו היטב את הסוגיא. כעת מוכנים הם לכל תרחיש של קושיא שתצוץ במהלך השיעור. חדר השיעורים הומה ורוחש. בטרם יכנס רבנו שואלים התלמידים זה את זה, מתרצים, בודקים איזה דיבור של רש"י שלא הובן כל צרכו ב'סדר הכנה'. מקווים שלִבְּנוּ היטב את כל הנושא.

רבנו נכנס לחדר, מתיישב על כסאו בענווה ובצניעות אופיינית. פותח את הגמרא בערגה, וידיו ממוללות באהבה רבה את דפיה הטהורים.

מבלי לבזבז זמן מיותר, מסמן הוא מיד לאחד התלמידים שהיום הגיע תורו לקרוא את השיעור. בשלב זה, קורא אחד התלמידים את הגמרא בגרסא, בטרם נגשים ללמוד את הגמרא בעיון. בשיעורו של רבנו כמו בשאר השיעורים בישיבה, השיעור אינו מושמע על ידי הר"מ, אלא על ידי התלמיד התורן של אותו יום, כל אחד בתורו.

התלמידים כולם מקשיבים בדממה, עד אשר יסיים הבחור את קריאת הקטע, כשהם שמים לבם מוחם ועינם לצורת קריאתו של הבחור, וכיצד הוא מקטע ומפסק. בשלב זה של גרסת הגמרא, קורא התלמיד בשטף, ואין קוטעים אותו, אלא אם כן טעה בפיסוק הקריאה. כשהוא מסיים את הגרסא, הוא שב לקרוא את הקטע מחדש, כשהפעם הוא מבאר ומנתח את הסוגיא לפי הבנתו ב'סדר הכנה'.

והנה לאחר שתי שורות רבנו מפסיקו: "רגע, אבל לשון הגמרא אינה מורה כפי שביארת, שהרי לפי דבריך היה לה לגמרא לנסח זאת באופן שונה". רבנו מציע הסבר אחד, סותר אותו, מציע הסבר אחר, ושוב פורכו. התלמידים מנסים ל'תפוס אתו ראש' בכל המהלך, כשהם משתתפים, ומנסים את כוחם, זה אומר בכה וזה אומר בכה. זה מביא ראיה וזה פורכה, וכל החדר כולו כמרקחה.

רבנו מקשיב בסבלנות לדברי שני הצדדים, ואז מחייך ואומר: "לא דקדקתם נכון! למעלה הוסיפה הגמרא מלה אחת שמפריכה את כל מה שנסיתם לצדד... זכרו, אין מלה מיותרת בגמרא. כל מלה היא קודש!".

בעומק עיונו המבעית, נוטל הוא הרים וטוחנן זה בזה בעמקות נפלאה מאין כמוה. לנגד עיני התלמידים מתגלית גאונות במלוא מובן המלה, שלובה יחד עם ישרות עצומה, שדעת זקנים נוחה הימנה.

אורחים הבאים מבחוץ, נדהמים ממהלך כזה של שיעור, ואינם מוצאים את ידיהם ורגליהם. והתלמידים, כשמתבוננים הם במה שאמר רבנו, עומדים פעורי פה אל מול יכולת הניתוח. חשים לפעמים ממש כעמי הארצות למול הגאונות המקיפה הנשפכת ונתכת מולם כאשד מים רבים... הם באו לשיעור כשהם בטוחים כי אין עוד מה לחדש בסוגיא, והכל הגיע לידי מיצוי. וכעת אוצרות פז מתגלים לעיניהם המשתאות.

אט אט יורדים הם לסוף דעתו העמוקה של רבנו, ומבינים כי כך מוכרח הוא ביאור הגמרא כפי הנראה מדקדוק הדברים. 'כעת זה נראה ממש פשוט! זה כתוב מפורש בגמרא, וכל הסוגיא בהירה וברורה כשמלה. איך לא שמנו לב לכך וחשבנו אחרת?!' הם מתפלאים.

אך גם לתחושה זו דואג רבנו, הוא אינו שוכח להעניק לתלמידיו חוסן ובטחון עצמי, ומפליג בשבחים בפניהם, מכניס בהם חשק, נוטע בהם עידוד, כמלאך העומד ומכה על קודקודם ואומר להם "גִדלו!". הוא נוהג בסמכותיות ובתקיפות - אך ללא שמץ של התנשאות!

ישובים הם התלמידים בשיעור דרוכים קשובים וערים, לקלוט ולשאוב מרבנו את כל אישיותו: המלים, התנועות, ההבעות, המאמץ, חיפוש ההלכה, עומק המחשבה ויגיעת התורה, כולם תורה שלמה שכאילו יורדת זה עתה לעולם כנתינתה מסיני ומתועדת בראשם.

כשוך הסערה, ממשיך התלמיד לבאר את הגמרא. אך כאן, הבחורים אינם מוותרים. מטח של קושיות ניתך בצרורות: מדוע נכתבה קושיית הגמרא רק כאן ולא למעלה? מדוע כאן האריך רש"י בלשונו? ומה הוקשה לרש"י שהוצרך לפרש מה שפירש? ולולא פרוש רש"י - כיצד ניתן היה להבין את הגמרא בדרך שגויה?

התלמידים דרוכים. זה בונה וזה סותר, זה מותיב וזה מפרק, האחד מביא סיוע וראיה מדברי הרשב"א במסכת פלונית, וחברו טוען כנגדו בלהט כי אדרבה, ממלה פלונית שהוסיף הרשב"א מוכח להיפך.

ועל כולם מנצח רבנו. כרב חובל ותיק ומנוסה המנווט את ספינתו במים אדירים, עומד לו רבנו הקברניט המופלא ובסבלנות אין קץ מפלס ביד רמה את נתיב דרכה של ספינתו - 'ספינת ההלכה' במשברי ים התלמוד, באותם מים מתוקים שאין להם סוף. חותר במים הסוערים, נע מצד לצד, מתמרן, ידיו עולות ויורדות ונחבטות באוויר כמשוטים. עוקף הוא סלעים ומדלג על השוניות. מבקיע את דרכו בין קרחונים אימתניים, כשהוא משתדל שלא לעלות על שרטונים, ולא להיתקל במערבולות מזדמנות.

לשונות הגמרא ודברי הפוסקים, הם הם מַצְפֵּנָיו הנאמנים, המה המורים לו את הדרך הסלולה להגיע לחוף מבטחים, עדי תצא הסוגיא ברורה ובהירה כנתינתה.

לעתים כשהמים נינוחים, יוצאים הרב ותלמידיו לחוויית צלילה משותפת בים התלמוד והראשונים. קופצים הם המימה מתוך ספינת ההלכה, וחותרים בצלילה לעומקה ולבה של הסוגיא. כשהם מלווים ונמשכים אחר רבנו, סורקים הם בקפידה את תהומותיה, מקיפים היריעה לאורכה ולרוחבה על כל צדדיה. שם במצולות ים מקפצים הם בין שוניות האלמוגים מרהיבי העין, וכשהם נפגשים בפנינים יקרים ומזוקקים בזיקוק האמת, נוטלים מהם מלוא חופניהם, עד שלבסוף משיבם רבנו בשלום אל ספינת המבטחים.

אך לעתים המים גועשים ורועשים, והאונייה נקלעת לעין הסערה. היא נעה ונדה מצד לצד כקליפת אגוז, ונדמה כי מְחַשֶּׁבֶת היא להישבר מעצמת גלי הקושיות ורוחות ההשגות הסוערות המסתערות עליה כסופת צונאמי ומנסות לטרפה, אך בעזרת הַמִּפְרָשִׂים החזקים הם הַמְפָרְשִׁים, מצליח רבנו לתמרן ולהשתלט על הגה הספינה. והנה שוב הרוחות מאיימות, ושוב רבנו מייצב.

כך שטה לה הספינה במרחבי האוקיינוס התלמודי, באותם מים ארוכים שאין להם סוף. עד שמגיע סוף השיעור, והנה המים רגועים, והספינה שטה בְשַׁלְוָה על פני המים השלווים, עד הגיעה למקומה בנמל, כשהיא מטילה עוגן מוצק במסקנת ההלכה.

בין הדברים, משחיל רבנו מחידושיו המקוריים ומטעימם מאשר קבלה נשמתו בהר סיני, והתלמידים "מסתערים" עליו בקושיות, מנסים לסתור את הדברים מכל כיוון אפשרי, כשרבנו הודפם מלפניו אחת לאחת.

הויכוחים נמשכים עוד זמן רב, האוקטאבות בחדר עולות, והזרועות מונפות בריתחא דאורייתא, אך רבנו בסבלנות מרובה עונה לכל אחד ואחד עד אשר משכנע את כולם. נוהג הוא להסתכל לתוך עיני התלמידים, וכך הוא מבין אם דבריו התקבלו על לבותיהם. לכל שאלה, הוא מתייחס בכובד ראש וביסודיות נפלאה, כאילו גדולי תורה הם המעירים לו. נפשו עולה על גדותיה, כאשר הוא שומע סברא אמתית מפי תלמיד. לעולם אין הוא מבטל דברי תלמיד במחי יד, אלא בענוותנותו הרבה, מאזין לדבריו באכפתיות ומתוך עניין עד שיורד לכוונתו, ואז משיב, עד אשר ברור לו כי אכן התלמיד השתכנע והבין את הדברים.

אחד התלמידים מסרב ל'הכנע'. למרות שרבנו ביאר את הדברים בצורה הטובה ביותר, הוא ממשיך להתעקש על דעתו. רבנו מבחין כי אין זה מתוך אהבת הניצוח, אלא לשם שמים, ולכן הוא נושא ונותן עמו באורך רוח במשך זמן ארוך, כשהוא חוזר ומבאר, שב ומפרש, עד אשר יתיישבו הדברים על לבו.

במהלך השיעור הסוער והמרתק, צצות ועולות קושיות עזות. יש אשר מכוחם הוא נאלץ להודות על האמת, לפעמים הוא מיישבם בנקל, אך לעתים כאשר הקושיא חזקה ביותר, ליבון הענין דורש זמן, אולם הוא אינו מניח לנושא עד שמפרק את הקושי, ומוצא את הסברא הנכונה והבהירה.

רבנו שידיו רב לו בסוגיא הנלמדת על כל מפרשיה, ראשונים ואחרונים, בסברותיו המעמיקות ובעיונו המבעית, יכול בנקל לדחות כל קושיא שעולה בשיעור. תירוצים שונים עולים ומרצדים במוחו של רבנו, חלקם מפולפלים וחריפים, שבודאי ישכנעו את התלמידים, ויותירום ללא מענה, אך לא זו דרכו, במדה והתירוץ סוטה ולו מעט מקו הישרות או שאינו מתיישב בלשון הגמרא, הוא אינו קיים בעיניו.

הלימוד קסום והאווירה הרוחנית מחשמלת. עסוקים הם בתורת האמת, בחיי הנצח. שיכורים מיינה של תורה. כמלך ששרביטו בידו, צועד אתם לכל אורך השיעור, מעפיל אתם לפסגות, ומשלשל אותם בחבלים לעומקה של סוגיא.

פותח בפניהם רבנו שער אל גן העדן הנצחי שכל כולו תורה. אותה שעה אין להם בעולמם כלום, אלא פשט ברש"י והבנה במשמרות כהונה. חשים הם כי מי שזוכה והוא בן-בית בסמטאותיה עתירות הקסם וההדר של הגמרא, הרי הוא מתענג על כל צעד ושעל, כשהוא שואף לקרבו את ריחה המבושם של התורה.

ובכן, מה נהדר היה מראה רבנו בעת מסירת השיעור.

השיעור ממשיך, כשלפתע מנסרת את לבות התלמידים הנלהבים אנחה קורעת לב מכיוונו של רבנו. הם מסבים מבטם במהירות מעצמת המראה הקשה, פניהם מרצינות באחת ואפילו קירות החדר חשות בכאב. רבנו אינו חש בטוב, לשיעור הוא הגיע בשארית כוחותיו, והדבר ניכר עליו.

לא אחת משתררת באמצע השיעור דממה מעיקה וצורבת. רבנו נאנק מכאב, לופת את השולחן, עיניו מאפילות, נושך את שפתיו בעקשנות פלדה, מנענע רגליו מכאבים, ובעיקר מנסה בכל כוחו לבל יחושו התלמידים ביסוריו. אך הם חשים.

פעמים שהוא אוחז ראשו בין כפות ידיו מרוב כאבים, אך מששומע חידוש או סברא נכונה, או אז מתפשט חיוך של אושר על פניו המיוסרות.

לעתים, הוא נאלץ באמצע השיעור לצאת למספר רגעים עקב חוליו. במקרים כאלה נוהג הוא להפקיד בידי התלמידים קושיא מאתגרת שידונו בה עד שובו, כדי למנוע מהם ביטול תורה. ולמרבה הפלא, מששב רבנו - הוא ממשיך בדיוק במלה בה עצר קודם!

"אויבים!" כך, לא פחות, מגדירים חז"ל את הרב ותלמידו בשעה שעוסקים בתורה - אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד - נעשים אויבים זה את זה. ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: "את והב בסופה". אל תקרי 'בסוּפה' אלא 'בסוֹפהּ'".

כאן, בחדר השיעורים, מקבלת אמרה זו ביטוי מעשי יום יומי. הריתחא דאורייתא לעילא ולעילא. זר כי יכנס, בטוח יהיה כי נקלע לפולמוס רציני וקולני. מתנהלת כאן סערת מלחמה בין הרב לתלמידים, והתלמידים בינם לבין עצמם. אלא שה'אויבים' כאן אינם מוגדרים, הדבר תלוי בגופו של ענין. ופעמים שה'אוייב' של תחילת השיעור שהשמיע הבנה שלא התקבלה, בסוף השיעור נעשה כאוהב, בעקבות סברא אחרת שאמר בנושא אחר, והיא דווקא התקבלה בזרועות פתוחות.

בשיעור, יודע רבנו להיות תקיף וללא פשרות, אבל אך הסתיים השיעור, והנה דיבורו רך ונעים. גם כאשר בסערת הויכוח, נפלטים היו מפיו ביטויים חריפים מעט, עד שנראו רבנו ותלמידיו כשונאים זה לזה, מכל מקום לא היו נפרדים זה מזה עד שנעשים אוהבים. והראיה לכך היא שדוקא את הווכְּחנים הגדולים, שהיו נלחמים אתו על כל חידוש שיצא מפיו, דווקא אותם קירב ואהב כנפשו ממש.

לפעמים, בשעת "ריתחא דאורייתא", חשים התלמידים שמא פגעו ברבנו חלילה, בלי כוונה, אולי לא דברו מספיק בכבוד הראוי. אולם כאשר חש בכך, הוא מניף ידו בחיבה ומבהיר: "ברור שהכל ברוח נאמנה ובכוונה טובה לשם שמים...".

השיעור ממשיך להתנהל על מי מנוחות, כשלפתע מטיל רבנו פצצה בחדר! לחלל הכיתה נזרקת בקול רעש גדול קושיא עצומה בדברי הגמרא. כזו שלא יודעים כיצד להתמודד איתה. "הרי יש גמרא מפורשת שבה מבואר להיפך?!" טוען רבנו בלהט כשהוא ממשיך לחדד את הקושיא ממקור נוסף בש"ס, והתלמידים חרדים מעצמת חוד התער.

הס ספונטאני משתרר בחדר. ניתן למשש את הדממה המרוכזת העומדת באויר. התלמידים ורבם מכונסים בעצמם, מנסים למצוא דרך שתבקיע מסלול ליישוב הקושיא ולהבנה בהירה של הסוגיא.

השקט מופר, כשאחד מן התלמידים מנסה את כוחו ליישב את הקושיא. הוא מסביר פשט אחר בגמרא, שעל פיו הסתירה איננה, פשוט יש לְחַלֵּק והגמרא דיברה על ענין אחר...

למשמע הסברו מתנערים חלק מן התלמידים ומנתרים ממקומם, לא! הם אינם מסכימים עם הסברו, ומתייצבים כנגדו. השיעור נחלק לשתי קבוצות, מי בעד ומי נגד, ומדממה של ריכוז, הופך השיעור למרקחה.

אך רבנו מפר את סערת הויכוח, וטוען "לא ראיתם את הרשב"א בפסחים, שם מוכח שהוא לא הבין כך בפשט הגמרא. אם כן נפל פיתא בבירא". הרשב"א מובא אחר כבוד לשלחנו של רבנו, והוא מקריא את לשונו כשהוא מדייק מדבריו כדעתו, התלמידים מנסים להתווכח על הביאור, ורבנו מוכיח כמותו.

כאן, בחדר השיעורים, בסוד שיח שרפי קודש, בין אריות שבחבורה חדי שכל וחריפי מוח, חש רבנו כמפקד בגדוד. פה בשדה הקרב, הכל סוער וגועש, רועש ורוגש. בין לוחמי צבאות ה', מתנהלים חילופי אש רוחנית כבדים, קרבות של ממש פנים מול פנים, המעלים שובל של אבק קודש, המתנשא ועולה כריח ניחוח עד כסא הכבוד ומכפר עוונותיהם של ישראל. לא פלא שפעם אמר בחיוך לתלמידיו בישיבה: "אתם שיעור של דור הפלגה, וראשכם שואף לשמים...".

הדקות חולפות ונוקפות, ויישוב לתמיהה שהועלתה אינו נראה באופק. רבנו נותן הזדמנות לכל אחד שחושב שיש לו תירוץ להשמיע את דברו, תוך כדי שהוא מטפח בהם חשק גדול להתייגע ולהעמיק חקר למצוא תשובה. הוא נוטע בהם את ההכרה כי כשיש קושיא, זו בעיה שמעיקה, ולא ניתן לעבור לסדר היום בלי לפתור אותה.

מדי פעם נדמה כי הנה נמצא תירוץ והכל על מקומו בא בשלום, אך לא, רבנו פורכו מכיוון בלתי צפוי. כך השיעור עולה ויורד כרכבת הרים. לשים את הקושיא בצד ולהמשיך את השיעור, אין זה בא בחשבון אצל רבנו, הלא יש קושיא, איך ניתן להמשיך?!

הפעם, ניכר כי מדובר בקושיא יוצאת דופן. רבנו עוצם בחזקה את עיניו, מרכין ראשו ומתעטף בשתיקה מוחלטת שמורידה אותו למצולות הריכוז המוחלט. כשראשו רכון, הוא חושב ומעמיק למצוא תשובה. מצחו נקמט, וניכר בו שמחשבות מאומצות עוברות במוחו. הוא כמו שוכח כי הוא נמצא בחדר השיעורים מול התלמידים, ומעמיק במחשבתו זמן רב, כשעה שלימה!

בהרהוריו הוא שוחה במרחבי הש"ס, מפליג בשטחי הפוסקים, למצוא קצה חוט לפתרון המיוחל.

והתלמידים המסורים, יושבים בשקט ומצפים למוצא פי רבם. ציפור אינה מצייצת, בחור אינו פורח מהחדר. הכל ממתינים בדממה שניתן לחותכה, מי יעז להפר את ריכוזו של רבנו. חוויה מיוחדת היא להם, לראות כיצד מתמודד רבם עם הקושיא בדרכו המיוחדת.

ובינתיים, מנסים הם בכוחם, אך אינם מצליחים, כמעט מתייאשים, אך כשרואים הם לפניהם דוגמא חיה לעמל התורה, כיצד רבם שקוע בקושיא ומתאמץ ליישבה בנחישות רבה, מנסים גם הם לאמץ שוב את המוח ולשקוע בריכוז. אלו שכבר התייאשו, מוציאים מחיקם את אחד מספרי המפרשים שהביאו עמם למקרים כאלה שרבנו מאריך בחשיבה.

והנה, לפתע הוא ננער כמו מתוך חלום מתוק. מרים ראשו ועיניו בורקות. "נו, חשבתם על תשובה לשאלה? מצאתם תשובה?" הוא שואל בחיוך. משנענה בשלילה, הוא מצטער ואומר: "וכי מה חשבתם שעשיתי בשעה האחרונה? חשבתי על כל המהלך, והרי התשובה...".

אותה קושיא שפרשׂ רבנו לפני כשעה במלוא עצמתה מול עיני הבחורים עד אשר השתכנעו כי לקושיא הזו לא ימצא תירוץ עד שיבוא אליהו, כעת הוא חושף לה יישוב מכיוון מפתיע ובלתי צפוי, ומפרק את הקושיא לגורמים. עכשיו הכל בטוחים כי תירוץ זה הוא האמת. וכשהקושיא נפתרת בעמל וביגיעה, אז הסיפוק הינו עצום והשמחה רבה.

כאשר מסיים רבנו ללמד את הסוגיא בעיון הדק היטב הכולל את המפרשים הבסיסיים הנלמדים כסדר: רש"י, תוספות, מהרש"א, מהרש"ל, מהר"ם שיף ומשמרות כהונה, הוא מוודא כי הסוגיא ברורה כשמש, וכל מלה מדוקדקת. רק אז הוא פונה ללימוד הראשונים. תחילה הרי"ף, משם מתכן צעדיו לרא"ש, ולבנו רבנו הטור, ומשם לבית יוסף, שלחן ערוך והחונים עליו.

בפני התלמידים נפרשת יריעה רחבה ומקיפה של כל הפוסקים המדברים באותו נושא. רבנו מחלק את הסוגיא לפי סברות הראשונים בחלוקה ברורה, כשהוא מבאר את עומק הסברא של כל אחת מהדעות, ומה נקודת מחלוקתם. המשא ומתן ההלכתי מלווה בעושר עצום של ציון הדעות בכל הלכה והלכה, עד להוכחת המסקנא והפסיקה לגופו של ענין.

מלבד עצם השיעור, מוצא רבנו את ההזדמנויות להחכים את תלמידיו בדרכי הפסיקה, וכיצד ניגשים לכתיבת שו"ת.

עברו כבר שעתיים מתחילת השיעור, כשלפתע, קוטע את חוט המחשבה קול צלצול צורמני, הבוקע מתוך שעון מעורר גדול המונח על שלחנו של רבנו. התלמידים מתנערים כמו מתוך חלום מתוק בתוכו הם שקועים. ואז בהנפת יד ספונטאנית, מכה רבנו בידו על מפסק השעון ומשתיק בחטף את הצלצול הטורדני שהעז להפריעו בדיוק באמצע הנסיון להבין מה יענה רש"י על קושיית התוספות. נראה כאילו רוטן הוא עליו 'איך תעז לקטוע את דברי?!'. הצלצול כמו התערבל לו בתוך 'חלומו המתוק', והוא הפסיקו כאדם שהשעון קוטע את שנתו העמוקה. ושוב השיעור שב 'ללון' בעומקה של הלכה במחצית היום.

בודאי יתמה הקורא: שעון מעורר?? בחדר שיעורים? בעיצומו של שיעור עיון?

כן! כוח ריכוזו של רבנו בשיעור, היה גורם לאיחור משמעותי בסיום השיעור, ובמקום לסיים בשעה אחת, לרוב היה השיעור מסתיים בשעה שתים, ולפעמים אף בשלש אחר הצהריים!

ואם במקום אחר, התלמידים מקפידים שהשיעור יסתיים בזמן, כאן התלמידים נסחפים עם רבם, מרותקים וצוללים בתאוה לעומקה של סוגיא ולמצולות ההגיון. הנה עוד קושיא, ועוד פירכא, וחוזר חלילה...

השעה שתים הגיעה. שלש שעות עברו מתחילת השיעור, מנוחת הצהריים חלפה עברה, והשיעור ממשיך בעוז ובתעצומות. ההתלהבות רק הולכת וגוברת. איך אפשר להפסיק את השיעור כשהריטב"א מביא סברא כה נפלאה, ויש ליישב את הדברים עם דברי רש"י כמין חומר. איך אפשר? מי יכול לרדת לאכול כאשר נמצאים בנסיון למצוא תירוץ לקושיית נצח של הגאון רבי עקיבא אייגר שהסתיימה ב"צריך עיון".

ובכן, מה עושים? הלא מפסידים את ארוחת הצהריים, ויהיה קשה על התלמידים להמשיך לשקוד על למודם אחר הצהריים. חשבו וחשבו...

הפתרון היחיד שנמצא היה בדמות שעון מעורר - גורם חיצוני מלאכותי נטול לב, שאינו מבין ביופיו של מהלך ובהברקתה של סברא אמיתית. רק הוא, המוצר המגושם הלזה, מסוגל להפסיקם ממקור חיותם, ולהזכירם "רבותינו! הגיעה זמן ארוחת הצהריים!!!".

כן, השקיעות כה גדולה, עד שהיה זה כמו להעיר אדם השקוע בשינה עמוקה המנתקת אותו מסביבתו, ורק שעון המעורר ישנים ומקיץ נרדמים, יכול להעירו. אך כאמור, גם השעון לא הצליח למלא את תפקידו נאמנה, לא מיניה ולא מקצתיה.

כשסוף סוף מסתיים השיעור, זוכים התלמידים לחוש תחושת הפסד, כמה חבל על התענוג הרוחני הנפלא שמסתיים לו, אך מתנחמים הם בכך שמחר בוא יבוא שיעור חדש...

תשוש כולו מחמת המאמץ, שבמהלך השיעור נדחק איכשהו הצידה, וכעת מיד עם סיום השיעור הזכיר את נוכחותו, נעמד רבנו בשארית כוחותיו לומר רבי חנניה וקדיש על ישראל.

לאחר הקדיש, נשארים סביבו בחורים שקדנים המעוניינים ללבן עוד ענין שלא הוברר להם כיאות בשיעור.

ואם חשבנו כי כעת יפנה רבנו לביתו כדי לנוח מעט, מסתבר שהוא לא ידע מנוחת צהריים מהי. חצי שעה בלבד לאחר שהוא מסיים את השיעור המייגע בעיון לבחורים, שבמהלכה טעם מעט מזון להחיות נפשו, וכבר מתחיל הוא למסור שיעור נוסף בעיון לאברכים. כך מדי יום!

ואת שני השיעורים האלו מתי הכין? בשבת הכין את השיעורים בעיון לכל ימות השבוע! דברים שהתלמידים הצליחו לרדת לעומקם במשך שבוע שלם, הרב הכין בשעות ספורות. מדהים!





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מדהים. מדהים. מדהים!!!  


  2. יישר כח  


  3. מאד מאד יפה ומדרבן פרחי תורה  

    עמרם

    • גומא מלשון...?? 

      אפרת

    • למה? גומע כמו בולע (ל”ת)


;