1. עמוד הבית
  2. חדשות
  3. חדשות חו"ל

האיש שהגשים את חלומותיו: כל מה שכדאי לדעת על ג'ו ביידן

ג'ו ביידן סבל מגמגום בילדותו, נגמל, אך עדיין קשיי הדיבור שלו הובילו אותו לאמץ סגנון דיבור ארכני ומייגע • הוא הרץ הפוליטי הוותיק ביותר בפוליטיקה האמריקנית, החל את דרכו בגיל 27 כשהוא חולם על הבית הלבן • פרופיל מרתק של יצחק הורוויץ מ'בקהילה' על הנשיא הקשיש ביותר

יצחק הורוויץ, בקהילהכ' חשון תשפ"א 07/11/2020 22:56

פרופיל מרתק על הפנים החדשות בבית הלבן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן צילום: מתוך האינסטגרם שלו

לאור בחירתו של המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן בן ה-78, 'בחדרי חרדים' מגיש פרופיל מרתק שפרסם העיתונאי יצחק הורוויץ בעיתון ב'בקהילה' על משעולי חייו ופועלו עד כה.

היה זה קיץ שנת תשל"ג, ולמזרח התיכון מוכה העימותים הגיע לבקר סנאטור אמריקני צעיר, בשם ג'ו ביידן. הסנאטור היה אחד מהצעירים ביותר שנכנס אל גבעת הקפיטול, בקושי בן שלושים, והוא הסתער על התפקיד במרץ. הוא ביקש ללמוד מכלי ראשון על הקורה במזרח התיכון ונסע לקהיר, שם התקבל אצל נשיא מצרים אנואר סאדאת, מקהיר נסע לעיר סואץ, ובדרכו ראה את ארמיות הטנקים המצריים מתמרנים בחולות המדבריים מול תעלת סואץ. "יכולתי לראות את ענני האבק והחול העצומים האלה. הסתבר שאלה היו תרגילים צבאיים שהתקיימו במדבר. ואני הייתי ממש מודאג מפריצת מלחמה", סיפר.

לאחר מכן, המריא הסנאטור הצעיר לישראל. הוא עלה לירושלים ונפגש עם ראש הממשלה גולדה מאיר. היא קיבלה את פניו בכבוד והוא סיפר לה על המצרים ועל הכנותיהם למלחמה. גולדה הייתה מודאגת גם היא. "היא ציירה באוזני תמונה קודרת על המצב, שבכנות, הפחידה אותי מאד, לגבי הסיכויים", סיפר. היא הייתה באמצע קריאת מכתב שקיבלה מבני משפחת חלל צה"ל שנפל במלחמת ההתשה על גדות התעלה, ותרגמה באוזניו את המכתב קורע הלב שעה ארוכה. ביידן היה על סף דמעות: "כמעט נכנסתי לדכאון" סיפר לימים ביידן, "זה הלך כך שעה ארוכה ואז ראש הממשלה סיימה לקרוא את המכתב ואמרה לי, "דע לך ג'ו למרות הכל אנו ננצח במלחמה כי יש לנו נשק סודי. איתו ננצח כל מלחמה קשה ככל שתהיה". חשבתי שהיא רומזת על נשק סודי וקטלני פרי פיתוח ישראלי, אבל היא סיימה: "הנשק הסודי שלנו, ג'ו, הוא שאין לנו בעצם לאן ללכת".

הסיפור הזה נחרט בזכרונו של ביידן, הוא עשה עליו רושם עז ועיצב את יחסו לישראל מאז. הוא חוזר עליו שוב ושוב, ולא רק בגלל ההקשר המדיני אלא גם בשל נסיבות אישיות של ביידן עצמו, באותם ימים.

ביידן הוא הסיפור של האיש שרץ ונופל ושוב קם, הוא רץ למרחקים ארוכים בלי להתעייף. הוא הרץ הפוליטי הוותיק ביותר בעצם בפוליטיקה האמריקנית, שהחל את דרכו לפני שנים רבות כשהוא חולם על הבית הלבן, הוא ניסה זאת מספר פעמים ונכשל, אך הוא לא נכנע עד שנגע בפסגה.

לא קלים היו חייו של ג'וזף רובינט ג'וניור בדרכו למעלה, את דרכו חצב בגרזנים, טיפס לאט, ונפל הרבה, אך תמיד שב וטיפס. למעלה משבעים שנה, שנות אדם שלימות, לקחו לו בדרך שהחל כבר מנעוריו. עם חיים מלאי תהפוכות, קשיים וסבל.

בעיצומה של המלחמה

ג'ו ביידן נולד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ב בעירה סקרנטון במדינת פנסילבניה. זו עיר כורים לשעבר, עיר תעשייתית של עובדי הצווארון הכחול, אביו ג'וזף רובינט האב, היה קתולי ממוצא צרפתי, ואמו הייתה קתולית ממוצא אירי, אביו היה שותף לדודו שהיה בעל פטנט לחומר איטום ללוחות שריון, העסק היה מוצלח שכן בשל המלחמה הקונגרס העביר חוק המורה לשריין כל ספינה אמריקאית השטה בצפון האוקיינוס האטלנטי והאניות נזקקו לחומר איטום והעסק פרח.

הייתה זו עיר מחוספסת, לא אחת ספג ג'ו מהלומות וחבטות מחבריו. הוא קיבל חינוך אירי קשוח שחינך אותו לא לוותר ולהגיב. לדבריו, "לפעמים נפלתי לידיים של ילדים מבוגרים ממני שחבטו בי. כאשר חזרתי הביתה חבול, אמי  הייתה שולחת אותי בחזרה ואומרת לי, "לך חזרה תחבוט בהם בחזרה שידמם להם האף, כדי שלמחרת תוכל ללכת ברחוב".

ג'ו הקטן נולד עם כפית של כסף בפיו בעת המלחמה אבל ברגע שהמלחמה נגמרה, ייצור ספינות הפסיק וכאשר נבנו לא היה צורך לא בשריון ולא בחומר האיטום. העסק של אביו התרסק ופשט רגל ומשפחת ביידן הפסידה את הונה. המצב היה כה קשה שהאב איבד את ביתו והמשפחה עברה לגור בבית משפחת האם. ג'ו והוריו נדדו לפרברי וילמינגטון העיר הגדולה והמרכזית שבמדינת דלאוור, מאז קשר ביידן את גורלו עם דלאוור.

בעודו ילד כבר שמע ג'ו הקטן על העם היהודי. היו להם שכנים ומכרים יהודים, כך גם הגיעו לעיר פליטים יהודים מאירופה הבוערת. כאשר החלו לזרום שמועות על השואה ועל רצח ההמונים שנערך שם, הפך הנושא לסוגיה שנדונה על שולחן ארוחת הערב של משפחת ביידן. כאשר בחדשות דיברו על מדינה חדשה ושמה ישראל שנוסדה בפלסטינה היה ג'ו עדיין זאטוט בן 6, אך לדבריו הוא זוכר  את שיחות אביו על הנושא. "את החינוך הפוליטי הראשון שלי", סיפר במהלך נאום לפני מספר שנים, "קיבלתי ליד שולחן הצהריים של הורי. אני זוכר שכאשר הגיעו הידיעות על מה שקרה ליהודים באירופה, אבי אמר שאסור שזה יקרה שוב, כאשר הייתה השאלה אם להקים או לא להקים את מדינת היהודים, אבי היה בעד, הוא סבר שמגיע ליהודים  מדינה משלהם. אבי נהג אחר כך להסביר שאסור לעמים לסמוך על עם אחר, גם אם זו מדינה אצילית כמו ארה"ב היהודים חייבים מדינה משלהם".

אחרי שהאב הפך לסוחר מכוניות משומשות, לחם כבר לא היה חסר בבית. אבל משפחת ביידן הייתה משפחה קתולית, קתולים היו אוכלוסייה סוג ב' בארצות הברית. עד שהגיע ג'וזף פ. קנדי, שבא ממשפחה אירית, לא עלה על הדעת שאי פעם ייבחר נשיא אמריקני ממשפחה שאינה פרוטסטנטית. לקתוליים היה סיכוי נמוך להתברג בצמרת הפוליטית, אבל אבי אמו, של ביידן, אדוארד פרנסיס בלויט, היה מהנדס שבנה את העיר, והיה חבר בסנאט של מדינת פנסילבניה, בהשראתו ביידן נדבק בחיידק הפוליטי.

כבר במהלך לימודיו התבלט ביידן בפעילות הפוליטית שלו, בעודו נער נבחר לנשיא כיתתו. זה לא היה לו קל. כמו כל דבר אחר בחייו הוא נאלץ להלחם על ההצלחה. הוא סבל מגמגום קשה אבל הוא נרפא מהגמגום לאחר שבילה שעות מול המראה כשהוא נושא נאומים.

למעשה עד היום לא נפטר לגמרי מהגמגום ובעניין הזה לא נעשה עמו צדק כאשר יריבו דונלד טראמפ ייחס את הגמגום בו נתקף לפעמים, בדמנציה. לא זו לא דמנציה מדובר בגמגום מילדות שבמאמצים רבים הצליח להיפטר ממנו. קשיי הדיבור שלו הובילו אותו לאמץ סגנון דיבור ארכני ומייגע, לוקח לו לעיתים זמן רב לומר את מה שנואמים מיומנים עשויים להגיד במשפט קצר.

למרות קשייו הוא התעקש להצליח, המשיך בלימודים באוניברסיטת דלאוור, ורכש תואר כפול בהיסטוריה ומדע המדינה, וסיים את לימודיו עם ציונים גבוהים.

קנדי החדש מדלוואר

ג'ו חלם על קריירה פוליטית והבטיח לעצמו שיממש חזון שאפתני, "להיות סנאטור עד גיל שלושים ולהיות נשיא ארצות הברית", כפי שסיפר. כדי להכשיר את עצמו לקריירה פוליטית בבית המחוקקים האמריקני הוא פנה ללמוד משפטים באוניברסיטת סירקיוז, סיים תואר למשפטים וקיבל רישיון עריכת דין.

היה עוד משהו שסייע לו בקריירה, הוא נישא לניילה האנטר, בת למשפחה עשירה כקורח מניו יורק, זו הייתה משפחה שהשתייכה לאצולה האמריקנית, לבנה, פרוטסטנטית, אמידה. הורי רעייתו התנגדו שבתם תנשא לקתולי ורק לאחר מסע שכנועים הסכימו. בסופו של דבר אפילו תמכו בקריירה הפוליטית שלו ותרמו לו כספים שהם הכרח בשיטת הבחירות האמריקנית.

לזוג נולדו שלושה ילדים, ג'ו רובינט השלישי, שכונה "בו", שנולד בשנת 1969, לאחריו רוברט האנטר, ונעמי כריסטינה.

ביידן עסק בעריכת דין ובמקביל פנה לקריירה פוליטית ובתחילת דרכו החשיב את עצמו לרפובליקני, הוא היה בעל עמדות שמרניות בכל הקשור לכלכלה, ולא דגל בהעלאת מיסוי והטלת מגבלות על בעלי ההון, גם היה בעל אמונה דתית שמרנית. אבל אחרי הכל הוא היה קתולי וחש על בשרו את היחס המתנשא של האצולה האמריקנית לאירים. הוא היה רגיש למיעוטים ולמצוקות של השחורים וזה הוביל אותו למפלגה הדמוקרטית ומאז קשר את גורלו בגורלה. הצירוף הזה של דמוקרט בכל הקשור לזכויות מיעוט אך שמרן בהשקפות דתיות וכלכליות היו מאז לתו ההיכר שלו.

בשנת 1969, זמן קצר  לאחר לידת בנו הבכור הוא רץ לכסא במועצת מחוז ניו קאסל, המחוז של העיר בה התגורר, מטעם המפלגה הדמוקרטית. למעשה המחוז הזה היה רפובליקני מזה שנים, אבל ביידן היה אחר. הוא היה "דמוקרט-שמרן" והצירוף הזה עבד.

המצע שלו היה נדיב מההיבט של רווחה, וכלל תמיכה בדיור ציבורי, אבל מכל היבט אחר היה שמרני. הוא היה אנרגטי גדוש חזון ועשה רושם של נציג הוגן והגון והוא גרף קולות רבים.

איש המפלגה הדמוקרטית דאז סיפר, "סוד ההצלחה שלו היה שהיה לו הרבה אנרגיה ואידיאליזם ותמיד היה אסרטיבי". וכך הצליח להעביר לצידו מצביעים מהמפלגה הרפובליקנית ולקחת כסא במועצת המחוז בעודו בן בן עשרים ושבע בלבד. ביידן היה לדמוקרט היחיד שנבחר למועצה, וכבר חשב על היעד שלו: הסנאט. הוא הבטיח לעצמו שעד גיל שלושים יעשה זאת והזמן היה קצר. בחירות עמדו  להתקיים בשנת 1972, לפי החוקה על חבר הסנאט להיות לפחות בן שלושים, לפי החשבון אם היה רץ לבחירות הוא ייכנס לסנאט בדיוק במלאות לו שלושים. אבל הרעיון היה נראה רחוק. מדוע שהדמוקרטים יריצו בכלל  מועמד פוליטיקאי אלמוני, צעיר וחסר ניסיון?    

אלא שמי שאז ייצג שנים ארוכות את דלוואר בסנאט, היה הסנאטור הרפובליקני ג'יימס קיילב בוגס,  הוא היה דמות ציבורית אהובה וותיקה, כיהן כמושל המדינה, הצליח בתפקידו ולאחר שפנה לסנאט זכה בשבע בחירות רצופות. למעשה בוגס  שכבר הגיע לגיל 62 שקל לפרוש מהחיים הפוליטיים, אבל היה חשש שאם יפרוש תיפתח במפלגתו מלחמת ירושה ונשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון שכנע אותו להתמודד מחדש.  

במפלגה הדמוקרטית כבר נמאס להפסיד לבוגס ולא טרחו להציב נגדו מועמד. לא היה לאיש סיכוי, אבל ביידן החליט שאין לו מה להפסיד, ההתמודדות תשפר את מעמדו גם אם לא יצליח בה והוא קיבל את ברכת הדרך של מפלגתו.

ביידן כינס מסיבת עיתונאים נאם בפניהם שעה ארוכה כדרכו, והציג מצע שמרני-ליברלי מהסוג שעשוי להתעכל היטב במחוז הרפובליקני ופתח במסע בחירות. תורמים לא היו לו, והוא גייס מעט מבני המשפחה, הם גם התנדבו עבורו, ומסע הבחירות שלו התבסס על חלוקת עלונים ומפגשים פנים אל פנים עם בוחרים, הוא גייס מתנדבים צעירים שסייעו לו והדגיש שהוא לא "ליברלי כמו שרוב האנשים חושבים", וניגן על העובדה שבוגס מבוגר מידי. באחת המודעות שביידן עצמו ניסח נאמר: "יכול להיות שהאבא הזקן והיקר שלנו צדק בזמנו ואני אוהב אותו - אבל הדברים שונים כעת". המסר היה: "אוהבים את בוגס, אבל בוגס כבר עשה את שלו". צחוק הגורל שבגיל מבוגר בהרבה, הוא עצמו רץ לנשיאות.

אמריקה הוכתה בתדהמה

ביום הבחירות ב- 8 בנובמבר הוכתה הפוליטיקה האמריקנית בתדהמה כאשר התברר  שביידן הצעיר הכה את בוגס במדינה הרפובליקנית על חודן של שלושת אלפים קולות. ביידן עצמו היה המום מהניצחון וכמעט התנצל על שזכה.

ביידן היה לילד הזהב של הפוליטיקה, התקווה הגדולה של המפלגה הדמוקרטית, היו מי שהשוו אותו לנשיא המנוח גון פ. קנדי, הוא כמוהו היה צעיר, קתולי ומטאור. שום דבר לא היה יכול לעצור אותו בדהירה כלפי מעלה. אבל כמו קנדי הגורל היכה בו באופן הנורא ביותר, דווקא כאשר חשב שהגיע לשיאו.

ג'ו נסע לוושינגטון כדי להסדיר את ענייניו בגבעת הקפיטול, רעייתו נשארה בביתם, למחרת חצתה ברכבה רחוב סואן בלי לשים לב לשלט עצור, משאית חולפת הכתה ברכב בעוצמה רבה, הרכב הסתחרר מטר וחצי לפני שנעצר ונחבט על עץ גדול. כוחות ההצלה שהוזעקו למקום גילו לגודל הזוועה, שהאם הצעירה ובתה התינוקת נעמי נהרגו במקום. שני הבנים בו והאנטר נפצעו. בו סדק את הגולגולת והאנטר הקטן נפצע ברגליו.

הבשורה הנוראה הגיעה לביידן והוא נסע מיד חזרה לביתו, לטפל בילדיו ולקבור את אשתו. הוא היה שבור ורצה לעזוב הכל, "רק רציתי לקחת את הבנים שלי וללכת", אמר אחר כך. הוא רצה לעזוב את הסנאט, ואת הפוליטיקה וסירב לעזוב את מיטת ילדיו בבית החולים.

בסופו של דבר החליט להמשיך. הוא הושבע בבית החולים כאשר בנו בו עדיין בכסא גלגלים והאנטר על מיטת חוליו. לפני שהיה עליו לצאת לוושינגטון הוא הבטיח לילדיו שכל יום ישוב להיות עימם בבית. הוא אכן עשה זאת וכל יום נסע קרוב לשעתיים מביתו בפרברי וילינגטון לוושינגטון הבירה, ובחזרה, כדי לשהות בשעות הערב עם ילדיו.

בעקבות התאונה הוא התקשה להתמקד בעבודתו ועוזריו הימרו על השאלה כמה זמן יחזיק מעמד לפני שיתפטר. אבל הוא החזיק מעמד, וכזכור גם נסע לישראל. כאשר גולדה הקריאה לו את המכתב הוא היה על סף דמעות משום שהדבר הזכיר לו את הטרגדיה האישית שלו.

בחייו האישיים המשיכו חייו של ביידן להיות לא קלים. בנו הצעיר האנטר נשר מלימודיו, ולא הצליח להתמיד בשום דבר שעשה, ניתן להבין זאת על רקע היותו יתום מאם. בקושי רב הצליח לסיים לימודי משפטים, האב סייע לו לקבל עבודות במקומות שונים, אבל הוא לא הצליח בהם וגרם לשערוריות. אביו הצליח במאמצים מרובים להכניס אותו לתפקיד בכיר בתוכנית של הצי האמריקני, אלא שאז הוא הודח בבושת פנים לאחר שהתגלה בבדיקת דם כי הוא מכור לחומרים אסורים.

לעומת האנטר, בנו הבכור בו, הסב לביידן נחת. הוא היה ילד מבריק וחכם, הצליח מאוד בכל אשר פנה. בחור אחראי ומוכשר שהיה ליועץ המשפטי לממשלה של דלאוור. אדם שרבים העריכו שיגיע לגדולות. הוא הצטרף לצבא בשנת 2003 והיה חבר המשמר הלאומי של צבא דלאוור. והגיע לדרגת מייג'ור בסגל הפרקליטות הצבאית הראשית  ונשלח לשרת בעיראק. הר אברהם הורוויץ, רב צבאי שהכיר אותו בעיראק ושירת עמו סיפר ל'בקהילה': "בו היה אדם משכמו ומעלה, עם אמונה חזקה בקדוש ברוך הוא ואהבה לעם היהודי. כל מה שהייתי צריך בשביל החיילים היהודים הוא מיהר לסייע. הוא היה מוכשר וישר וחייליו העריצו אותו".

בשנת 2015 הודיע על כוונתו להתמודד על תפקיד מושל דלאוור כדי לרשת את מקומו של המושל הדמוקרטי, ג'ק מרקל. אבל הוא חלה בסרטן  המח ונפטר. ביידן אמר לא פעם שזו האבדה הקשה בחייו.

פעמיים כשלון

במהלך פעילותו כסנאטור הסתמן ביידן כשמרן בתוך מפלגתו, הוא התמקד בנושאי הגנת הצרכן וסוגיות סביבתיות. אחד החוקים הרשומים על שמו הוא החוק נגד הפשע שהקשיח את החוקים נגד הפשיעה. הוא בלט כסנאטור נמרץ, בעל דעות דתיות שהתנגד לשינויים בכל הקשור לנישואים, ביידן התגלה גם בשדה הבינלאומי כבעל דעות מרכזיות, לא נץ ולא יונה. הוא כיהן בתפקידים הבכירים כיו"ר ועדת המשפט של הסנאט ויו"ר הוועדה לקשרי חוץ ועוד תפקידים בכירים. 

באשר לישראל הוא תומך ישראל מובהק: "אני תומך במדינת ישראל", אמר לא פעם, "לא צריך להיות יהודי כדי להיות כזה". ואף הוסיף: ש"אם לא הייתה ישראל, היה צריך להמציא אותה". אם כי באופן עקבי התנגד להתיישבות בשטחי יהודה ושומרון ותומך בפתרון של שתי המדינות.  

תקרית אחת רשומה על שמו כאשר התעמת עם ראש הממשלה המנוח מנחם בגין. זה קרה בשנת 1982, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה כאשר ישראל צרה על ביירות כדי לעקור מבירת לבנון את יאסר עראפת וקיני הטרור שבה. בגין נסע לוושינגטון כדי לגייס תמיכה במהלך. הוא ערך פגישה בוועדה לקשרי חוץ של הסנאט והסנאטורים ביקרו את ישראל על הפלישה ועל ההתנחלויות, ביידן הזכיר את האפשרות של הפסקת הסיוע לישראל. בגין זעם: "אל תאיים עלינו להפסיק את עזרתכם", אמר, "זה לא יעבוד. אני לא יהודי עם ברכיים רועדות. אני יהודי גאה עם היסטוריה של 3700 שנה. איש לא נחלץ לעזרתנו כשמתנו בתאי הגזים. איש לא נחלץ לעזרתנו כשחתרנו ליצור את מדינתנו. שילמנו על זה. נלחמנו על זה. מתנו על זה. אנו נעמוד על עקרונותינו. אנחנו נגן עליהם. ובמידת הצורך אנו נמות עליהם שוב, עם או בלי עזרתכם". בין השניים פרץ עימות וביידן נקש בזעם על השולחן. בגין בתגובה השיב לו: "השולחן הזה מיועד לכתיבה ולא לאגרופים. אל תאיים עלינו. האם אתה חושב שמכיוון שארה"ב מלווה לנו כסף היא רשאית לכפות עלינו את מה שעלינו לעשות? אנו אסירי תודה על הסיוע שקיבלנו, אך אסור לאיים עלינו".

לגרסת אנשי ביידן הוא לא איים, אלא העלה חשש שזה עלול לקרות. כך או כך ביידן מאז תוקף כל מי שתולה את הסיוע לישראל בעצירת ההתנחלויות. גם לאחרונה, כאשר קולות במפלגה הדמוקרטית הציעו לעצור את הסיוע לישראל, הגיב:  "הרעיון שנפסיק את הסיוע הצבאי לישראל, כפי שאחרים הציעו, הוא ביזארי. אני לא אעשה את זה. זה כמו לומר  לצרפת, 'בגלל שאתם לא מסכימים איתנו, אנחנו הולכים לסלק אתכם מנאט"ו'".

כבר בשנת 1987 רצה ביידן לממש את חלומו השני ולרוץ לנשיאות. המועמדות שלו גרפה התלהבות רבה והוא הצליח לגייס סכום עתק ולהמריא בסקרים, אלא שאז נפלה עליו פצצה, הוא הואשם בגניבת נאום של ניל קינוק מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית. התברר שביידן  גם העתיק קטעים מנאום של רוברט קנדי וג'ון פ.  קנדי. זה בסדר לחקות את חייו של קנדי, אבל גניבת נאומיו זה עניין אחר. התברר שגם בבית הספר למשפטים, הואשם בגניבת מאמר אקדמי. הסקנדל אילץ אותו לפרוש ולגנוז את החלום.  

הוא שב לעבודה האפורה כסנאטור כשהוא הופך עם השנים מאחד הסנאטורים הצעירים למבוגר שבהם. הוא עבר את תקופת רייגן, בוש האב ובוש הבן, מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה, את ביל קלינטון ואת אוסלו. והפך לסנאטור שכיהן במשך הזמן הארוך ביותר מטעם דלאוור. רק אחרי עשרים שנה, בשנת 2008 העז לצאת שוב ולהתמודד במרוץ לבחירות לנשיאות. 

הפעם במקום לדבר על שינוי, דיבר על ניסיון. אבל מולו רץ מועמד צעיר אפרו-אמריקני שזינק כמטאור בפוליטיקה האמריקנית. שמו ברק אובמה. "אני חושב", אמר עליו האיש שרצה להיות אחד הנשיאים הצעירים בהיסטוריה של ארה"ב, "שהוא לא מוכן לתפקיד עדיין, צריך ניסיון". אבל ביידן לא הצליח להתרומם ופרש מהמרוץ.

אובמה סבר שביידן בעל הניסיון יוכל להיות גורם מאזן למועמדות שלו, ובחר בו כסגן נשיא והוא הפך לשותפו לשתי הקדנציות.

ביידן היה שותף למדיניות החוץ של אובמה, ובכל הקשור לישראל נתפס תמיד כ"שוטר הטוב", בזמן שאובמה התעמר בנתניהו, ביידן קשר עמו קשרים מצוינים. גם כאשר נפער עימות חריף בין ישראל לאובמה על רקע הסכם הגרעין עם איראן, אמר ביידן לנתניהו: "ביבי, אני לא מסכים עם שום דבר שאתה אומר, אבל אני אוהב אותך".

אחד הנושאים שהחריפו את הקונפליקט בין ישראל לביידן הייתה ההתיישבות  ביהודה ושומרון. ביידן מתח ביקורת על נתניהו, וכינה את מדיניותו "קיצונית", עם זאת ביידן התנגד לפגיעה בישראל על רקע זה. הוא גם משמיע ביקורת חריפה על הפלסטינים ואמר שהם: "היו מקבלים 98% ממה שהם רצו אבל הם המשיכו להתעמר בכל מי שהוא יהודי, ואמרו שהם לא יחתמו על הסכם עם מדינה יהודית, ולא יכירו באחת כזו אפילו אם תהיה להם מדינה עצמאית". עוד הבהיר כי "אני עייף מזה שכולם מוותרים לרשות הפלסטינית... כאילו שהיא לא ממשיכה לעודד את כל זה (טרור)". עם זאת ברצונו לפתוח מחדש את ההסכם עם איראן וזה הנושא המדאיג ביותר את ממשלת ישראל. יש גם הטוענים שלאובמה עדיין השפעה גדולה עליו והוא שמנהל בפועל את ביידן ואת המפלגה הדמוקרטית. המפלגה הדמוקרטית כבר אינה מה שהייתה ומכילה בתוכה אלמנטים אנטי ישראליים חזקים.

הפרופיל פורסם במלואו בעיתון 'בקהילה'.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מתי טורנהיים יגשים את חלומותיו?  (ל”ת)

    לאחר העיון

  2. הולכים לבג"ץ בארה"ב  

    א. קליין

  3. לב מלכים  


  4. אין דבר העומד בפני הרצון. גם אם הוא גוי. במשפט  (ל”ת)


  5. זה באמת לא סופי. לא כלי התקשורת מכתירים את המנצח.  (ל”ת)


  6. מה שווה הנשיאות עם מה שקרה לילדים שלו  

    חיים

  7. הוא באמת יהיה נשיא?  (ל”ת)

    יואב

  8. נשיא טוב  

    אוביקטיבי

  9. מרגיע  


;