1. עמוד הבית
  2. חדשות
  3. חדשות חו"ל

האם ההיסטוריה היהודית במפרץ עומדת בפני שינוי?

בעקבות ביקורו החשאי של ראש הממשלה נתניהו בסעודיה ופגישתו עם יורש העצר, נביא כאן מסמך מרתק על ההיסטוריה היהודית של המדינה המפרצית הבכירה שעושה את צעדיה הראשונים לקראת נורמליזציה אפשרית עם ישראל

יענקי פרבר, ט' כסלו תשפ"א 25/11/2020 14:58
תגיות:

"אל יאהוד שארע" העיר מכה העיר מכה צילום: Pixabay

מ"אל יאהוד שארע" בבחריין ועד לשורשים ההיסטוריים של יהודי סעודיה, בעוד בבחריין, שהכריזה על הסכם שלום עם ישראל, מתגוררים כיום יהודים בודדים – לסעודיה השכנה, על אף שאין בה היום יהודיים, היסטוריה יהודית עשירה אותהו החלו חיילי צבא יהודה שנשבו מארץ ישראל על ידי מלכי בבל

בכתבה מרתקת שפרסם יאיר טולידנו במגזין "הדרך", הוא מתאר את מסע היהודים בסעודיה העתיקה. כאשר מוחמד הכריז על האיסלם הוא ניסה לשכנע את ידידיו היהודים בח'ייבר להצטרף אליו, אך מרגע שהללו סירבו הכריז מוחמד על מלחמת חורמה ביהודי ערב.

למרות זאת, ההתיישבות היהודית בערב נמשכה עוד מאות שנים ובמסעו תיאר רבי בנימין מטודלה את הערים היהודים הפורחות, אחרי הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים הכריזה סעודיה על איסור כניסת יהודים לשטחה ואפילו מזכיר המדינה האמריקנית, הנרי קיסינג'ר, נדרש לבקר במדינה באישור מיוחד משום שהיה יהודי.

הסכם השלום יוצא הדופן שחתמה ישראל עם איחוד האמירויות הערביות ואליו הגיעה עם בחריין, מעוררת עניין רב גם בקרב חוקרים והיסטוריונים של חצי האי ערב. העובדה שמדינות השוכנות בערש הולדתו של האסלם מקבלות בברכה ובשמחה את היהודים היא לא פחות ממפעימה. בעוד במרבית המדינות הערביות בעולם התקיימו קהילות יהודיות מפוארות במשך מאות בשנים, בחצי האי ערב – למעט בתימן שבדרומה של ערב – לא היו כל חיים יהודיים כמעט מאז הכרזת האסלם.

מנגד, עד לייסוד האסלם, יהדות חצי האי ערב פרחה ומסורות מרחיקות את היווסדה לימי בית הראשון. בעקבות עליית מוחמד והאסלם במהלך המאה ה-7, נהרגו רבים מיהודי ערב ומרביתם גורשו מהאזור. גם היהודים שבכל זאת נותרו בדרומה של ערב, בתימן, התמודדו במשך מאות שנים עם פגיעות מתמשכות ודרישות חוזרות ונשנות להתאסלם – תופעה שלא הייתה בארצות ערביות אחרות.

לקראת פתיחת השערים ושובם של היהודים אל ארצות חצי האי ערב, נברנו בספרי ההיסטוריה ונעזרנו במומחים שהתרגשו אף הם מהתמורות.

היהודי ה'הנעלם', ההיסטוריה העתיקה של השבטים היהודים המרובים בחצי האי ערב על כל אזוריו וארצותיו בצפון, במרכז ובדרום, בעיקר לוטה בערפל. אבל מסמכים שנחשפו פה ושם הציגו פיסות שונות שמרכיבות את הפסיפס היהודי הנעלם.

היהודים הראשונים הגיעו לאזור שהיום שוכנת בו סעודיה עוד בימי נבונאיד, מלך בבל, במאה השישית לפני הספירה. כשעוברי מדבריות וסוחרים סיפרו לו על חבלי הארץ הגדולים שמדרום לבבל, החליט נבונאיד לעשות הכל על מנת לספח את השטחים לאימפריה הבבלית שפרחה באותם ימים. הוא השאיר את הממלכה בידי בנו בלשצר, ויצא בראש צבא גדול לחצי האי ערב. רבים מחייליו היו בעלי תפקידים בצבא יהודה שנשבו על ידי הבבלים, ועתה נלחמו עמם. נבונאיד וצבאו נלחמו וכבשו את אדום, המשיכו לערב והשתלטו בשנת ג' -שי"ג על העיר תימא, השוכנת באזור צפון סעודיה של ימינו, שם בנה נבונאיד ארמון גדול. נבונאיד נשאר שם כעשור, ואז יצא למסע כיבוש של העיר ית'רב שבמחוז חִג'אז, במערב חצי האי ערב – האזור בו שוכנת כיום העיר מדינה.

כדי לבצר את שלטונו נהג נבונאיד להשאיר כוחות מחייליו בכל מקום שכבש. בין החיילים נכללו גם יחידות של בני יהודה, והם אלו שהביאו לתחילת ההתיישבות היהודית בערב. למרות המרחק, נבונאיד המשיך לשמור על קשר עם בבל בעזרת שליחים ערבים, רוכבי גמלים.
העדויות הארכיאולוגיות הראשונות שהתגלו בערב הן מכמה מאות שנים אחר כך, כאשר מן המאה הראשונה ישנן עדויות כתובות על מצבות קבורה הנושאות שמות יהודיים. היהודים חיו בערב בשבטים בנאות מדבר לאורכם של נתיבי המסחר השונים.

יהדות חצי האי ערב מוזכרת במשנה, בתלמוד ובמדרשים. במשנה במסכת 'שבת', לדוגמה, נחלקו התנאים האם "ערביות" יכולות לצאת בשבת כשהן רעולות. רבי עובדיה מברטנורא במקום מסביר כי "ערביות" הן למעשה "בנות ישראל שבערביא". במקומות אחרים מוזכרת "לשון ערבי", והמפרשים הסבירו כי זו הלשון המדוברת ב"ערביא".

לפי ההיסטוריונים, רבי יהודה בן תימא שחי בערוב ימיו בארץ ישראל – היה בן העיר תימא. רבי יהודה בן חגרא, שאף הוא חי בארץ ישראל בערוב ימיו, היה כנראה בן העיר חג'רה הידועה כיום בשם מדאאן צאלח, עיר נבטית החצובה בסלע ונמצאת בצפון-מערב ערב הסעודית.
הממצאים הארכאולוגיים להימצאות יהודים בערב לא רבים, אך נצברים אט אט. העדויות שנמצאו עד כה מצביעות על קהילה ענפה ומשגשגת. בחלק מן הערים יהודים אף החזיקו יהודים בתפקידי מפתח.

בעיר הגרה (חג'רה) נמצאה מצבה מהמאה הראשונה לספירה, בה נכתב בשפה ארמית-נבטית כיתוב על "שביתו בר עליעו יהודיא" שנקבר "בים חד באב שנת תלת למלכא". לדברי החוקרים, זו הכתובת העתיקה ביותר שמזכירה יהודי מפורשות – למרות שהשם עצמו אינו בעל אופי יהודי לכשלעצמו. עם זאת, לנוכח אזכור העובדה שהקבורה נעשתה ב(א)"חד באב", שהוא תאריך עברי, הרי שכנראה מדובר באמת בקבר של יהודי.

בחפירות באזור התגלה גם מטבע עתיק, עליו נמצא כיתוב באותיות עבריות עתיקות "מנכו מלך נבטו". בחפירה אחרת נמצא שעון שמש עתיק, כנראה מהמאה ה-3 לספירה, שבתחתיתו הכיתוב "מנשא בר נתן שלם", כש"מנשא" יכול להיות בהחלט גירסה ארמית של השם "מנשה".

בכמה קברים נוספים באזור נמצאו כיתובים המצביעים על נוכחות יהודיות כמו "דנה נפשא די בנא יחיא בר שמעון על שמעון אביה די מית בירח סיון שנת מאתין ואחדי" (זה הקבר שבנה יחיא בן שמעון לשמעון אביו שנפטר בחודש סיוון שנת 201), וכתובות נוספות.

"לשון ערבי" מהו

במהלך המחצית השנייה של המאה הרביעית אף היו מספר שבטים ערביים כשבט בני אל חארת', חמיר, בני עוף ובני שוטייבה שאימצו לחיקם את היהדות והתגיירו בשל רצונם להידמות ליהודים שישבו באותם ימים בישיבת קבע, בניגוד לנוודות שהייתה אורח החיים המקובל בערב. בנוסף, מרבית היהודים, שלמדו ועסקו בתורה, ידעו קרוא וכתוב – תכונות שלא היו נפוצות בקרב שבטי ערב – והם נחשבו בעיניהם כמלומדים ואין ספק כי גם עובדה זו הייתה בין הגורמים לרצון הגיור של אותם שבטים ערביים.

לפי עדות המוסלמים, במאות השישית והשביעית הייתה אוכלוסייה יהודית ניכרת בחג'אז, בעיקר בסביבות העיר יתריב, היא אל-מדינה. זאת בין השאר בזכות היחס האוהד של יוסף ד'ו נואס, מלך חמיר שצר על העיר, שאף קיבל על עצמו כנראה את הדת היהודית והתגייר.

יהודי מדינה, מעידים ההיסטוריונים, השתייכו לשלוש שבטים: בני קיינוקאע שהיו ידועים כנפחים, חרשי כלי מלחמה וצורפים; בני נדיר שהיו חקלאים להם היו מטעי תמרים רבים ; ובני קורייזה שסחרו ביין.
כשמוחמד נמלט ממכה והגיע למדינה, הוא כרת ברית עם היהודים, אולם מאוחר יותר ניסה מוחמד לשכנעם לקבל את האסלם, אך הללו הבהירו לו כי הם יהודים מאמינים שלא יוותרו על דתם, ויחסו כלפיהם הפך לשנאה גלויה.

בעקבות כך הורה מוחמד לצבאו לרצוח ולערוף את ראשו של כעב אל אשרף, ממנהיגי שבט בני נדיר, וציווה על מאמיניו להרוג את היהודים "באשר ימצאום". לאחר מכן כיתר מוחמד את בני קיינוקאע, מתוך ידיעה שבני שני השבטים האחרים לא יבואו לעזרתם. למרות שבני קיינוקאע היו לוחמים מיומנים, הם נחלשו מהמחסור במזון ומים שנבע מהמצור, ונכנעו. במהלך קרבות אלה נרצחו רבים מיהודים מדינה, ולפי ההיסטוריון וחוקר ארץ ישראל יוסף ברסלבי, שבטי ערב ששרדו מאותה מתקפה עלו לארץ ישראל אליה עוד לא הגיעו כוחות הכיבוש הערבי. עם שאר היהודים בערב הסעודית כרת מוחמד בריתות חסות, ועד מותו לא אונה להם כל רע.

כשעלה לשלטון החליף עומר בן אל-ח'טאב, בשנת ד' -שצ"ד, הוא פתח במלחמת חורמה ביהודי ערב הסעודית. "מוחמד אמר כי לא ייתכנו שתני דתות בחג'אז", אמר והסביר לנתיניו כי מוחמד ביקש בצוואתו לגרש את כל היהודים מערב.

מאז אותו גירוש, כמעט ואין עדויות על קיום יהודים בערב הסעודית והקהילה נעלמה כמעט כליל. עם זאת, נצרים של שבטי בני נדיר ובני קינוקאע המשיכו להתקיים. במהלך המאה ה-12 ביקר בערב הנוסע היהודי רבי בנימין מטודלה שביקר בין השאר בתימא ובח'ייבר ותיעד נוכחות של קהילות יהודיות שם. "אנשי ארץ תימא שיש בה כמו מאה אלף יהודים, והם מזרע דוד המלך עליו השלום", כותב בספרו "מסעות בנימין" וממשיך לתאר את צדקותם של יושבי תימא היהודים: "ומשגרים שאלות לראש הגולה והם קרועי בגדים ומתענים ארבעים יום בשנה על כל היהודים היושבים בגלות שם, והיא עיר בצורה ויפה עד מאוד ובה גנות ופרדסים".

בהמשך מסעו מתאר רבי בנימין מטודלה על ביקורו בח'ייבר, אחרי "דרך שלושת ימים", שם הוא מגלה יהודים מלומדי מלחמה השומרים על יהדותם ללא חת: "ובכיבר אומרים בני אדם שהם שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה, ששבם שלמנאסר מלך אשור והלכו שם ובנו הערים האלה גדולות ובצורות, ונלחמים בכל הממלכות ואין אדם יכול ליכנס אליהם שמונה עשר יום. ושם כמו חמישים אלף מישראל ובה תלמידי חכמים, ואנשי גבירים עורכי מלחמה עם בני שנער (שבירכתי בבל, י.ט.) וארץ צפון (ערב, י.ט.) וארץ אלימן (תימן, י.ט.) הקרובים אליהם".

משרות רמות ונעלות

בתקופת הכיבוש העות'מאאני, אחרי שנת רע"ז, שיגרו הרשויות לאזור מספר יהודים ממוצא עיראקי במטרה למלא תפקידים מנהלתיים וכלכליים בחבל אל-איכסא, הידוע כיום כמזרח ערב הסעודית ומהווה את מקור הנפט העיקרי של המדינה. אותם יהודים החזיקו במשרות נחשקות ורמות מעלה כשופטים או עמילי מכס, ובראשן תפקיד האוצר הכללי של האזור, אותו מילאו בהצלחה רבה שלושה יהודים בזה אחר זה. רבים מהרישומים בספרי האוצרות של אותה תקופה מולאו על ידם בכתב רש"י בשפה העברית לשון הקודש, כנראה בכדי להגן ולמנוע מהעות'מאנים הממונים עליהם מפני חקירת ספרי החשבונות שלהם.

היהודים שמרו על קשרים הדוקים עם השליטים המקומיים והעות'מאניים, עד כדי כך שבאחד המקרים תלונות על יחסיו הקרובים של מושל האזור עם יהודי בשם דאוד בין שינטוב, הובילו להדחתו של המושל מתפקידו.

בית הקברות של הקהילה היהודית נמצא כיום בלב העיר חופוף, מאחורי בנק ריאד המרכזי ומסעדת "ביירות". בספר "יהודי המפרץ" שפרסם לפני שנים אחדות יוסוף עלי אל מותאיר, מופיעה תמונה של אזור מוקף חומה, כאשר לפי התיאור – מאחוריה מצוי בית הקברות היהודי.

מאז השתחררה ערב הסעודית מהשלטון הטורקי פורקו רוב החומות העות'מאניות והאיזור הפך למרכז המסחרי בלבה הפועם של העיר, אך המקום נקרא עד היום בפי המקומיים "מאקבאראת אל-יהוד", כלומר בית הקברות של היהודים, היהודים, לעומת זאת, כבר לא התגוררו בערב.

בהשוואה לטריטוריות עות'מאניות אחרות, נהנו הערבים בחצי האי ערב ממידה רבה של אוטונומיה, שהלכה וגברה במקביל להיחלשותה של האימפריה. כבר באמצע המאה ה-18 הצליח שליט אחד המחוזות, מוחמד אבן סעוד, ליצור ישות מדינית חדשה במרכז חצי האי ערב. במאה השנים שלאחר מכן חוו השליטים לבית סעוד עליות ומורדות, ונאלצו להתמודד עם ניסיונות מצריים, עות'מאניים וערביים להשתלט על חצי האי – עד שבשנת תרס"א יצא אחד מבני המשפחה, עבד אל-עזיז אבן סעוד, במסע לאיחוד חצי האי ערב תחת הנהגתו וכ-20 שנים לאחר מכן הכריז על עצמו כמלך נג'ד וחג'אז. הבריטים, שהשטח היה תחת מרותם, תמכו במהלך וב"א' אלול תרצ"ב אוחדו שני האזורים לממלכת ערב הסעודית.

בתקופה זו נותרה בערב הסעודית קהילה יהודית אחת קטנה, בת כמה מאות יהודים שהתגוררו בכמה כפרים במחוז נג'ראן שבדרומה של המדינה – אזור שהיה שייך לתימן השכנה והבריטים סיפחו לממלכה, כך שמדובר היה ביהודים תימנים שהפכו עתה להיות נתינים של ערב הסעודית.

היהודים המעטים היו תמיד יעד להצקות חוזרות ונשנות של שכניהם המוסלמים, ולאחר הקמת מדינת ישראל בשנת תש"ח, החליטו יהודי נג'ראן לעלות לישראל. את מסעם עשו דרך תימן. "לאחר שהשלטון הסעודי עשק אותנו וגזל את כל רכושנו, היינו מחוסרי כל ועברנו את הגבול ברגל", סיפר דוד שוקר, שהיה אז אחד מצעירי הקהילה היהודית בסעודיה ועלה ארצה כשהוא בן פחות מ-13. "במשך כל זמן שהייתנו בסעודיה, השלטונות לא הציקו לנו. היינו מאוד מוערכים ויכולנו ללמוד תורה כאוות נפשנו. עם זאת, משהגיעו שמועות בדבר העלייה לישראל הם שינו את יחסם כלפינו. עד היום עומד בסעודיה ארמון שנקרא: 'קאצ'ר אל יאהוד' – ארמון שנבנה מכספי היהודים שנעשקו ע"י השלטונות".

בתימן המתינו היהודים כמה חודשים, יחד עם היהודים המקומיים, עד אשר יצא לדרך מבצע "על כנפי נשרים" להעלאת יהודי תימן ארצה. או אז הסתיים פרק זה של יהדות ערב ונסתם על הגולל על קהילות יהודי ערב הסעודית.

נאלצו להתפלל בספינה

עם מותו של המלך אבן-סעוד בשנת תשי"ג, הועבר הכתר לבנו, סעוד בן עבד אל-עזיז. הוא, בניגוד לאביו, דחה את הגישה הערבית הרדיקלית שהוביל שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר ודגל בהתקרבות לארה"ב ולמשטרים הערבים המתונים. אלא ששלטונו לא ארך זמן רב מידי ובשנת תשכ"ד, בין היתר בשל מתיחות פנים-משפחתית, בריאותו הרופפת ואי-סדרים כלכליים בממלכה, והוחלף על ידי אחיו למחצה, ראש הממשלה ונסיך הכתר פייצלפייסל בן עבד אל-עזיז.

המלך פייצל פייסל שינה את מדיניותו של המלך הקודם והתקרב ללאומנים הערביים, כאשר במלחמת ששת הימים הוא הביע תמיכה בלתי מסויגת במצרים. בתקופה זו אף הוא פייצלפייסל חקיקת חוק שאוסר על יהודים להיכנס לממלכה ואוסר על ניהול כל פולחן דתי מעבר לטקסים איסלמיים.

אחרי מלחמת יום הכיפורים ביקש מזכיר המדינה האמריקני באותם ימים, הנרי קיסינג'ר, לערוך ביקור מדיני בערב הסעודית. כיוון שקיסינג'ר היה יהודי ולפי החוק הסעודי הוא לא יכול היה לבקר במדינה, אישר הפרלמנט הסעודי בצעד חריג את ביקורו – על אף היותו יהודי. צעד זה חזר על עצמו עוד מספר פעמים, לקראת ביקוריו הבאים של שר החוץ האמריקני. במהלך מלחמת המפרץ הראשונה ביקשו כמה חיילים מהצבא האמריקני שהוצבו בערב הסעודית להתפלל את תפילות ראש השנה בבסיסם, אך השלטונות הסעודים התעקשו ואלה נאלצו להתפלל על ספינות אמריקאיות ולא על אדמה סעודית.

רק בשנת תשס"ד, בשל פנייתו של הנשיא האמריקני דאז ג'ורג' בוש, הסכימו השלטונות הסעודיים לבטל את האיסור. בהבהרה שפרסמה שגרירות סעודיה בארה"ב נאמר כי "אין לסעודיה מדיניות לפיה תימנע אשרה על בסיס של דת". בשנים האחרונות, התקרבה סעודיה עוד יותר לארה"ב וזו האחרונה ניסתה להוביל לנורמליזציה בין סעודיה לישראל, בדיוק כפי שעשתה עתה עם איחוד האמירויות. אולם נכון לעכשיו העמדה הסעודית עיקשת ועל אף שהיא כבר אישרה למטוסים ישראלים לטוס בשטחה האווירי, היא עדיין אינה מאשרת באופן רשמי כניסה של בעלי דרכונים ישראליים לשטחה.

סעודיה אמנם בירכה את איחוד האמירויות על הסכם השלום עם ישראל, אך לקראת טקס החתימה על ההסכם ניסו האמריקנים לשכנע את יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן להגיע, אך הלה סירב והבהיר כי לא יכיר בישראל פורמלית עד שלא תיפתר הסוגיה הפלסטינית.

אבל בהתחשב בתמורות שעברו על סעודיה בשנים האחרונות, נראה כי התעקשות זו תיעלם בעוד כמה חודשים או שנים. יהודים, מכל מקום, יוכלו לשוב לסעודיה. עם זאת, ההיסטוריה היהודית המפוארת שלה, נעלמה לבלתי שוב.

במשך מאות שנים נרדפו היהודים הבודדים שהיו במדינות ערב, אך בשנים האחרונות מאפשרים השלטונות מאפשרים את חיי הדת היהודית ומעודדים אותה

על אף שבחצי האי ערב כמעט ולא חיו יהודים בעת העתיקה, למעט יהודי תימן וערב הסעודית שגורשו על ידי הכובשים המוסלמיים, שרידים לקהילות עתיקות קיימים במדינות שונות במפרץ. כך או כך, במאות השנים האחרונות, עם התפתחות התחבורה והעסקים, הגיעו יהודים אל רבותים ממדינות חצי האי ערב ובשנים האחרונות זוכה יהדות ערב לעדנה.

בחריין

קהילה יהודית בבחריין, מדינת האיים שבמפרץ הפרסי, הייתה קיימת באי כבר במאה השביעית. הנוסע היהודי רבי בנימין מטודלה שביקר באזור במאה ה-12 הזכיר את קיומןם של שתי קהילות יהודיות בבחריין – בקיש ובאל קטיפה. על פי עדותו של רבי בנימין מטודלה, בקיש, שבה הייתה באר אחת בלבד, התגוררו כ-500 יהודים שעיסוקם היה במסחר של מוצרים המיובאים מסביבתם הקרובה כמו בדי משי, פשתן סגול, כותנה, קנבוס, צמר מעובד, חיטה, שעורה, דוחן, שיפון, ומיני מזון נוספים. באל קטיפה מצא רבי בנימין מטודלה קהילה גדולה של כחמשת אלפים יהודים, שעסקו בעיקר בשליית פנינים במימי המפרץ הפרסי אשר בבעלות המלך, ופקיד יהודי היה ממונה על כך.

ברבות השנים חברו קיש ואל קטיפה, ובמקומם באו ערים ויישובים חדשים שהועברו ממחוז למחוז עד שאורגנו מחדש בשנת תשס"ב לחמישה מחוזות.
במהלך המאה ה-19 היה האי מרכז מסחרי ומשפחות של סוחרים יהודים הגיעו אליו מאיראן, הודו ועיראק. בשיאה מנתה הקהילה היהודית 1,500 איש. הם השתלבו בחברה וקיימו יחסים טובים עם התושבים המוסלמים.
בשנים תר"צ עד ת"ש אף כונה רחוב "דרך אל-מותנבי" בבירה מנאמה כ"אל יאהוד שארע" (רחוב היהודים), כאשר כל החנויות שהיו בו היו סגורות בשבת. ברחוב זה גם הוקם באותןם שנים בית הכנסת העתיק ששימש את הסוחרים היהודים.

עם זאת, באותן שנים התגלה נפט בבחריין ועיסוקם של היהודים הלך ונדחק. גם מאבק התושבים המקומיים בשלטונות הבריטיים גברו אז, במה שהוביל לאנטישמיות גואה באי. ברבות השנים נהרסו בתי היהודים, חולל בית הכנסת וספרי התורה נגנבו.

בזמן מלחמת תש"ח העצמאות וכן במלחמת ששת הימים התקיימו מהומות אלימות נגד היהודים שנמלטו מהמדינה.
ערב קודם הקמת המדינה התגוררו בבחריין כ-600 יהודים, כאשר עד במפקד האחרון שנערך בשנת תשס"ו התברר כי נותרו בה 36 יהודים בלבד. עם זאת, בשני העשורים האחרונים חידשה בחריין את פניה לאנשי העסקים היהודים ששבו אליה והיא כיום המדינה היחידה בחצי האי ערב שבה יש קהילה יהודית של ממש, עם בית כנסת ובית קברות. כמה מבכירי הקהילה היהודית בשנים האחרונות אף כיהנו בפרלמנט המקומי ובתפקידים בכירים אחרים.

כווית

בכוויית, הנסיכות הקטנה במפרץ הפרסי הסמוכה ביותר לעיראק, לא חיו יהודים בעת העתיקה. בשנת תקל"ז כבשו הפרסים את העיר בצרה, ורבים מיהודיה היגרו לכווית, ותרמו לתנופת הבנייה והמסחר במדינה.
במאה ה-19 חיו בכווית סיטי כ-80 משפחות יהודיות שקיימו בעיר בית כנסת ושוק שנקרא "שוק היהודים". שוק זה היה סגור בשבת ובו נמכרו בין השאר טקסטיל מיובא ויין מייצור עצמאי ייצרו. היהודים סחרו עם הודו, בגדאד וחלב, ואף עם אירופה וסין. יהודי הקהילה נהגו ללבוש גלימות ארוכות או חליפות אירופאיות וחבשו תרבוש, מה שהבדיל את מראם החיצוני מזה של שאר האוכלוסייה.

במאה ה-20, עם עליית פייסל הראשון, מלך עיראק, עזבו היהודים את כווית, רובם חזרו לבגדד וחלקם היגרו להודו.

עומאן

על היהודים שהתגוררו בעומאן בתקופה העתיקה אין הרבה מידע, אך במאה התשיעית ביקר במקום סוחר יהודי בשם יצחק בן יהודה שתיעד את הקהילה היהודית בעיר מאסקט. קהילה זו תועדה גם בביקורו של רבי בנימין מטודלה ששהה אף הוא בעומאן. בעיר סלאלה שבדרום המדינה שוכן קבר, שלדברי המקומיים הוא מיוחס לאיוב.
במאה ה-19, כתב קצין בריטי בזיכרונותיו ממסעו לחצי האי ערב שישנם מספר יהודים במאסקט, ולדבריו רובם הגיעו לשם מבגדד בשנת תקפ"ח, לאחר הטרדות ופרעות מהןם סבלו. בעמאן, תיאר הקצין היהודי, השתלבו היהודים בחברה ולא סבלו מכל אפליה. היהודים במאסקט עסקו בעיקר בצורפות, בנקאות ומכירת יין.
בזמן מלחמת העולם השנייה, חייל יהודי מהצבא האמריקני שהוצב בעומאן פגש קהילה יהודית קטנה במאסקט, אך לדבריו רובם היו מהגרים חדשים מתימן והם לא היו קשורים לקהילות הוותיקות במקום.

קטאר

בקטאר מעולם לא הייתה קהילה יהודית של ממש, והיהודים היחידים ששוהים במדינה כיום הם חיילים יהודים מצבא ארה"ב.

איחוד האמירויות

רבי בנימין מטודלה תיעד במהלך מסעו במאה ה-12 קהילה יהודית קטנה באזור ראס אל-ח'ימה, המצוי כיום בשטח איחוד האמירויות. מעבר לכך לא ידוע על יהודים שהתגוררו באיחוד האמירויות, למעט כמה מאות יהודים השוהים בשנים האחרונות בדובאי ובאבו דאבי לצורך עסקיהם.
לפני כשנתיים נחנך בית הכנסת הראשון בדובאי והקהילה היהודית המקומית, המונה כ-150 בני אדם, מרביתם אנשי עסקים, מפעילים גם מסעדה יהודית עבור תיירים יהודים. בשנה שעברה הכריזו באיחוד על הקמת מרכז דתי שיכלול בין היתר בית כנסת ראשון במדינה, שעתיד להיפתח בעוד כשנתיים. באבו דאבי אף קיימת קהילת חב"ד המפעילה גם בית כנסת ותלמוד תורה קטן.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;