1. עמוד הבית
  2. יהדות
  3. מעגל השנה

שמחת פורים – שמחה שאין לה סוף

הרב שאול יורוביץ' מעמיק במצוות חג פורים המתקרב ובחובה לשמוח, מה מהותה של שמחה זו וכיצד משיגים אותה • "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"

בחדרי חרדים, י"ג אדר תשפ"א 25/02/2021 12:19
תגיות:

עד דלא ידע הרב הצדיק שאול יורוביץ הרב הצדיק שאול יורוביץ צילום: באדיבות המצלם

שונה היא מאוד שמחת פורים משמחות אחרות, השמחה הרגילה הידועה לנו באה לאדם כתוצאה מהשלמת חסרונותיו, לכן אנו מוצאים אותה בהתרת ספקותיו או במציאת זיווגו וכדומה, כמו כן המצווה המוטלת על כלל ישראל לשמוח בשלושת הרגלים היא מפני שבכל אחת מהן זכינו להשלים חלקים מקומת מציאותנו כעם.

אך על שמחת פורים אמרו ז"ל (מגילה ז:) מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ארור המן זה מקום החיסרון וברוך מרדכי זו מציאות השלימות. בפורים עלינו לשאוף לצאת לגמרי מהמשוואה הזו של חסרונות והשלמתם. כאשר מתעוררת בנו השמחה בהשלמת החיסרון – בברוך מרדכי כבשאר החגים, אל לנו להסתפק בכך אלא בהגיענו לשמחה זו נצטווינו להעמיק ולהרחיב אותה עד שנגיע מעבר למודעות זו, נשמח שמחה שאיננה תלויה בדבר, זו שמחה שונה ומיוחדת מאוד.

שמחת שאר החגים היא מוגבלת ויוצאים ידי חובתה בשתיית רביעית יין, לעומת שמחת פורים שהיא שמחה שפורצת את כל הגבולות, שמחה שמכילה את המקומות המצומצמים והחסרים כביכול ואף מאירה עד לשם.

עלינו להעמיק ולהתבונן יותר בייחודיותה של שמחה מזוקקת זו, איך משיגים אותה, ואיך היא רלבנטית לעבודה הפנימית היומיומית שלנו, אך לשם כך עלינו להבין יותר גם את השמחה הרגילה.

הנה בדרך כלל העצה היעוצה לאדם לשמוח בעולם הזה היא ההתמקדות בטוב, מה שקרוי בפי העולם 'לראות את חצי הכוס המלאה', ומסתמכים בזה בין השאר גם על דברי רבי נחמן (תורה רפב) המורה לנו לחפש ולמצוא נקודות טובות.

אך למעשה אליה וקוץ בה, והיא רק חצי הדרך, שהרי בהיות האדם מתמקד בראיית הטוב לבד, עדיין יישאר בו לעולם צד חוסר כלשהו, רבי נחמן בעצמו בתורה רפב אינו מסתפק בעצה זו אלא ממשיך ואומר שאחר שתתבונן בנקודות הטובות 'ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו', סדר הדברים הוא שאחר שהתמקדת בראיית הטוב תגיע לזה שהכול הפך לטוב.   

כלומר ראיית הטוב היא מבוא ושער לעבודה הנעלית והעיקרית של ראיית הכול כטוב מוחלט.

זהו בעצם ההבדל בין שמחת שאר החגים לשמחת פורים, בכל חג אנו שמחים במה שהשגנו וכמו שהכתוב אומר בחג הסוכות 'ושמחת בכל הטוב', ועל כן היא שמחה מוגבלת, שהרי במקביל אליה קיימים חסרונות ומקומות לא פתורים אחרים, אך בפורים ראינו שכל אותם אירועים חשוכים ועצובים של לקיחת אסתר לבית המלך והכנת העץ בידי המן וכדומה הכול הפך לטוב, ואם כן זהו שלימות השמחה כאשר הרע עצמו הפך לטוב.

בפורים זכינו להשתמש בכל חלקי הרע לטוב ונתברר שהרע גם הוא משכן לטוב 'מרדכי על בית המן', 'המן על עץ מרדכי' וכן ביום אשר רצו להשמידם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. זו שלמות השמחה.

כאשר אדם זוכה לתובנות אלו, השמחה איננה חומקת ממנו, ואינם מתעוררים בו מקומות ההתנגדות, שהרי הוא דבק לפנימיות הדבר שהכול טוב.

כאשר האדם מוכן לשלב זה של 'לא ידע' להשיל מעליו את הדעת המבדילה ומעדיפה גילוי אחד על פני השני, או אז הוא זוכה ל'נכנס יין יצא סוד', הוא משיג את הטוב השורשי, הוא זוכה לראות את הסוד, איך הכול אחד.

למעשה, כאשר אנו משתוקקים לשמחה, הננו משתוקקים לשמחה תמידית ונצחית בבחינת שמחת פורים, כולנו מתנסים לעתים בהרגשת שמחה חולפת בהגיענו ליעד כלשהו רוחני או גשמי בבחינת שמחת החגים האחרים, אך זה אינו מספק אותנו, בכדי לזכות לשמחה שאין לה סוף עלינו לדבוק בעיקרון זה ש'יש עניין שיתהפך הכול לטובה' היינו שהרע עצמו מתהפך לטוב ואין בנמצא יותר שום רע כלל. 

מצב זה של התייחסות חיובית כוללת נראה שהפסוקים מכנים 'טוב לב', במקומות רבים מצאנו שהדרגה שמעל ה'שמחה' היא 'טוב לב', כך כתוב: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך "בשמחה ובטוב לבב", גם במגילה אנו קוראים: ויצא המן ביום ההוא "שמח וטוב לב". ההבדל ביניהן היא שאם שמחה באה כתוצאה מהשלמות חיצוניות ולכן "אין שמחה אלא ביין". טוב לב מתוארת ההיפך "טוב לב משתה תמיד", מרוב שטוב לו הוא שותה, אין הוא שותה ממצב של בריחה מחסרון וקושי אלא הוא מחובר אל עצמו בשלמות וטוב לו. כך גם במגילה "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין". אחרי השתייה המרובה הוא הגיע כביכול למצב של טוב לב. כך אנו רואים גם שהברכה על יין חדש אחרי השתייה הראשונה היא ברכת "הטוב והמטיב", והכול הולך אל מקום אחד.

השלב הבא אחרי השמחה הרגילה היא מצב של טוב לב, פשוט טוב לו ללא סיבה, הוא יוצא מהמשוואה של חסרונות והשלמתם ונמצא בסודם של הדברים איפה שהוא יכול להכיל הכול,  זוהי שמחת פורים כאמור.

כך אנו רואים גם שרבי נחמן המורה לנו לשמוח בקביעות מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד (ליקוטי מוהר"ן ב כד) מקשר זאת לשמחה עצמית  שנשמח בעצם היותנו בני ישראל ולא בהישגם והצלחות שונות, שכל עוד האדם שמח בתוספות חיצוניות אשר הוא השיג, הנה תישאר אצלו תמיד חמיצות וקושי כפי שנתבאר, אך בהיותו שמח בפנימיות הדברים היינו במה שהוא ולא במה שהוא השיג, הנה אז שמחתו תהיה שמחה תמידית ללא תלות בהישגים חיצוניים כלשהם.

 





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;