"מדובר בחוסר מסוגלות של הסביבה להתמודד עם שונות"

אחת הסוגיות הקשות ביותר בחינוך מיוחד, היא סוגיית המסגרת החינוכית. למסגרת החינוכית, בית הספר והתנאים בכיתת הלימוד השפעה משמעותית ביותר על הישגיהם של ילדים  מוגבלים. 

במידה מסוימת, ניתן אף להרחיק ולתאר את הקשיים בהם נתקל הילד בטיפול בלתי מתאים במסגרת החינוכית, כחלק מן הנכות. קשיים אלו, משתלבים בפועל עם הלקות הנוירולוגית-ביולוגית הקיימת בילד ליצירת התוצאות האקדמאיות הנצפות. טענה זו, מועלה לפרקים על ידי גורמים חברתיים העוסקים בסוגיות בחינוך המיוחד. על פי גישתם של אלו, מקור המוגבלות אינו בשונות הנוירולוגית/פיזיולוגית של הילד, אלא בחוסר המסוגלות של הסביבה להתמודד עם אותה שונות, לקבל אותה, ולהעריך את תרומתה הייחודית למגוון האנושי בבה"ס.

תנאים מסוימים במסגרת החינוכית עשויים להעצים את פגיעותו של הילד המוגבל ולהעצים את קשייו, וראויים לפיכך להיחשב לגורמי סיכון. גורמים אחרים יהיו בעלי השפעה מגוננת על הילד.

עם זאת, קיים קושי בהערכת תרומתה של המסגרת החינוכית להישגי הילד. ראשית, אופן התפקוד של הילד ורמת ההישגים שלו במסגרת החינוכית נחשבים לתוצאה. בנוסף לכך, בעבר , ניתן היה לזהות נטייה להתרכז בילד ובמשפחתו כגורמים בעלי השפעה, תוך התעלמות יחסית מחשיבותה של המסגרת החינוכית ותרומתה של זו להישגי הילד או היעדרם של אלו. לבסוף, בבחינת השפעתה של המסגרת החינוכית נהוג להתבסס על מודלים מובנים – אלו, אינם מתאימים לייצוג ההטרוגניות הקיימת במוסדות חינוכיים שונים והאינטראקציה בין הטרוגניות זו להטרוגניות בבעיותיהם של ילדים לקוי למידה.

במידה רבה, יהיו התוצאות האקדמאיות של הילד תוצאה של מידת ההתאמה בין הילד למסגרת החינוכית בה הוא נמצא. כלומר, ניתן לפרק את השאלה לשתי סוגיות בחינוך המיוחד: ראשית, סוגיית המסוגלות של הילד, ושנית סוגיית המסוגלות של המסגרת החינוכית הנבחרת. וברצוני להוסיף לכך סוגיה שלישית ומהותית לא פחות: האופן בו נתפסת המסגרת החינוכית. מסגרות החינוך המיוחד נתפסות על ידי רבים כסוג של 'גטאות', מסגרת שבה רמת הלימוד נמוכה והיא מתאימה רק לבעלי מוגבלויות קשות שלא יוכלו להתמודד במסגרת הרגילה. תפיסה זו שגויה בכל כך הרבה רמות. היכולת להתחנך במסגרת של החינוך המיוחד, היא במידה רבה זכות. היא מאפשרת לילד למקסם את הפוטנציאל האישי שלו. במקרים רבים, דווקא ההשמה למסגרת זו, היא שתאפשר לילד להגיע למירב העצמאות בעתיד ולממש את עצמו באופן מלא.

מוגבלויות רבות, לא מקבלות מענה הולם במסגרות החינוך הרגילות. הנטייה כיום היא להעדיף את השילוב במסגרת החינוכית הרגילה, אך נטייה זו אינה מתייחסת לכך שהמסגרת הרגילה לא מציעה לילד ולמשפחה את המעטפת הטיפולית שהוא יקבל במסגרת של החינוך המיוחד. ישנו צורך במכלול טיפולי ובשיתוף פעולה בין הגורמים הטיפוליים בילד.

כמו כן, יש לעמוד על רשת של השלכות גומלין בין הגורמים השונים הבאים במגע בילד, המורים, המסגרת החינוכית, קבוצת השווים והמשפחה. כל אחד מן הגורמים נושא השפעה ישירה על הילד, אולם הוא מושפע גם על ידי גורמים אחרים, למשל, עמדות המורים מושפעות על ידי עמדות ההורים ולעומת זאת, נושאות השפעה הן על עמדות ההורים והן על עמדות בני קבוצת השווים. פיתוח הילד על ידי גורם אחד בלבד, עשוי להפוך לחסר משמעות לחלוטין כאשר גורם טיפולי אחר מכשיל את הילד. כל הגורמים המטפלים בילד זקוקים לתמיכה ולהדרכה.

לא זו בלבד שההורים סובלים מתחושות חוסר מסוגלות עצמית, שחיקה, חרדה, לחץ, חוסר אונים וייאוש אלא שעמדות אלו מאפיינות במידה רבה גם את המורים שאינם זוכים עצמם לתמיכה ולהדרכה נאותה בתחום. זוהי אחת הסוגיות בחינוך מיוחד שקל לשכוח ממנה.

בהתאם לכך, נראה כי יצירת קבוצות שיתוף הכוללות את המורים וההורים הנה מהלך מוצלח, אולם דרושה התערבותו של גורם מקצועי נוסף שיוכל לספק תמיכה והדרכה נאותה לקבוצה. חשוב להבין כי הטיפול בהורה, ובמורה, הוא חיוני לא פחות מן הטיפול בילד עצמו. היות שהוא מאפשר לדמויות אלו, הדמויות המרכזיות בחיי הילד, להיות במיטבן ולספק לו את התמיכה הנכונה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!