1. עמוד הבית
  2. נשים
  3. משפחה

הרך והקשה בחיים: אוהבת לאכול קורנפלקס עם מים

על התמהיל, על הטוב והרע, הרך והקשה הזה והאחר שתמיד ירכיבו את ההמצאה המעניינת הזו שנקראת 'החיים שלנו'. אלה שבאמצע, בין הלידה והמוות // טורה של אפרת ברזל

אפרת ברזל, ג' תמוז תשפ"א 13/06/2021 10:12

שילוב קסום קורנפלקס קורנפלקס צילום: pixabay

על הרך ועל הקשה "אני אוכלת קורנפלקס עם מים". "מים, אוי זה נשמע רע". "מה רע, מים קרים. קרים קרים כאלה, מהמקרר".  "אוי זה נשמע רע, נשמע  דל."

"תנסי, זה אותו אפקט, 'קראנצ'י וקר', רק בלי ההשמנה של החלב ובלי הליחה שהוא מותיר אחריו". "מזה רזית?"

"לא, שנים אני אוכלת קורנפלקס עם מים קרים. תדעי לך שכולם אומרים לי שמאז שרזיתי אני יותר קרובה לעצמי. וזה דבר טוב, להיות קרוב אל עצמך".

יש משהו אהוב בנגיסת השיניים בכל המאכלים האלה המורכבים ממוצק שצף, וסביבו נוזל המקיף אותו יחדיו.

ככה זה עם כל האחים שלו בקונספט הזה, אלה שצריך לאכול מהר, לפני שהאפקט עובר;  מרק עם שקדים, מרק עם קרוטונים, יוגורט עם גרנולה, גלידה עם שבבי שוקולד,

סבתא שלי היתה עושה לסבא שלי פודינג וניל רועד כזה ומשאירה לו במקרר מנות מוכנות בצלחות זכוכית של דורלקס, ריבועיות כאלה שלדעתי כבר אין להשיג".

"ומה היה קראנצ'י למעלה", "לא היה", "אז למה נתת את זה כדוגמה? זאת  הסבתא שלך שלא ידעה עברית עד סוף ימיה בארץ היהודים?"

"היא ידעה עברית אבל ברמה מאוד בסיסית. את צריכה לראות איך היא כתבה עברית, כמו ילדה בכיתה א'. היא לא רצתה לדעת עברית, זה היה בשבילה מדי 'אזיאטי', ככה היא היתה אומרת, לא התחברה אף פעם לצבר ולפירות הקוצניים שהוא נתן.

היא דיברה גרמנית, וגם לסבתא השניה שלי, שניסתה להיות ממש נחמדה אליה, עד כדי חנפנות, ורק כדי להוציא ממנה חיוך. היא לעגה לה על היידיש, כאילו הגרמנית שלה היתה רמה ונישאה, והיידיש שהסבתא השניה דיברה, עממית ונמוכה.

הכל היה צריך להיות אצלה פיקס. היה לה בחדר ארון קיר, היתה לו דלת לבנה שבחלק העליון שלה היה חור קטן עגול ממסננת לבנה קטנה כזו, לאוורור, בתוך הארון היו לה ניירות מכתבים עליהם שמה היה מודפס באותיות לועזיות מסולסלות כאלה, כאילו למי היא כבר שלחה מכתבים, היא בחיים לא הרשתה לי לגעת בהם. ככה היו לי שתי סבתות אהובות עם הרך והקשה שלהן.

כשהיא נפטרה בתל השומר, הייתי כלה צעירה, החזקתי לה את היד ואמרתי לה עם דמעות, "סבתא, אני אוהבת אותך".

זה היה ממש מרגש. כי זה לא משפט שהתאים להגיד לדמות הזו, להישפך מולה רגשית, ואני חושבת שגם אף פעם לא אמרתי לה את זה קודם.

מעניין לבדוק באיזו קלות או באיזה קושי ואל מול פני מי אנחנו יכולים להגיד את טרילוגיית המילים האלה, אני אוהבת אותך, ובאמת להתכוון, ולמה לפעמים צריך להגיע לסוף כדי להגיד אותם.

וירדה גם לה דמעה, היא ענתה לי בקול חלש, "גם אני אוהבת אותך, אפק'לה", וזהו, יותר לא ראיתי אותה לעולם. בלוויה שלה בבית הקברות בכפר שמריהו רצו לי מול העיניים כל הדברים שלמדתי מסבתא חוה, למדתי ממנה הרבה. אבל לא למדתי להיות סנובית. אני כפריה פשוטה.

 הסבתאות של עצמי מפגישה אותי עם התפקיד. עם נוזלים ומוצקים קראנצ'ים.

עמדתי לתפילת שחרית של שבת על המרפסת בבית הרב שלנו בירושלים.

התפילה של שבת בבוקר  אהובה עלי במיוחד. הקב"ה מכניס אותי לכזה ריכוז בה, שעשרים טורים נולדים לי בה, ארבעים רעיונות לראיונות בוקעים בי בה, ועוד עשרות דברים להגיד שאסור לשכוח. ואי אפשר לרשום. כי שבת. אני מחפשת להיאחז בסימנים שיזכירו לי אחר כך, רוב הסימנים נשכחים ממני וכך גם הרעיונות.

סימנים כמו הסימן הזה שעשיתי לי כשיורדת דמעה על הסידור בתפילה ואני הופכת לרגע להיות אופטומטריסטית דלאשמעטה.

מחכה שהדמעה תיפול, תיפול, עד שהיא נעצרת על מילה מסויימת בסידור, ובגלל שדמעה עשויה ממים עגולים, שקופים ומקומרים היא מגדילה את האות עליה היא נוחתת ואני משתהה ואומרת, "הו, הנה סימן, היא לא סתם נעצרה כאן", ועד שבעלי אומר לי מה זה השטויות האלה, אז מה אם היא נעצרה כאן, השבוע נחתכתי באצבע. בחתך כזה שכל פעם נפתח שוב ויורד ממנו דם,  ושוב בשבת בסידור הסתמנה לי מילה, הפעם באדום, סימן הרבה יותר נוכח, דרמטי נורא.

 אני עומדת על המרפסת ומתפללת, קולטת שהגברים כבר חזרו מבית הכנסת, שומעת אותם אומרים שהם רעבים לקידוש, מה עוד חדש, שומעת אותם שואלים אם אמא חושבת שהיום יום כיפור, מנסה להתעלם ולהתרכז.

רואה מחשבה שעוברת בתוכי האומרת, מה כבר יקרה להם, אף אחד שם לא רזה מדי,  מרימה את העיניים מהמרפסת, שומעת חמור מהכפר הערבי הסמוך, שומעת גם תרנגול, מרגישה את הרוח הירושלמית מלטפת לי את הפנים, מריחה את הצ'ולנט שתיכף, רואה חתול שעובר, עץ שסק שיכול להיות מושקה יותר, מרחוק, מימין, מזהה בוודאות את הדסה עין כרם, שם נולדתי,  ומשמאל, במרחק, את הר המנוחות.

שילוב ירושלמי קסום של המשובב והעצוב. ככה הם החיים שלנו. כבר כמה פעמים שביקשתי מהם שאני רוצה אחרי מאה ועשרים להיקבר בירושלים.

הדסה מימין הר המנוחות משמאל. ומה באמצע?

מעוניינת לשתף אותנו בתוכן מעניין? שלחי לנו הודעה בוואטסאפ - 0583288642




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;