1. עמוד הבית
  2. בריאות
  3. חדשות בריאות

הדרמה בלידה שהסתיימה בניתוח קיסרי

"כמה התפללתי להריון הזה, דמיינתי את ההריון ואת ההורות הרבה לפני שדמיינתי שמלת כלה" • שיתוף מיוחד של יולדת מהרגעים שכה ציפתה להם, כל חייה ועל הסיוע המיוחד ממרפאת 'פוסטרום' לידה בביה"ח מעייני הישועה

מינה לוי כתבה מקודמת, כ"ג אב תשפ"א 01/08/2021 10:23

דרמה בלידה תינוק אחר לידה תינוק אחר לידה צילום: unsplash

"דוקטור! שוב יש האטה!". אני שוכבת על צד שמאל בחדר לידה, מחוברת למוניטור שעות. את המושג: "האטות" שמעתי כבר לפחות עשר פעמים, אבל הפעם הטון של המיילדת שונה. הרופאה נכנסת לחדר בריצה. אחריה עוד רופאה, ועוד רופא, ומיילדות ושפע של אנשי צוות מסתחררים מולי. אחת מהן מסבירה לי במהירות והמוח שלי קולט רק את המילים: "ניתוח קיסרי".

לחצו כאן כדי לקבל מידע אודות שירותי הלידה המיוחדים של מעייני הישועה>>

כמה התפללתי להריון הזה. כמה דמיינתי אותו.

דמיינתי את ההריון ואת ההורות הרבה לפני שדמיינתי שמלת כלה.

ברווקותי שנמתחה על פני כך וכך שנים, התפללתי למצוא חתן. למצוא חן. התפללתי בקול והתפללתי בשקט. ובסתר ליבי, הטמנתי פתק קטן ובו תפילה: השם, תעשה שהכל בסדר, שהכל עובד, שיבוא יום ואלד.

והיום בא.

אחרי תשעה חודשים של סודות, סקירות, בדיקות, בחילות, שמות, תקוות ותפילות.

כל חודש והתפילה שלו, כל חודש והתקווה שלו.

שיהיה בן. בעצם בת. לא משנה, העיקר שיהיה בריא ושלם. וחכם.

שיעבור לי בקלות.

שתעבור לי הבחילה.

שלא אצטרך עוד העמסה.

ומכל התקוות שיש לחלום, מתנוססת תקווה אחת מעל כולם, ארוזה היטב בתוך סימן שאלה גדול:

שתהיה לי לידה קלה.

בידיים מלאות. בלי אפידורל. עם מיילדת מקסימה. בלי תפרים.

ושתהיה לידה.

לא ניתוח. מה פתאום ניתוח.

אני בהריוני הראשון, עטוף הפרחים, הפרפרים והעיסויים, אצלי האפשרות הזאת בכלל לא קיימת.

מה לי ולזה? לא רוצה לשמוע על זה כלום.

והיום בא. בשישי בצהריים.

אחרי חודש של שינון ספרי לידה פעילה, רוחנית וריחנית, של תכנון איך להעביר את הצירים בבית ולבוא מוכנה ובשלה בפתיחה 6 למיון, הוא בא.

הוא התחיל בירידת מים והצירים שכל כך חיכיתי להם, בוששו.

לקח לי זמן לנסוע לבית החולים.

תיק הלידה כבר היה מוכן מבעוד מועד, רק שהייתי צריכה לשלוף מתוכו את התקווה להעביר את תחילת הצירים בבית.

הרופא במיון מסביר בסבלנות רבה ובכל מילה שהוא אומר אני צריכה לפתוח את התיק ולרוקן ממנו עוד כמה תקוות.

אין פתיחה. פיטוצין. קצת האטות. מוניטור רציף.

התיק היה כל כך קל בהליכה מחדר הרופא לחדר הלידה, אבל הלב. כמה כבד.

אני מדליקה נרות שבת לפני שאני נכנסת לחדר הלידה.

אני עוצמת עיניים, מברכת, מוציאה את הפתק הטמון בליבי ומגישה אותו בעיניים דומעות ליושב במרומים: בבקשה תעשה שהכל יהיה בסדר.

אני נכנסת לחדר הלידה, מתנצלת בפני הספרים ששיננתי, מתחברת למוניטור ומתמסרת לפיטוצין.

הלידה מתנהלת בעצלתיים.

הפתיחה מסרבת להתקדם, המוניטור מסרב להשתפר ואני מסרבת שוב ושוב לאפידורל.

וכואב לי כל כך עד שאני נשברת.

התקווה ללידה טבעית ללא אפידורל הסתכלה עליי בחיוך. חייכתי אליה בחזרה, אמרתי לה שבת שלום והיא יצאה מהדלת וקראה למרדים.

ושוב האטות.

ושוב מבט מודאג של המיילדת דליה שמעודדת אותי להמשיך להגיד תהילים.

"שמת לב פעם שדליה זה אותיות של לידה?" אני מנסה לעודד אותה ובליבי נותרו שתי תקוות.

שהכל יהיה בסדר ושתהיה לידה רגילה.

ושוב האטות.

ואני עם חמצן ונוזלים ותהילים ולפתע:

" דוקטור! שוב יש האטה!"

החדר מתמלא אנשי צוות, בדמעות אני אומרת שאני מסכימה לניתוח. התיק נשאר מאחור ואיתי אני לוקחת רק תפילה אחת: בבקשה, עשה שהכל יהיה בסדר.

כמה דקות מאוחר יותר נשמע בחדר הניתוח הבכי הכי ג'ינג'י ומתוק ששמעתי בחיי.

שש שעות מאוחר יותר, אני שוכבת במחלקת יולדות.

הלב כמה לשמוע את הבכי ולנשק. הגוף ממאן לזוז. שוכב שם מרוקן מתקוות ומוצף באכזבות. המוח אומר לשמוח שהנה, משאלתי התגשמה. והלב אומר: כן. אבל הכאב הזה. 

בזווית העין אני רואה אחות נחושה מתקרבת אליי:

עוד עשר דקות אני באה לעזור לך לקום.

בטח, אני חושבת בליבי הכואב. לעולם לא אצליח לקום.

היא מתקרבת שוב ואומרת לי: בואי. אנחנו קמות.

מצטערת, אני עונה לה.

את התקווה לקום אחרי קיסרי בכלל לא לקחתי בתיק. אני לא אצליח. אנא נסי שוב במועד מאוחר יותר, תודה.

היא מסתכלת לי היישר לתוך הלב ואומרת: יקירה, את חייבת לקום. ככל שתקדימי לקום, כך ייטב לך מהר יותר.

אני לא יודעת איך היא הצליחה להגיע אליי מבעד לכל שברי התקוות שהתנפצו והתפזרו סביבי על הרצפה. אבל היא הגיעה ואמרה: אמאל'ה, נכון שלא כך דמיינת את זה. אבל את עכשיו עם הפנים קדימה, עם היד על הכתף שלי ואני עוזרת לך לקום. תני לי את הלב הכבד, אני אסחוב חלק.

והיא עזרה ואני קמתי. כל האיברים התחברו שוב לגוף אחד ואני הסתכלתי עליה, היישר לתוך הלב הענק הארוז במדים מגוהצים וכל חלקי הפאזל התחברו לידיעה ברורה:

אני הולכת להיות אחות. אולי אפילו אהיה מיילדת.

אני אהיה שם בשביל אחרות כמו שהיא עכשיו בשבילי.

נעים מאד,

אני חנהלה

אחות ומיילדת

בבית החולים מעייני הישועה.

אני כאן כדי לספר לכן על הריון ולידה, מנקודת מבטה של אם ואחות.

לחצו כאן כדי לקבל מידע אודות שירותי הלידה המיוחדים של מעייני הישועה>>





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. לא מתאים לאתר  

    שלי

  2. לידה  

    אמא חרדית

  3. סיפור יפה  

    שרה

  4. כל הפרטים אודות הלידה ממש מתאימים לקריאה לכל ילד וילדה!  


  5. הגזמתם לחלוטין  


  6. סיפור מטופש  

    שרה

;