הפירמוט הכי יעיל שעשיתי - ותודה לבורא עולם

לפני זמן קראתם כאן כתבה שתיארה כיצד נתפסתי על ידי אשתי ואיך המחשב שלנו כבר לא 'נדבק בוירוסים'. קראתי טוקבק (עוד סוג של התמכרות) שכתב לה 'פיכח' בחוסר עדינותו: "את זו שבבעיה, כשבעלך יהיה מסופק, הוא לא ירעה בשדות זרים..." והחלטתי לכתוב גם אני, כי הוא צודק וטועה בו זמנית. השורות הבאות יסבירו איך הדבר יתכן, אתאר את הפירמוט האישי, מה קרה לי, שם, אז והיום.

נתחיל כמעט מהסוף, הרמתי את הטלפון 'לשמור עינך' (www.gye.org.il), ולחשתי בפה יבש, שאשתי תפסה אותי... אני לא יודע מה לעשות, האדמה רועדת לי... התכוננתי לשמוע הכל, חוץ ממה ששמעתי באמת. או יותר נכון, ממה שלא שמעתי, שתיקה. ארוכה. בהתחלה פשוט הקשיבו לי. לא שפטו אותי, לא הבטיחו לי גיהנום, לבה רותחת ומלאכי ענק מלאי עיניים ושוטי אש צורבים בבשרי המת...

בכיתי. לראשונה זה שנים שהדבר המלוח הזה מעיז לצאת לי מהעיניים, הרפלקס הזה שטף את ליבי, מרוקן את כל הלכלוך הנורא שהצטבר לו במוחי. בכיתי על עצמי, על הפיספוס הגדול שלי, שהתחיל סמוך לזמן שלמדתי ללכת. אשתי פתחה את הדלת ועמדה המומה בפתח. פעם ראשונה שהיא רואה אותי כך, בלידות צאצאינו הייתי מאופק, 'הקרש' הזה בוכה. זה מה שהיה רשום לה על המצח, סימנתי לה עם היד שתשאיר אותי לבד והתפניתי לספר את סיפור חיי.

גדלתי במשפחה רצינית. זאת אומרת כך היא נחשבת. אמא מחנכת (אלא מה?) אבא אברך (מדי פעם ניסה לעשות השתדלע'ס - חלטורות במט"ח). יש לי אחים גדולים ואחיות קטנות, 'דף חלק' לשידוכים. אבל אצלי היה משהו אחר מבפנים. אני לא יודע להסביר את זה עד הסוף. המציאות היתה שתמיד הרגשתי לא שייך, לא באמת היה ניתן לרצות אותי, אפילו שכלפי חוץ הכל היה טוב.
כל מי שהתבונן בי בילדותי היה רוצה לצבוט לי בלחי בחיבה. הייתי ילד טוב ירושלים של אמא. סביר בלימודים, מלא בחברים, עוזר, מקשיב, תומך, מפשר, שובב שחי את הילדות שלו בכל דבר כל רגע. אבל זה היה רק צד אחד שלי, היה עוד אחד שהסתרתי, בעמל רב. אותו אחד שלא שייך בכלום, משקיע המון אנרגיות כדי שהכל יראה טוב, כשבעצם אני נאכל מבפנים, התולעת הזו כירסמה לי במבנה האישיות, כבר לא ידעתי מי אני.

עוד בנושא:
• מכור לאינטרנט? יש לנו את הפתרון עבורך
• אין לא רוצה, יש לא יכול! • טור אישי כואב
• כך עשיתי סוף לפירמוטים • טור אישי דומע

בגלל שאני שחקן אף אחד לא ידע על מה שמתרחש לי בנשמה, ומה שהתרחש היה לא פשוט בכלל, הקשר עם בורא עולם התערער, מצד אחד אני יודע שהוא קיים, מקיים מצוותיו מתוך רצון כנה להידבק בו. מצד שני אני מתבונן בתמונות נוראיות, עובר על איסורים חמורים ביותר. מתוך כוונה להפסיק את המעשים האיומים למדתי על חומרתם, הבנתי שאין מספיק חומר ניקוי בעולם למרק את הלכלוך הזה מהנשמה ולמרות זאת, הדבר היחיד שרציתי לעשות כשסגרתי את הספרים הקדושים הוא לפתוח את הטמאים...

הסתירה הפנימית הזו, החיים בכף הקלע, להיות צדיק ורשע, עדין ובליעל בו זמנית גרמו לי לטרוניות כלפי מעלה. באמת לא רציתי, אך לא משנה מה עשיתי, נכשלתי. תמיד. לא הבנתי מה הרצון שלו ממני, הרי אין אדם מקבל נסיון שאינו יכול לעמוד בו, ובנסיון הזה לא הצלחתי. פניתי לעזרה מרבני הישיבה, ומחוצה לה, בורכתי על ידי גדולי הדור וללא הועיל. תמיד הגיעה איזו הסחת דעת בו לא עמדתי על המשמר ונפלתי שוב.

קשה להסביר למי שלא התנסה בכאב מהסוג הזה מה המשמעות של אדם המוסר 'חבורות', 'וחוגג' סיומי מסכתות (רוב ש"ס לפני החתונה) עם הדבר היחיד שהוא לא מצליח לסיים. נשרפתי מבפנים, לא פחות. במאמצים כבירים הצלחתי לשמור על הסדרים בישיבה. עשיתי הכל כדי שהחיים במסלולם הרגיל ימשיכו, לפחות למראית עין, הייתי משוכנע שכשאתחתן יפתרו כל בעיותיי, פת בסלי זה מה שאני צריך, המאמצים נשאו פרי, ושמי הטוב המשיך ללכת לפני, מה שהוביל להצעות שידוכים מכובדות, ביותר.

למרות שבתוכי הייתי מוכן להתחתן עם הראשונה שתסכים, כששמעתי מה מציעים לי פיתחתי תאבון... וכמו תמיד נקלעתי למאבק בין שתי הזהויות שלי, מצד אחד רציתי יראת שמים צדקת כמו הצד הזה שבי. ומהצד האחר חיפשתי מישהי שתהיה 'הדבר המושלם', שאיתה לא אצטרך עוד כלום... בקיצור, אחת שתתאים לשני העולמות שלי, כזו שתסדר אותי. (סידור מלא, אלא מה?) המון ציפיות היו לי ולאחר כמה פגישות היה נדמה לי שמצאתי. היא ענתה על כל הקריטריונים.

בשעטו"מ התארסנו. את הנפילות במהלך הפגישות ותקופת האירוסין תירצתי לעצמי כרע הכרחי שעוד רגע יגמר ולא ייחסתי להן חשיבות כזו כגדולה. החתונה היתה הדבר הכי טהור שחוויתי בחיי. הרגשתי קירבת אלוקים נדירה. היה לי ברור שהשארתי מאחורי את הזהות 'ההיא', קדוש ופרוש הפכתי לאברך. הלימודים בכולל היו נפלאים, 'רחיים על צווארו'? לא במקרה שלי, הנהדרת עשתה הכל כדי שאוכל ללמוד בראש שקט, וראשי היה שקט, לגמרי, אכן החתונה 'פתרה' לי את הבעיות, בשנים הללו למדתי כדבעי. עד ש...

המחשב נכנס לביתנו, הנהדרת רצתה שנשקוט עוד מבחינה כלכלית, והתחילה לקבל עבודות גם לבית, שנינו ישבנו וכתבנו בסלון, אני בכתב יד צפוף, והיא דוהרת באצבעותיה על המקלדת, הייתי מוקסם, נהניתי לראות אותה יוצרת, בדקות ספורות היא 'בראה' שם עולם ומלואו. התגאיתי בה, גם היא נהנתה, אהבה את ההערצה שלי, שאני מסתכל עליה, ניסיתי להקליד לבד אבל עזבתי את זה די מהר. הייתי צריך לחפש את האותיות הנכונות במקלדת, ואח"כ על המסך, ובכל מילה היו כמה טעויות, היא תיקנה אותי, לימדה אותי להקליד כמו שצריך, קלטתי. הצלחתי.

הימים ימי ההתנתקות, הארץ געשה מטעונים בעד וכנגד, לא איש כמוני ישב על הגדר, על עידכוני הנייעס און ליין שיש ברשת שמעתי 'בשיחות הקפה' במטבח הכוילל, לא ידעתי איך 'גולשים', אשתי הסבירה לי, דעתה לא היתה נוחה מהשיטוט הזה שלי, אבל גם היא הבינה 'שזו הוראת שעה'... רק שהשעה נמשכה לפעמים גם שעתיים ולמעלה מכך. נרשמתי לאתרי סקופים שונים והייתי מחובר למציאות. לחיצה תמימה על פירסומת באתר חדשות מפוקפק הובילה אותי לגיהנום שחשבתי שהשארתי מאחרי.

כמה שניות של בהיה 'בתכנים בעייתיים' ומיד סגרתי את האתר. נבהלתי מאוד מעצמי וממה שהרגשתי, מחקתי את ההיסטוריה וייחלתי שהארוע כולו ימחק מהארד דיסק שלי. זה לא קרה. עוד באותו ערב חזרתי לאתר ההוא ולעוד אחרים גרועים ממנו, מהר מאוד למדתי לעקוף את החסימות של המסנן הכשר, לפנות בוקר הבטחתי לעצמי שלא יקרה יותר, שוב מחקתי את ההיסטוריה זה לא עזר. בצהריים (אמצע סדר ב') המחשב נתקע, הבאנו טכנאי שהודיע שהמחשב עמוס בוירוסים, אשתי התפלאה מהיכן באו לתוך המחשב המוגן שלנו, מלמלתי שם איזה משהו אבל הרגשתי 'שעל ראש הגנב בוער הכובע'.

זה בדיוק מה שיעצור אותי, זו הבומבה לה הייתי זקוק. לא עוד. שטויות, פחות מעשרים וארבע שעות אחרי, אשתי הלכה להשתלמויות שלה, ואני התיישבתי להשתלמויות משלי, זה לא השתלם. לא אלאה אתכם בכל התהליך, אבל כל יסורי הגיהינום מלפני החתונה חזרו עם ריבית. אני שוב עושה את מה שאיני רוצה, חש מוכרח. לא מסוגל לחשוב על כלום חוץ מלמצוא עוד כמה דקות פנויות ליד המחשב, וברגע שהתיישבתי הייתי נינוח ורגוע עד שנאלצתי לקום ממנו. פשוט מסומם.

הייתי כל כך שקוע בתאווה שלא שמתי לב שיש מישהו לידי, אין לי מושג כמה זמן היא ראתה את מה שהיה על המסך, ברגע ששמתי לב קפצתי ממקומי כדי לכבות את המחשב, אבל הפרצוף הלבן שלה גרם לי להבין שאיחרתי את המועד. פחדתי, מאוד, היא לא אמרה כמה ימים מילה. רק בכתה, הקול היחיד ששמעתי מהכוון שלה היה כשקינחה אף מאדים. הסתובבתי בבית כפקיר הודי הצועד על גחלים עד שמצאתי על הכרית שלי פתק עם כמה מילים – אני מבינה מה עובר עליך, יש פיתרון. ומספר הטלפון של 'שמור עינך' (1599-500-119).

וכמו שכתבתי בתחילה התקשרתי, אחרי הקשבה ממושכת הסבירו לי שם שלמעשה קרה לי דבר נפלא כשנתפסתי, למרות חוסר הנעימות הגדולה מאשתי, היא אוהבת מבינה ותומכת. קיבלתי צ'אנס לחיים תקינים. זה הזמן לערוך 'פירמוט לאישיות' שלי, טיפול שורש לנשמה שלי, להפסיק עם החיים הכפולים והפחדים הגדולים שמא יתגלה סודי, אין יותר צורך להתחבא ולייסר את עצמי עם אשמה נוראה. זה היה בכי של הקלה, לא יללה.

בהמשך הסבירו לי שאני לא בן אדם רע, אני פשוט חולה, משהו בתוכי שבור, בפשטות, אין לי הגנה מול מה שהמוח שלי מייצר בזמן ההתרגשות מהתאווה. ממש כמו אצל חולה סכרת שהלבלב שלו חדל מלתפקד, הגוף לא מייצר אינסולין, פירוק הסוכרים לא מנוהל באופן תקין. ההשפעה היא גם במצבי הרוח. זה הסתדר לי מצויין, כי מי כמוני ידע על מצבי הרוח הקיצוניים, איך מה שלפני רגע עניין, שימח וריגש אותי, הפך באחת למטרד מציק ומעיק.

איזה יופי, ביקשתי - תביאו לי מזרק 'אינסולין', ואסתדר כבר בכוחות עצמי, יכולתי לשמוע את בן שיחי מחייך, זה לא כזה פשוט, למרות שיש תרופות שמטפלות באובססיות, אין עדיין בנמצא תרופה שמתאימה להתמכרות. למה? כי יש עוד מאפיינים 'למחלה' הזו, יש את הסיבות והתנאים שהפכו את התאווה לפיתרון עבורך - - - מה?! פיתרון? חשבתי שזו הבעיה. נכון, ענו לי, זהו פיתרון לא מוצלח ולא ראוי שהפך לבעיה חמורה. בילבלו אותי החבר'ה המקסימים האלה, אבל היתה להם סבלנות אלי, אמרו לי שיש חומר כתוב באתר (www.gye.org.il) ובפורום, נכנסתי קראתי, לא הכל הבנתי, שאלתי, התחברתי לאט, יש עוד הרבה מה להרחיב אבל זה לא המקום והזמן, מי שרוצה מוזמן לקרוא שם. היום במרחק של זמן ומפוכחות אני יכול לומר בוודאות שהם הצילו לנו את הזוגיות אפשר לומר שגם את החיים.

אז 'פיכח' צדק כשכתב שלאשתי יש בעיה, רק שהבעיה שלה היא אני. לא היא. והוא גם טועה. כי לא, אין לה יכולת לספק אותי, 'חיפשתי בשדות זרים', בלי קשר למה שהיה לי, והיה לי. אני לא יכול להיות מסופק. לא בגללה, בגלל שאני חולה. השלב הראשון אל ההחלמה הוא להכיר אותי. את המוגבלות שלי.

ואני, באמצע התהליך, הוא לא קל. יש בו רגעים נפלאים ויש כאלו פחות נעימים, אני נובר בנפשי, עובר על ילדותי, בוחן את נערותי והתבגרותי בצורה מדוקדקת, מדבר עם אנשים כמוני כל יום. נעזר מדי פעם גם באנשי מקצוע. מבין יותר מי אני ומתנהג בהתאם.

זה 'הפירמוט' הכי יעיל שעשו לי כל חיי, זכיתי להתקרב יותר אל בורא העולם. אני מודה לו על כל מה שעשה למעני.
תודה.

אמייל: [email protected]

קישורים:
לכניסה לאתר שמור עיניך

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!