1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. ידידיה מאיר

דנקנר לא יצלצל • ידידיה מאיר נפרד

עיתונאים רבים סיפרו שהם חייבים את הקריירה בעולם העיתונות לאמנון דנקנר ז"ל. אני לא חייב לו כלום • אם כבר, אז הוא חייב לי למעלה משנה של עבודה בעיתונות שלקח ממני
ידידיה מאיר, בשבע, א' אייר תשע"ג 11/04/2013 23:38

ידידיה מאיר לטורים אישיים בלבד ידידיה מאיר



1.

הם עמדו שם עצובים סביב גופתו המכוסה בטלית של חברם האהוב שנפטר פתאום. שלישייה משונה שכזו: אהוד אולמרט, יאיר לפיד, אריה דרעי. "במוצאי שבת חזרתי הביתה מתפילת ערבית", סיפר דרעי כשהגיע תורו להספיד, "מתחת לבית חיכה לי כתב טלוויזיה יחד עם צלם ומקליט. ממש צוות שידור. נבהלתי. כבר חשבתי שמצאו עליי עוד פרשה...". הקהל צחק צחוק מריר, ודרעי המשיך ותיאר איך העיתונאי ניגש אליו שם במוצאי שבת ברחוב הקבלן ואמר לו: "ערב טוב, אתה רוצה לומר לנו משהו על אמנון?" איזה אמנון, שאל דרעי, ורק אז הכתב הבין שדרעי שומר השבת עדיין לא עודכן במותו הפתאומי של חברו הקרוב, שאירע יממה לפני כן.

2.

לי לא חיכו עיתונאים מחוץ לבית במוצאי שבת. פשוט שמעתי ברדיו שאמנון דנקנר נפטר, והצטערתי. מצד אחד, לא בא לי להצטרף כאן השבוע לפסטיבל דנקנר שבו פצחה התקשורת הישראלית, כמו שהיא עושה תמיד כשאחד מבכירי המסדר שלה מת. ומצד שני, נדמה לי שהפסטיבל הזה החמיץ משום מה כמה פרטים. כתבו, למשל, על אהבתו הגדולה לשאנסונים צרפתיים, אבל אף אחד לא סיפר כמה המנוח התחבר למוזיקה חסידית אותנטית. ואני יודע את זה כדילר שסיפק לו בסתר ניגונים נידחים שאהב, שהשתגע עליהם.

אף אחד לא הזכיר שבסוף ההלוויה החילונית של טומי לפיד, שביקש לא לומר עליו קדיש, דנקנר עמד בצד בשקט, הפר את בקשת חברו הטוב, ואמר קדיש בעצמו. אף אחד לא ציטט את מה שכתב נגד אוסלו כשכולם כתבו בעד, ואף אחד לא ניסה להבין את עומק הקשר שלו לירושלים. הוא היה יכול להתעורר בבוקר בבית ברמת השרון עם "התקפת ירושלים", ופשוט להיכנס בשבע בבוקר לרכב ולנסוע אליה, לא כי יש לו פגישה או סיבה. השר לשעבר רוני בראון סיפר לי בהלוויה קצת על המשיכה הזאת לעיר. "הוא גדל בה, בבית ספר 'מעלה' הדתי, ועזב אותה למילייה אחר לגמרי, אבל לא הפסיק לבוא אליה. רק לפני שבוע, ביום שישי בצהריים, הוא ישב בבית קפה בשוק מחנה יהודה עם חבר משותף שלנו. החבר, כמו כולם, קונן על ירושלים של שנות השבעים, שמתה, ודנקנר אמר לו: לא, ירושלים לא מתה. מי שעוזב אותה מת בעצמו".

למחרת ההלוויה הרמתי טלפון לאודי רגונס, עד לא מזמן ראש אגף התקשורת וההסברה של עיר דוד. זכרתי במעורפל איזה קשר של דנקנר למקום. "אחד מאוהבי עיר דוד הגדולים נפטר השבוע. ממש ככה", אמר אודי, והסביר: "הוא הגיע לכאן שוב ושוב, וכל פעם עם קבוצה אחרת של אנשים. פעם הוא הביא קרובי משפחה שלו מחו"ל, פעם הביא לנו, בתקופה שהיה העורך הראשי של 'מעריב', את כל העורכים והכתבים לסיור. הוא אפילו המליץ עלינו לפרס ישראל. הייתי מצלצל אליו המון למשרד כדי לספר לו על כל דבר חדש שגילינו, והמזכירה שלו תמיד אמרה לי שאלה הטלפונים שהוא הכי אוהב. הוא היה חוזר אליי מיד, באמצע יום עבודה, ואומר לי: תדע לך שזה הטלפון הכי כייפי שקיבלתי היום. בתוך כל העומס לקבל פתאום טלפון מעיר דוד? שינית לי את כל היום, תודה, תתקשר כמה שיותר. היינו מספרים לו על כל מטבע, על כל אבן".

פעם דנקנר בא לביקור בערב ראש השנה, ושמע שמצאו בעיר דוד עצמות דגים מהמאה התשיעית לפני הספירה. עצמות דגים בנות כמעט שלושת אלפים שנה, בירושלים שכידוע אין בה ים. הוא מיד רשם את הממצאים: כמה מהם נסיכת הנילוס, כמה בורי, כמה דניס, ופרסם כותרת בעיתון: "הגפילטע פיש של ימי בית המקדש".

"תראה", מסביר רגונס, "יש בעיר דוד משהו בלתי אמצעי. סיפורי התנ"ך פשוט קמים לחיים במציאות, מולך, אז קשה לא להתרגש. אבל לא רבים נקשרים למקום כמו דנקנר. חבל שהוא לא זכה לבקר בתעלת הניקוז החדשה. זה ממצא משמעותי שהולך ונחשף, ממש תעלה מימי בית שני שמובילה מים מבריכת השילוח עד הכותל המערבי, הר הבית".

3.

בחזרה לבית העלמין. יאיר לפיד סיים את הספדו על דנקנר במשפט מאוד לפידי: "אני מתנחם בזה, שאם ללכת אז ככה: ברגע אחד... מוקף אוהבים, כשעל לחייו פירורי גבינת קממבר ושפתיו מבהיקות מיין בורדו משובח". באמת. זו לא פרודיה. שבוע אחרי סטטוס "ריקי כהן", שר האוצר בחר להיפרד מחברו הטוב בציון העובדה שאכל גבינות יוקרה ויין משובח לפני שלבו נדם פתאום. אני מקווה שאני לא יוצא פה צדקני. זה לא שביקשתי לדבר על מפעלי החסד לנזקקים שהקים המנוח, וגם לא על זהירותו המפורסמת באבק לשון הרע. אמנון דנקנר לא היה סגפן. הוא באמת אהב קממבר ויין בורדו. השאלה היא רק על מה אתה בוחר להסתכל, מה אתה בוחר לספר ולזכור ברגעים כאלה, שנוגעים בנצח. כי בעיניי ההספד היה יכול באותה מידה להסתיים במשפט הבא: "איך הסתלקת לפני שהספקת לבקר שוב בעיר דוד שכל כך דיברה אליך, וללכת בעצמך בתעלה שהובילה מים מבריכת השילוח אל בית המקדש?".

4.

לא מעט עיתונאים סיפרו השבוע שהם חייבים את כל הקריירה שלהם בעולם העיתונות לדנקנר. אני לא חייב לו כלום. להפך. אם כבר, אז הוא חייב לי למעלה משנה של עבודה בעיתונות שלקח ממני, בלי להתכוון.

ומעשה שהיה כך היה: אחרי שהשתחררתי מעיתון 'במחנה' חיפשתי עבודה בתחום התקשורת. בדיוק באותם ימים נכנס דנקנר לתפקידו כעורך 'מעריב'. הוא דיבר עם עיתונאים צעירים רבים, והחל לבנות את הצוות שלו בעיתון המתחדש. נפגשנו בלשכתו, ובסיומה של הפגישה (או יותר נכון, בסיומו של עוד ערב-מספרי-סיפורים כובש איתו) הוא אמר לי כך: "אוקיי, אני רוצה אותך. אני ממש צריך אותך פה. טור אישי שלך הוא בדיוק מה שאני מחפש. רק תן לי קצת זמן להתארגן פה עם ההנהלה החדשה, עם כל האדמיניסטרציה, אתה יודע. אבל חכה לי. אתה איתנו".

חיכיתי. בהתחלה שבוע-שבועיים, אחר כך חודש-חודשיים. בינתיים החלו להגיע הצעות אחרות, כמה מהן ממש אטרקטיביות. עורכי העיתונים בישראל יודעים שצה"ל מכשיר להם בחינם כוח אדם ונוהגים לחפש את בוגרי 'במחנה'. ואנחנו מדברים על תחילת שנות האלפיים, לא על עידן המשבר הנוכחי בתקשורת. הרבה כסף הושקע אז בדבר החדש הזה שנקרא "אינטרנט". אבל מה לי ולמקים של אתר חדש שפנה אליי? מה לי ולבכיר בתכנית טלוויזיה שצלצל לגשש ולדבר על הגשת פינה קבועה? הרי העורך הראשי של 'מעריב' בכבודו ובעצמו אמר לי לחכות לו. למי ששאל אותי במה אני עובד אז, אחרי השחרור, נהגתי לומר באותה תקופה בביטחון עצמי רב, עם שמץ גאווה: "אני כותב ב'מעריב'. כלומר, אני אוטוטו מתחיל".

תקופת ההמתנה הלכה והתארכה. בכל בוקר אחרי תפילת שחרית שיננתי בכוונה: אני מאמין באמונה שלמה שדנקנר יתקשר, ואף על פי שיתמהמה. אחרי יותר משנה, שיחה עם חבר טוב ניערה אותי. "חבל על הזמן!", הוא אמר. ובימים ההם הביטוי הזה עוד נדרש כפשוטו, לא כסלנג. "קח את הצעת העבודה הבאה שמציעים לך, וקפוץ כבר למים. תתחיל את החיים. תפסיק לחכות לדנקנר לנצח". באותו חודש חיפשו ברדיו קול חי מגיש לתכנית הבוקר. הסכמתי. לא לפני שהודעתי למנהלי הרדיו שזה זמני ביותר. רק עד שדנקנר יצלצל.

5.

מאז הפך אצלנו בבית הביטוי "סינדרום דנקנר" למבחן בכל תחנה בחיים. אלה שתי מילים שמבטאות המתנה מיותרת שבעצם לא תסתיים לעולם. ציפייה שהופכת לסתם תירוץ כדי לא להתחיל שום דבר, כי אנחנו הרי מחכים למשהו יותר טוב שאולי עוד יגיע. וזה בכלל לא נוגע לתקשורת, זה קשור לכל מיני יעדים שאנחנו רוצים להגיע אליהם, אבל מחכים לשווא, ונתקעים בגלל כל מיני קיבעונות. כל אחד וסינדרום דנקנר שלו: בקריירה, בעסקים, בשידוכים, בגירושים, בקניית דירה חדשה, בקניית טוסטר חדש. המשפט המפורסם קובע ש"החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בתכנון תכניות אחרות". מאז אותה תקופה, אני כל הזמן מוודא שהחיים לא הופכים להיות כל מיני דברים שאתה עושה בינתיים, עד שדנקנר יצלצל.

כך שבעצם עוד הרבה לפני שנפטר כל כך במפתיע, בגיל 67, בשיאו, דנקנר כבר סימל עבורי את הצורך לנצל את הזמן, כי לך תדע מה יהיה מחר.



וזה המנוח, בשמחת בית השואבה בסוכות לפני כמה שנים, מקשיב לשירי הרב הלל פלאי שכל כך אהב. על שפתיו באותו ערב לא היו קממבר ויין בורדו, אלא מיץ פז ורוגלעך


טורו של ידידיה מאיר מתפרסם ב'בשבע'





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. תודה ידידה  

    אבי

  2. כשדנקנר התרפק על דרעי התגלה הצד האפל שבו ורבים נבעתו מצידו האפל !!!  (ל”ת)

    רחמים

  3. כל מילה פנינה .  

    המשתדל

  4. החברות של דנקנר ודרעי, מצריכה רויזיה של "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב",  

    זלמן

  5. נס נעשה לנו שלא קיבלו אותך למעריב  

    נועה