1. עמוד הבית
  2. מומלצים
  3. כלכלה

הגיבורים האמתיים חושפים: "חשבנו שלא נשרוד"

שלושה חקלאים שהחליטו לשמור שמיטה למרות קושי כלכלי עצום, אי וודאות וחוסר הבנה של הסביבה – משתפים בניסיון של חייהם. "חשבנו שלא נשרוד", מספר אחד מהם, והאחר מגלה: "בשמיטה הקודמת לא היה לי במה להאכיל את הילדים, הקושי הוא עצום"

כתבה מקודמת, א' טבת תשפ"ב 05/12/2021 11:54
תגיות:

הישרדות בשדה החקלאות החקלאי שלמה מוצפי החקלאי שלמה מוצפי צילום: פרדי נפתלי

כשמעלים על נס בחג החנוכה את סיפורי הגבורה היהודית, אנחנו בדרך כלל רואים מול עינינו יהודים מכל הדורות שמסרו נפשם על קידוש השם. אך האם חשבתם פעם על כך שגם בימינו מסתובבים בינינו גיבורים של ממש, ובשנת השמיטה מוצאים את עצמם מתמודדים עם אחד הניסיונות הקשים ביותר בחייהם?

נראה שמי שלא מכיר את עולמם של החקלאים, אינו יכול להעלות בדעתו כמה עוז וגבורה נדרשים לחקלאי על מנת לעמוד בניסיון ולשמור את השמיטה כהלכתה. למען האמת, גם אנחנו לא העלינו זאת בדעתנו, עד ששוחחנו עם שלושה חקלאים שבמשך שנים לא שמטו את השדות, וכעת החליטו לעשות זאת, למרות הקשיים הרבים, אי הוודאות לגבי העתיד וההצטמצמות הכלכלית הנדרשת. הם חושפים את סיפוריהם, וגם משתפים בגילוי לב בקושי היום-יומי שאינו נגמר.

שלמה מוצפי: "ידעתי שהחיים שלי ישתנו"

סיפורו של החקלאי שלמה מוצפי מהמושב צופר נוגע במקום העמוק ביותר בלב: "הסיפור שלי מתחיל בשנת השמיטה של לפני 14 שנה", הוא פותח, "בערב השמיטה ההיא, כלומר בשנה השישית, הייתה הצלחה גדולה מאוד ביבול, הקב"ה נתן לנו פי שלוש מהרגיל, עד כדי כך שהיו לי בחשבון הבנק מיליוני שקלים. לאחר מכן הגיעה השמיטה וכשהציעו לי לשמור אותה בכלל לא חשבתי על כך ברצינות, והמשכתי לעבוד את השדות כרגיל".

ואז הגיע יום שאותו הוא לא מסוגל לשכוח: "זה היה אחרי שצמחו בשדות פלפלים מעולים. הם היו בשלים ומוכנים לקטיף, אבל אנחנו התמהמהנו. ואז הגיע מזג אוויר שלא זכור לי כמותו אי פעם – שררה קרה בטמפרטורה של מינוס 6 מעלות שהקפיאה את כל הגידולים. אני זוכר את עצמי מגיע לשדה ורואה את המצב, מבין איך שבבת אחת הפסדנו את היבול, ומתוך תסכול גדול מחליט לצאת לרכב על אופניים, להירגע קצת ולפרוק את המתח".

מוצפי היה באותם ימים ספורטאי מצטיין, אלא שבעקבות הרכיבה במזג אוויר כה קר התפתחה אצלו דלקת ריאות חמורה שהובילה לקריסת מערכות. הוא פונה לבית החולים בסכנת חיים, עם חום של יותר מ-42 מעלות וגוף שלא מתפקד.

דקות ספורות לאחר מכן, כבר ראה את עצמו מוצפי בעולמות העליונים. "ביקרתי שם", הוא אומר בקצרה, "הייתי למעלה והרגשתי שאני הולך למות. עמדתי בקצה של מנהרה והרגשתי שיש חוט שקשור לי לראש מלמעלה, ויד מיוחדת תופסת בחוט הזה. ביקשתי שיעזבו אותי, ואז נאמר לי: 'אתה לא מחליט שום דבר בעולמי'. הבנתי שאני הולך לחזור לחיים, וכבר אז ידעתי שכשאחזור זה לא יהיה פשוט, לא פיזית ולא נפשית".

חייו של מוצפי ניצלו, אך כפי שהוא שיער - דבר לא שב להיות כפי שהיה. "ראיתי במו עיניי איך ממצב בו הייתי חקלאי מצליח עם מיליונים בכיס, איבדתי ברגע אחד את כל היבול שצמח והגעתי לסף מוות. הבנתי שאילו רק הייתי שומט את השדות ומפקיר אותם בשנה השביעית, בכלל לא הייתי נקלע למצב הזה. כבר אז ידעתי שאני הולך לעבור תהליך של חזרה בתשובה, ועוד יותר מכך – היה ברור לי שאת השמיטה הבאה אשמור כדת וכדין. כך אכן היה, שבע שנים לאחר מכן שמרתי את השמיטה לראשונה בחיי, וכעת אני זוכה לשמור את השמיטה בפעם השנייה".

אלון גוטליב: "קרסנו כלכלית, שקענו בחובות"

גם לחקלאי אלון גוטליב מהמושב נווה, ישנו סיפור מלא באמונה: "בשמיטה הקודמת של תשע"ד החלטתי יחד עם אחיי – השותפים שלי, לעשות על חלק מהשטחים היתר מכירה ועל חלק אוצר בית דין", הוא מספר, "אלא שכבר מתחילת השנה גילינו שכל דבר שאנו עושים – פשוט לא מצליח: אמנם קטפנו קלמנטינות, אך אנשים לא שילמו; על המכונות שקנינו כדי לארוז את הפירות לא קיבלנו אישורים ממשרד החקלאות; איבדנו את כספנו כמו מגדל קלפים שקורס ברוח".

גוטליב מציין כי לאחר שנת השמיטה בה שום דבר לא התנהל כרצוי, הגיעו שנתיים קשות נוספות, ובהתאם לכך התחילו החובות להצטבר. "מי שיודע מה זה עסק, מבין בוודאי את המשמעות של לקבל שיחות מבנקאי שמאיים עליך בחסימת החשבון. בכל פעם מחדש היינו צריכים למצוא סיבה חדשה לקבלת הלוואה, וכפי שניתן לשער – הבנקאי לא ממש התרשם מכך. לצערי המינוס הלך וגדל ואתו גם הציפייה לישועה. מיום ליום הוספנו והסתבכנו. הגענו למצב נוראי, עם חובות מעל הראש, הרגשנו כאילו שאנחנו נופלים לתוך בור עם נחשים ועקרבים, ושיווענו לראות קרן אור שמבצבצת מלמעלה. החובות כבר הגיעו למינוס של כמעט מיליון שקלים".

גוטליב מציין כי בחג החנוכה של אותה שנה הוא קיבל על עצמו בלשון נדר, שאם הקב"ה יושיע אותו מתוך הבור – הוא מתחייב בשמיטה הבאה להפקיר את כל השדות והפרדסים. "הרגשתי אז באופן ברור שכל הצרות שעוברות עלינו, החקלאים, הן מכיוון שאת המצווה הזו של השמיטה איננו מקיימים בשלמות. האמת היא שקיוויתי שבאותו רגע אראה את הישועה הגדולה, וזה לא קרה. המצב המשיך להיות קשה מאוד, והגענו לשיא השיאים כאשר הבנקאי התקשר והודיע שהוא סוגר לנו את החשבון ומחזיר את כל הצ'קים".

אלא שדווקא באותה שנה קרה משהו בלתי טבעי לחלוטין. "פתאום התחלנו למכור", הוא נזכר, "מכרנו ומכרנו ללא הפסקה – משלוח ועוד משלוח, הידיים היו מלאות בעבודה. מרוב עבודה אפילו לא התפנינו כדי לחשב את הרווחים, רק הרגשנו שהם מגיעים בשפע עצום – עוד מכירה ועוד מכירה, הרים של כסף נפלו עלינו מהשמיים. רק בסוף השנה, כשהתחלנו לסכם מה עבר עלינו, גילינו פתאום את הרווחים העצומים, וזה היה מדהים ומרגש".

גוטליב מציין כי בסיומה של אותה שנה הם השיבו את ההלוואות במלואן, והבינו עד כמה שהדבר הזה הוא מעבר לגדר הטבע.

כשהתקרבה שנת השמיטה הנוכחית, כבר לא היו לגוטליב ולאחיו התלבטויות. "נראה לי שכל אחד במקומנו, אם היה רואה שמישהו פורע לו את ההלוואות, סוגר לו את כל המינוס, ואפילו קונה לו אחר כך דירה בירושלים, לא היה מעז שלא לקיים את הבטחתו... אז באמת החלטנו – 'נדריי להשם אשלם', כן – לראשונה בחיינו, אחרי עשרות שנות חקלאות, נשמור שמיטה כהלכתה, בצורה המהודרת ביותר, ובשלמות".

משפחת פתיחי: הצוואה של סבא

כשמדברים על שמירת שמיטה אי אפשר שלא להזכיר את משפחת פתיחי – מהמשפחות הוותיקות ביותר במושב צלפון, הסמוך לבית שמש. כבר מאז שנת תש"ט עוסקת המשפחה בגידול ירקות עלים, אך את השמיטה לא הזדמן לה לשמור באופן מהודר עד לשנה זו.

שחר פתיחי מציין כי למעשה מי שהחל להוביל את תחום החקלאות במשפחתם הוא סבו שעלה לארץ מתימן. "סבא היה תלמיד חכם גדול, אבל כשהגיעה שנת השמיטה הוא לא הצליח לשמור אותה כפי שרצה. הוא הרגיש באותם ימים שמדובר בפיקוח נפש, כי הכסף מעבודות השדה שימש אותו בכל שבוע לכלכלת המשפחה. זה היה לחיות או לחדול. סבא הסתמך על היתרים שונים והקלות מסוימות, וכך גם בשנות השמיטה הבאות, אך עד יומו האחרון הוא נהג לציין עד כמה כאב לו שכחקלאי הוא לא זכה לקיים את מצוות שמירת השמיטה בהידור. סבא אמר לנו תמיד שאם אנחנו באמת רוצים לראות ברכה בשדה, עלינו לשמור שמיטה כהלכתה".

ובכל זאת, במשך השנים הדבר נמנע מהם. "בשנה זו כשאנו זוכים להשבית את השדה באופן מלא בפעם הראשונה, אני מבין עד כמה זה באמת לא פשוט", מציין שחר, "מדובר בוויתורים כספיים בסדר גודל עצום, בהתמודדות כלכלית ובהרבה סימני שאלה לגבי העתיד. אילו לא הייתה לנו אמונה חזקה, קשה לי להאמין שהייתי מסוגל לשמור שמיטה אפילו יום אחד. זה נראה לכאורה הפוך  מכל היגיון. זו החלטה ממש לא פשוטה, אבל ברור לי שהיא מגיעה מכוחו של הסבא, והוא שותף לכך משמיים".


שחר פתיחי • קרדיט: יעקב לדרמן

מתקשים לשרוד כלכלית

אבל מה כל כך קשה בשמירת השמיטה? מדוע הניסיון הוא כה גדול?

פתיחי מסביר בקצרה: "הקושי הכלכלי גדול מאוד, ואנחנו לא היחידים. אני יודע מקרוב שיש כיום הרבה מאוד חקלאים מסורתיים שרוצים ומעוניינים לשמור שמיטה, והדבר היחיד שעוצר אותם הוא הנושא הכלכלי. כואב לי לחשוב על כך ששמירת שמיטה תלויה בכסף, אבל זו המציאות".

"אנשים בכלל לא מבינים מה זה אומר להשבית שדה", טוען גם שלמה מוצפי, "זה לא שמדובר בשנה אחת בה החקלאי לא עובד, אלא הרבה יותר מכך. במקרה שלי, בגלל שעונת הזריעה של הפלפלים חלה בסביבות חודש אב, אני משבית את השדות כבר חודש-חודשיים לפני ראש השנה, ומחדש את הפעילות רק בחודש אב – שנתיים לאחר מכן. נוצר מצב בו אני כביכול מפסיד שתי עונות גידול".

איך באמת מתמודדים עם כזה מצב?

"בשמיטה הראשונה ששמרתי, לפני שבע שנים, אפילו לא הבנתי לקראת מה אני הולך, לכן גם לא נערכתי. בחודשים הראשונים הצלחתי לשרוד מכספי חסכונות, אבל אחר כך הגעתי למצב בו לא נשאר לי כסף אפילו כדי לקנות אוכל לילדים. נאלצתי לקחת הלוואות מחברים ומהמשפחה, בשביל ההוצאות הבסיסיות ביותר.

"כשהסתיימה השמיטה, לא יכולתי כאמור לחזור לשדות שלי כי זו לא הייתה עונת הגידול, לכן הלכתי לעבוד כשכיר בחברה אחרת, ובהמשך אפילו טסתי לוויטנאם לפרויקט של חצי שנה, בו ביצעתי עבודות חקלאיות. מכיוון שעדיין לא הצלחתי לכסות את החובות, אז גם כשחזרתי לארץ נאלצתי לעבוד במשך תקופה במפעל מרוחק ולחזור הביתה רק אחת לשבוע. שמיטה בשבילי זה להתרגל לחיות אחרת, לחשב כל הוצאה באופן מדוקדק ביותר ולשנות את כל ההתנהלות בחיים".

"אני אסביר לכם משהו", מצטרף אלון גוטליב, "למעשה אין שום חקלאי שנכנס לשמיטה על שטיח אדום ויפה. עבור כולם זהו ניסיון, ולא סתם, אלא ניסיון גדול מאוד. כפי שציינתי, זוהי שנת השמיטה הראשונה שלי, לכן אני עוד לא ממש יודע כמה עמוק הבור שאני נכנס לתוכו, אבל מכיוון שאצלנו מדובר במטעים, זה שונה מגידולי הירקות. כי אצלנו יש עצים וחייבים לתת להם את המזון שהם דורשים, וזה מזון די יקר, למי שמצוי במחירי המים.

"בואו לא נשכח שיש לנו גם הוצאות על הקרקע, שכן הקרקעות אינן שלנו, אלא אנו שוכרים אותן מבעלים שאינם שומרי שבת. אנו משלמים עליהן בתשלום שנתי, ואותם לא מעניין אם עכשיו שנת שמיטה או לא".


אלון גוטליב • יח"צ

ומה בכל זאת עוזר לכם?

גוטליב: "קודם כל – האמונה. כפי שציינתי, אנו רואים בחוש לאורך כל הדרך, איך שהקב"ה הוא היחיד שמנהל אותנו ואחראי על הרווחים שלנו. פשוט ברור לנו שלא נינזק בגלל השמיטה, וגם אם למראית עין נראה שיש קושי, זה לא באמת הפסד. יש גם את התמיכה שמגיעה מהציבור, דרך קרן השביעית, שזו הצלה גדולה. זה ממש עוזר לנו לשרוד".

גם מוצפי רואה את עזרתה של קרן השביעית כגלגל הצלה, והוא מדגיש: "אנשים תורמים לקרן ואפילו לא מבינים כמה משפחות שהיא זוכה להחזיק, ויותר מכל - יש כאן את התחושה הטובה בכך שעם ישראל מעביר לחקלאים את המסר: 'אנחנו אתכם, מוכנים לעשות למענכם ותומכים בכם'. אני מביט על עצמי כחקלאי שומר מצוות שמבין את החשיבות העצומה של שמירת השמיטה, ובכל זאת נמצא בהתמודדות, ויודע שאם רק רוצים לחזק את שמירת השמיטה בארץ מוכרחים לגייס כמה שיותר כספים ולתמוך כמה שיותר בחקלאים. אחרת הם פשוט יוותרו על כך, לא כי הם לא רוצים, אלא כי הם מרגישים שאינם מסוגלים".





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;