נפטר הרב הצבאי ששיחרר את מחנה בוכנוולד

ברוך דיין האמת: בניו יורק נפטר אמש, בגיל 95, הרב הרשל שכטר ז"ל, נשיא הפועל המזרחי לשעבר, והאחראי על שרותי הרבנות ב'ישיבה יוניברסיטי' בניו יורק. בצעירותו היה רב צבאי וקצין דת בצבא ארה"ב עוד בתקופת מלחמת העולם השניה, ונמנה עם 311 הרבנים הצבאיים ששרתו בעת המלחמה בצבא האמריקני.

המנוח היה מי שמצא את הילד, שהיום מוכר לכולנו כהגאון רבי ישראל מאיר לאו, רבה של תל אביב יפו, במחנה הריכוז בוכנוולד, כשחיילים אמריקנים שיחררו אותו בתום המלחמה.

היה זה ב-11 באפריל 1945 כאשר בשעות הבוקר עזבו רוב אנשי האס אס את המחנה. אנשי המחתרת השתלטו על המחנה, והצליחו ללכוד כמה עשרות אנשי אס אס. באותו יום הגיעו למחנה חיילים אמריקניים, מהדיוויזיה המשוריינת השישית, ובהם גם הרב שכטר, רב הדיוויזיה.

הקבוצה נותרה עד לאחר חג השבועות. הרב שכטר היה אחראי על נושא הדת במחנה, והיה גם זה שניהל את תפילת חג השבועות במחנה הריכוז בוכנוואלד לאחר שחרורו, עת הפך למחנה עקורים, בטרם התפנותם מהמקום.

המנוח ז"ל היה גם חבר הנהלה בארגון ה-OU ואחראי על יחסי הקהילות היהודיות של הארגון.

אחד מבניו הוא הרב יעקב שכטר, חוקר ומרצה ב'ישיבה יוניברסיטי', שאמר: "אבינו דאג ליהודים רבים וקידם את עולם התורה. הוא הקדיש את חייו לעם היהודי".

הלוויתו תתקיים היום (ו) בשעה 10:00 לפי שעון ניו יורק.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

הרב לאו: ראיתי שמעיניו זולגות דמעות

בספרו 'אל תשלח ידך אל הנער', מספר הרב לאו על הרגעים שבהם הגיע הרב שכטר לתוך המחנה, ועל ההיתקלות המרגשת ביניהם:

"הייתי אחוז אימה מהצבא החדש שבא בשערי המחנה. לא ידענו הלנו הוא - אם לצרינו. התחבאתי מאחורי ערמת הגופות. הרב הרשל שכטר רבה הצבאי של הדיוויזיה ולימים נשיא ועידת הנשיאים של ארצות הברית, סיפר לא אחת על המפגש בינינו.

"הוא ירד מאחד הג'יפים במדי חייל ועמד מול ערמת גופות. פתאום היה נדמה לו שהוא רואה זוג עיניים פקוחות וחיות. בהלה אחזה אותו. אולי אפילו שלף אקדח באינסטינקט של חייל כדי להגן על עצמו. ואז, וזאת אני זוכר בבהירות, הוא נתקל בי - ילד בן שמונה - מתבונן בו מאחורי גבעת הגופות, בעיניים קרועות לרווחה. התדהמה ניכרה על פניו: בתוך שדה הקטל, בשלולית של דם ניגר, פתאום ילד! אני הייתי מאובן מפחד. ואילו הוא - היה ברור לו שילד במקום הזה, משמעו ילד יהודי.

"הרב החזיר את האקדח למקומו. תפס אותי בשתי ידיו, חיבק אותי חיבוק אבהי והרים אותי על הידיים. אז שאל ביידיש במבטא כבד: ווי אלט ביסטו מיין קינד?" (בן כמה אתה ילדי). ראיתי שמעיניו זולגות דמעות. למרות זאת הייתי אחוז בעתה ותשובתי הייתה זהירה, כמי ששומר את עצמו לעצמו: מה זה משנה? בכל מקרה, אני יותר זקן ממך"...

הוא חייך אלי מבעד לדמעותיו ושאל: "למה אתה חושב שאתה יותר מבוגר ממני?" בלי להסס עניתי: "כי אתה בוכה וצוחק כמו ילד, ואני כבר מזמן לא צחקתי ואפילו לבכות אני כבר לא בוכה. אז מי מבין שנינו מבוגר יותר?"

בהמשך, מספר הרב לאו, כי הרב שכטר שאל לשם משפחתו ומוצאו, והתלהב כאשר שמע כי הוא בנו של הרב מפיוטרקוב ובן דודו של הגאון המהר"ם שפירא מלובלין זצ"ל. כאשר סיפר לו הרב לאו, כי הוא שוהה בגפו בלא אב ואם במחנה, רק עם אחיו נפתלי, השוכב חולה במחנה בשל מחלת הטיפוס בה לקה, צעדו השניים יחד לחפשו בבית החולים בבוכנוואלד. בדרכם, עברו יחדיו לבשר את בשורת השחרור בצריפים.

"אני זוכר ששכבו שם אנשים בעיניים כהות, שלא היה להם די כח כדי להקים עצמם מהדרגשים, לרוץ בשער המחנה ולצעוק 'הוריי' יחד עם כולם. "יהודים אתם משוחררים", צעק הרב האמריקני ביידיש. האנשים חוננו אותו במבט תמה, ששאל בלי קול: מי זה המשיגינר שעומד כאן במדים וצועק ביידיש"...

משהגיעו אל בית החולים, הציג הרב שכטר את עצמו בפני נפתלי, כ'רב צבאי בדיוויזיה ששחררה את מחנה בוכנוולד'. הוא הוציא מתיקו כמה פחים של מיץ תפוזים. "אני יודע מי אתה, אני אעזור לך והכל יהיה בסדר", אמר לנפתלי החולה וסיים במשפט: "מזל טוב, יצאנו מעבדות לחירות".

"נפתלי נוהג לומר, כי הרב הרשל שכטר היה האדם הראשון אשר הגיש לו מזור והחזיר לו את הבטחון בעצמו ובבני אנוש", כותב הרב לאו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!