1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

הדמות שהשפיעה על חיי / ידידיה מאיר נפרד מר' שמחה

במבט לאחור, אני חושב שזאת הייתה הנקודה המרכזית באישיותו של הרב שמחה קוק. הוא לא "ידע לדבר" עם ציבורים רבים בעם ישראל. הוא לא "כיבד" ציבורים רבים. הוא היה מחובר, לעומק, לקהלים רחבים מאוד. ידידיה מאיר בטורו השבועי ב'בשבע' נפרד מדודו הגר"ש קוק זצ"ל רבה של העיר רחובות

ידידיה מאירכ"ו אייר תשפ"ב 27/05/2022 09:12

העולם כבר לא יהיה אותו עולם ידידיה מאיר ידידיה מאיר צילום: יוחנן כץ

1. גם אם הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל, רבה של רחובות, שנפטר השבוע בגיל 92, לא היה דודי־זקני, משימת כתיבת הטור השבוע הייתה קשה במיוחד. איך מקיפים באלף ומשהו מילים דמות כה גדולה, כה הדורה, כה מאירה, כה מגוונת, כה מחברת, כה אוהבת, כה אהובה?

אבל המשימה שלי הרבה יותר קשה. כי בנוסף לכל אלה, הרב שמחה קוק היה אח של סבא שלי, הרב שלמה קוק, רבה של רחובות, שנהרג בתאונת רכבת עם סבתי הרבנית יהודית קוק ושני ילדיהם בחנוכה תשל"ב. אחרי האסון נבחר ר' שמחה למלא את מקומו ברבנות. אני נולדתי ארבע שנים אחר כך. הוא מלווה את חיי מאז שאני זוכר את עצמי. בעצם, עוד לפני שאני זוכר את עצמי: הוא היה זה שאמר את הברכות בברית המילה שלי בבית הכנסת אליהו הנביא ברובע היהודי וקרא את שמי, הוא זה שגזר את שערות ראשי בחלאקה בגיל שלוש, הוא היה אורח הכבוד בשבת בר־המצווה שלי, הוא דיבר באירוסין שלנו, הוא ערך את החופה, הוא היה סנדק בברית המילה של בננו.

אבל אלה רק רגעי שיא של 45 שנה. רוב הזמן הייתה בעיקר השגרה. שבתות, חגים, אזכרות וגם סתם מפגשים. אבל זה בדיוק העניין: שאף מפגש איתו לא היה סתם. כי הנוכחות שלו, האצילות, החן, האהבה, היראה, תמיד רוממו אותך. אני זוכר את התחושה הזאת כבר מילדות ממש. הרבה לפני שידעתי להגדיר אותה במילים. ובעצם, גם עכשיו אני לא יודע בדיוק להגדיר אותה במילים. אולי פשוט: הוא רומם את חיי בנוכחותו.

2. ביום שלישי השבוע, בשעה שבע ועשרים בערב, תם עידן. העולם כבר לא יהיה אותו עולם. בטח לא עולם הרבנות. ברוך ה', לא אלמן ישראל, יש הרבה רבני ערים, יישובים ובתי כנסת. אבל רבנים כמוהו אין. ואני לא חושב שיש קורא אחד שהכיר אותו ולא מהנהן מול השורה הזאת בהסכמה ובכאב.

אז מה כותבים בשעה קשה זאת, יום רביעי לפנות בוקר, עוד לפני ההלוויה אפילו? אין לי יומרה להקיף את מלוא הדמות. בשביל זה צריך לכתוב ספר שלם (קוראים שיש להם סיפורים וזיכרונות מהרב מוזמנים לשלוח אליי למייל). הנה רק כמה דברים שעולים לראש בשעה עצובה זאת.

3. בעצם, אני נזכר עכשיו שכבר "הספדתי" בעבר את הרב שמחה קוק וסיפרתי כמה אני מעריץ אותו. וזה היה בשיא חייו. לפני מות - קדושים אמור. ביקשו ממני בריאיון חג אישי לבחור דמות שהשפיעה על חיי, וזה מה שעניתי: "כשמדברים על ייחוס, אותי פחות מרשימים אילנות יוחסין מפותלים של מאה שנה אחורה, אלא יותר האווירה שבה האדם התחנך. האטמוספירה. בית הגידול. המשפחה הקרובה, ההורים, הדודים, הסבא והסבתא. הדתיות שלי, אם אפשר לקרוא לזה ככה, מבוססת בעיקר על דמויות הוד שזכיתי לגדול בצילן. גם מדורות עבר וגם כאלה שחיים כאן לאורך ימים ושנים. לעיתים אני רואה צעירים שקצת יורדים מהדרך, שקשה להם, ואני אומר לעצמי שאני לא יכול להבין אותם, כי אני לא יודע איפה הם גדלו, ולך תדע מה הם באמת ספגו בבית. אבל אני זכיתי להיוולד ולגדול בסביבה שבה מצוות, תפילה, תורה - מזכירים לי משהו מאוד טוב, נעים ומרגש. יש לי דוד שהוא הרב של רחובות, ר' שמחה קוק. הוא דמות שמאוד נוכחת בחיי. הייתי הולך איתו הרבה לאירועים, ורואה כמה הוא מתחבר לקהלים שונים. הוא יכול להגיע לאירוע של עטרת כהנים שמתיישבים באיזה בית ברובע המוסלמי ומאוד להתחבר ולהתרגש איתם ביחד, ולדבר על הרב צבי יהודה, ובאותו ערב, ממש תוך כמה שעות, להשתתף בהכנסת ספר תורה באיזו ישיבה ליטאית בבני ברק וגם שם להתחבר מאוד ולהתרפק על זיכרונות מהרב כהנמן. והכול אמיתי, לא בצורה מתחנפת, וזה השפיע עליי".

4. במבט לאחור, אני חושב שזאת הייתה הנקודה המרכזית באישיותו של הרב שמחה קוק. הוא לא "ידע לדבר" עם ציבורים רבים בעם ישראל. הוא לא "כיבד" ציבורים רבים. הוא היה מחובר, לעומק, לקהלים רחבים מאוד. לכן כל כך הרבה יהודים, בארץ ובעולם, אבלים היום ומרגישים שהרב שלהם נפטר. וזה התחיל מלמעלה, בקשר היומיומי שלו עם כל גדולי הדור, גדולי הדורות. מראשי הישיבות הליטאיות וגדולי הפוסקים, כמו הסטייפלר, הרב שך, רבי שלמה זלמן אוירבך, הרב אלישיב והרב עובדיה יוסף, דרך גדולי הציונות הדתית - הרב ישראלי, הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו, הרב נריה שאצלו הוא למד, ועד חשובי האדמו"רים - הבית ישראל מגור, הרבי הקודם מצאנז, הנתיבות שלום מסלונים, הרבי ממודז'יץ, הרבי מסדיגורה והרבי מקרלין.

5. אבל הדמות המשפיעה ביותר על חייו הייתה ללא ספק דודו הגדול, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. לא היו לו הרבה זיכרונות חיים ממנו, כי כשהרב קוק נפטר, בג' באלול תרצ"ה, הילד שמחה הקטן היה בן חמש. אבל אני חושב שהוא ראה את דמות דיוקנו כל חייו. בטח מאז שהוא מונה לכהן כרב ברחובות, לפני יובל שנים. קודם כול הוא ראה את התמונה הענקית של הרב קוק שהייתה תלויה בסלון ביתו. וכל מי שנכנס לבית הזה, ברחוב שמעוני 4 ברחובות, לא יכול היה שלא לראות את הדמיון הפיזי שבין מרן הרב זצ"ל בתמונה ובין נכד אחיו שיושב בראש השולחן.

וזה לא היה רק דמיון חיצוני. ר' שמחה היה מקושר בכל נפשו לדמותו של הרוא"ה הגדול, עם אהבת ישראל אין־סופית מחד, לצד עמידה תקיפה ובלתי מתפשרת בכל מערכה שקשורה לעם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל מאידך. סליחה, אני אנסח את זה מדויק יותר: לא "עם אהבת ישראל אין־סופית מחד, לצד עמידה תקיפה מאידך", אלא בגלל אהבת ישראל, מכוח אהבת ישראל, הייתה לו עמידה תקיפה ואכפתיות אמיתית למצב של ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל.

אני לא חושב שהיה מאבק ציבורי אחד בעשרות השנים האחרונות (עד נפילתו למשכב, לפני כמה שנים), שהרב שמחה קוק היה לא רק מעורב בו, אלא ממש מוביל, מנהיג. גם מעורר את דעת הקהל, בדרשות ונאומים, גם מכתת רגליו בין בתיהם של גדולי ישראל מכל החוגים, כולל רבנים בארצות הברית, גם רוקם מהלכים פוליטיים וחיבור בין נציגי ציבור חרדים ודתיים־לאומיים (למשל בסיפור הדרמטי של החזרת קבר רחל לערבים, והפעילות של מנחם פרוש וחנן פורת מול רבין) וגם מארגן עצרות תפילה וזעקה ענקיות בכותל להצלחת המערכה (אני זוכר כמה תפילות כאלה בהשתתפות עשרות אלפים, מכל המגזרים).

6. והכול עם המון אהבה. הוא היה מעורב לאורך השנים באין־ספור מאבקים על קדושת השבת, גם בעיר שלו וגם ברחבי הארץ. אבל הוא תמיד אמר שהוא לא מפגין נגד, אלא בעד. בעד השבת.

הסופר הרב יוסף אליהו, שלמד אצלו בישיבת בני עקיבא בנתניה בטרם מונה לרבה של רחובות, סיפר לי הלילה: "אני זוכר משהו שהולך איתי כל החיים. שבת אחת בבוקר התעוררנו בישיבה ופתאום, מולנו, בשדות של מושב נורדיה, טרקטור חורש את השדות בשבת. זה מוזר לדבר על זה היום, אבל אז זה היה משהו יוצא דופן. אחרי התפילה הרב קוק יוצא עם הטלית, מגיע לקצה הישיבה שגובל בשדות, ומתחיל ללכת על רגבי האדמה של השדה, ככה עם הטלית, הולך לכיוון האיש עם הטרקטור. אני זוכר את הדמות שלו הולכת וקטנה, עם הטלית הלבנה, בשדה הענק. זה משהו שלא שוכחים. הוא מגיע ומדבר עם האיש. לא שמענו מה הוא אמר לו, אבל האיש הפסיק לחרוש".

והוא לא נלחם רק בעד השבת, אלא גם בעד השמיטה, ובעד הכשרות, ובעד הגיור, ובעד הרבנות הראשית, ובעד ההתיישבות היהודית בחברון, ובעד בחורי הישיבות שתורתם אומנותם, ובעד זה שיהודים בארץ ישראל לא יירצחו.

7. אבל מכל המאבקים, לפחות מאלה שאני זוכר, המאבק ההרואי ביותר היה על גוש קטיף. הוא היה ממש נסער באותם ימים, מהרגע שאריאל שרון הכריז על תוכנית ההתנתקות בכנס הרצליה. גם ביקר שוב ושוב בגוש ועודד את מתיישביו וגם ניסה לפעול בכל דרך כדי לבטל את רוע הגזרה.

באותם ימים עשינו פדיון הבן לבננו הבכור והזמנו אותו לדבר באירוע. ישב שם קהל מגוון, חברים מעולמות שונים, ביניהם עיתונאים ואנשי תקשורת, חלקם הגדול לא דתיים. ביקשנו ממנו שידבר על משהו שיחבר את כולם לאירוע. הוא אמר לנו שכך יעשה. והוא באמת עלה ודיבר, נפלא כדרכו, על מצוות פדיון הבן ומשמעותה. אבל אז, אחרי כמה משפטים, הוא פשוט לא היה מסוגל, ועבר לדבר בכאב ובדמעות בערך עשר דקות רצופות על הגירוש הצפוי מגוש קטיף. ואנחנו מדברים על שנה בדיוק לפני הגירוש. הרבה לפני שאנשים בכלל הבינו שזה הולך לקרות.

אני זוכר עד היום, 17 שנים אחרי, מה הוא אמר. אי אפשר לשכוח. הוא סיפר באריכות על חנה ברט שנפצעה קשה בפיגוע בצומת גוש קטיף ונותרה מרותקת לכיסא גלגלים. הוא תיאר בהתרגשות את המנוף שנבנה במיוחד בשבילה במקווה של כפר דרום. ואז זעק בקול חנוק: "מישהו מעלה על הדעת שאת המקווה של האישה עם מסירות הנפש הזאת תבוא מדינת ישראל ותהרוס?!".

חשבתי על זה אחר כך. האם הוא באמת תכנן לדבר על הגירוש? האם הוא חשב שזה האירוע המתאים? לא נראה לי. אבל זה פשוט יצא ממנו. כי בהרגשה שלו, מצוות פדיון הבן ומצוות ישוב ארץ ישראל חד הם. אז איך אפשר לא להזכיר את גוש קטיף?

8. ואז, אחרי הגירוש, הוא יצא למערכה חדשה: שלפחות מדינת ישראל לא תהרוס בעצמה את בתי הכנסת שלה. עו"ד גלעד קורינאלדי, שהוביל את המערכה המשפטית בבג"ץ, מתאר בספרו הנפלא 'משפט נעילה' את הרגע שבו הרב קוק דיבר בבכי בפני שבעת שופטי בית המשפט העליון. הייתי שם באולם. אני לא חושב שקירות בית המשפט העליון ראו פעם מעמד כזה.

כן, הוא בכה הרבה. וגם הדמעות שלו היו מרוממות. בתפילות הימים הנוראים הבלתי נשכחות שלו בישיבת מאור התלמוד ברחובות (בעיקר בקטעים שבהם מבקשים על גילוי כבוד שמיים והשבת שכינה לציון), בדרשת שבת הגדול (כשהוא שר בסופה בהתרגשות "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים"), בחנוכת בית ביישוב חדש ביהודה ושומרון, בפתיחת תלמוד תורה חדש בנשיאותו, כשדיבר עם עולים חדשים מברית המועצות (שאליה היה אחד הראשונים להגיע אחרי נפילת מסך הברזל), עם גרי צדק, עם בעלים של עסק שנענה לבקשתו והחל למכור אוכל כשר בלבד, עם נהג מונית שהפסיק לנסוע בשבת.

9. והיו גם דמעות של צער, על גלות השכינה, על יהודים שנרצחים על קידוש השם. אני נזכר עכשיו איך פעם אחת הייתי במקרה בביתו ברחובות כנער צעיר, כשבמהדורת החדשות ברדיו דיווחו על יהודי שנרצח. אני לא זוכר מי זה היה, כי דיווחים כאלו היו למרבה הזוועה עניין שבשגרה באותם ימים, ימי אוסלו. הוא שמע את הידיעה ברדיו, התיישב על כיסא, אני ממש זוכר איפה זה היה בסלון, והתחיל לבכות. אני אומר לכם בלי גוזמה: הוא בכה כאילו הנרצח היה בן משפחה שלו. בעצם, למה "כאילו"?

 



עוד בנושא:





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;