האישה פרצה בבכי: זהו, הלב שלי כבר נשבר

לפני תקופה ארוכה פגשתי יהודי וכך הוא סיפר לי: "אני בן חמישים וחמש ונשוי זה שלושים וחמש שנה, יש לנו ברוך השם שבעה ילדים. בשנים האחרונות התחלנו לחתן את ילדינו. 

לחתן ילדים זה הוצאות כבדות ולחץ גדול, אבל זו גם שמחה גדולה שאתה זוכה לחתן את הילדים שלך. 

אומנם אני זוכה לחתן את ילדיי, אבל לעומת זה שמתי לב לכך שבעצם אינני נשוי והנישואין שלי הולכים לאבדון. 

אף פעם לא הייתה לנו זוגיות טובה ומוצלחת, לא היינו כל כך רבים אבל לא השקענו בקשר הזוגי שלנו. לא יצאנו יחד לטייל ולבלות, לא השתדלנו לכבד זה את זה, לא להקשיב אחד לשני. 

המרוץ של החיים, הפרנסה, גידול הילדים, כנראה הפחיתו את תשומת הלב שלי ושל אשתי מהיחסים הלא טובים שקורים בינינו. 

לא אני הייתי צדיק גדול ולא אשתי הייתה צדיקה גדולה בכל הקורה בינינו. אבל מה שהיה היה. 

לבינתיים עברו שנים, את הילדים הגדולים כבר חיתנו ונשארו הקטנים והם היו בישיבות בפנימייה, כך שבמשך השבוע אף אחד מהילדים לא היה בבית. 

אבל אולי רק אז שמתי לב, אולי רק אז התחיל ליפול לי האסימון, שמשהו לא טוב אבל מאוד לא טוב קורה בזוגיות שלנו. 

כשיש ילדים בבית אתה בתוך בועה כזו, אתה פחות בודק ופחות שם לב איך הקשר עם אשתך. אבל כשאתה חוזר מהעבודה ואף אחד לא בבית כי הילדים התחתנו או בישיבה, וחוץ מאשתך ואתה אף אחד לא בבית, ואתם לא יושבים ומדברים כי היא עסוקה בדברים שלה, או שהיא בכלל לא בבית כי היא יוצאת להתעמלות או יוצאת לבלות עם חברות, אז אתה מבין שמשהו לא טוב קורה פה. 

ולא רק זה אלא גם קצת השיחות שהיו בינינו, אשתי כמעט ולא פנתה אליי, לדבר איתי או סתם לשבת ולאכול ארוחת ערב ביחד. 

ניגשתי אליה ערב אחד והתחלתי לדבר איתה: 'הכול בסדר איתך, מה עובר עלייך?' שאלתי בעוקצניות.  

'כלום לא קורה איתי', היא אמרה. 

מרדכי רוט | צילום: ראובן חיון.

'מה כלום?!' עניתי בכעס, 'את שמה לב שאת חיה איתי בבית ואת אוכלת לבד, ישנה לבד בסלון, ובקושי מדברת איתי. את לא מדברת, כמעט לא משתפת. זה נקרא שאין כלום? זה נראה לי כמו שאת מנותקת ממני לגמרי!'. 

ואז היא זרקה את המשפט הבא שפשוט צמרר אותי לגמרי. 

'אתה צודק, לצערי אני כבר מנותקת רגשית ממך עשר שנים. 

איזה קשר יש בינינו בעשרים השנים האחרונות חוץ מלריב מידי פעם. אין כבוד, אין מילים טובות, אין משהו משותף בינינו, אפילו לא חוויה טובה אחת. מה יש בינינו' היא אמרה בכאב. 'אני כבר התייאשתי מהקשר בינינו שנים רבות. אני חושבת שאולי שנינו אשמים בכך. אבל זהו, הלב שלי כבר נשבר, הלב שלי כבר לא פה הוא מנותק ממך', היא אמרה בבכי.  

'אתה חושב שזה מה שרציתי? שכך ייראו חיי הנישואין שלנו? אבל זה החיים! 

אתה כבר לא שם לב שכבר שנים אני מנותקת ממך, פשוט הילדים היו בבית אז פחות שמת לב לכך. אבל עכשיו אתה מתחיל לשים לב. אתה חושב שכיף לי עם הניתוק הזה?! אבל עשיתי את זה בלי רצון בכדי שאני אוכל לשרוד את החיים האלה, כי קשה לי להיות מחוברת ומצד שני לחיות בלי אהבה ובלי שום קשר'. 

אני ברוב טיפשותי במקום שאני אשים לב שהמצב פה מצריך טיפול ושינוי, נעלבתי ואמרתי לה בכעס: 

'אם אני כזה גרוע אז תמשיכי את הניתוק שלך'. 

ובזה הסתיימה השיחה שלנו. החיים המשיכו כהרגלם: קם בבוקר, הולך להתפלל, לעבוד, בלילה לומד את הדף היומי בשיעור הקבוע בבית הכנסת, ושוב כך למחרת. 

לילה אחד ישנתי בחדר השינה ואשתי ישנה בסלון, זה היה שוב אחרי מריבה טיפשית שהייתה בינינו. 

זה היה בשתיים בלילה, אני שומע רעש חלש מהסלון. הלכתי לסלון בשקט על קצות האצבעות, הצצתי, ואני רואה את אשתי ממש בוכה, בידה ספר תהילים קטן שקיבלה ממני בתחילת הנישואין שלנו והיא ממש בוכה ואומרת: 'השם תעזור לי ולבעלי, מה יהיה איתנו. אני רוצה שלום בית, אני רוצה אהבה, השם תעזור לנו שייפקחו לנו העיניים ונחיה בשלום ואהבה. אני לא רוצה להתגרש בגיל חמישים ושלוש, זו הדוגמה שאני אראה לבנים שלי, לנכדים שלי?!' 

והיא בוכה ובוכה.  

האמת שלא יכולתי לעצור את דמעותיי והתחלתי לבכות חרש יחד איתה, 'השם מה יהיה איתנו' שאלתי כשאני בוכה חרישית. 

לא רציתי להבהיל את אשתי וחזרתי חרש לחדר שינה כשאני ממשיך לבכות בשקט על עצמי, על הגאווה שלי, על הטיפשות שלי. 

על החיים שלנו. 

ואז חשבתי אולי הגיע הזמן שתלך ליועץ שיעזור לך. ואז הקול השני בליבי אמר לי עזוב אותך, אתה כבר בגיל חמישים וחמש אין מצב שיהיה שינוי ואשתך כבר ממילא מנותקת ממך, עזוב עזוב. 

אבל הבכי של אשתי קרע לי את ליבי ובסוף החלטתי שאני עושה משהו עם עצמי, לתת לזה ככה להמשיך זה לא יכול להיות כך. 

והנה אני אצלך מרדכי, מה אני עושה האם יש סיכוי בכלל או שכבר הכול אבוד". 

אני זעקתי בטוח שאפשר לתקן ועוד תוכל לחיות חיים מאושרים ושמחים, לקח לי הרבה זמן לשכנע אותו שיש בכלל עוד סיכוי. 

אני מספר את הסיפור הזה כי אני נתקל בסיפורים שאנשים מגיעים אליי בגילאי חמישים שישים ושהזוגיות שלהם כבר גמורה לגמרי. 

אחרי שחיתנו את רוב הילדים או שגיל ההתבגרות עושה את שלו, אז כבר נהיה נתק רגשי רציני ואז באמת יותר קשה לחבר בין בני הזוג, כי כבר שנים אדם חי בצורה מסוימת ולהתחיל לעבוד על המידות ועל הנפש זה הוא דבר לא פשוט לעשות שינוים בגיל יותר מבוגר. 

אפילו שראיתי מקרים שהצליחו לחבר יחד גם בגיל חמישים ומעלה, ואז זה היה כמו חתונה מחדש -אור גדול של קשר ושל אהבה שלא היה קיים. אבל זה לא פשוט כלל וכלל. 

אני כל כך מרחם על אותם אנשים, שלושים ארבעים שנה חיו במריבות או בלי שום קשר רגשי, מה יש להם עכשיו יחד? כלום! 

ובדרך כלל בגיל הזה מתחזקות הבעיות בזוגיות, אדם כשהוא מתבגר קשה לו יותר לעצור את עצמו. 

הקשיים הנפשיים והזוגיים רק יותר מתגברים.  

אני רואה לפעמים אנשים שיצאו לפנסיה אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה, ובמקום שייהנו עם האישה שלהם הם רבים וסובלים במקום לחיות וליהנות יחד. 

אז הם רבים או מתגרשים וחיים לבד בצורה איומה ונוראה. 

אני זועק זעקה גדולה ומרה אל תחכו לגיל חמישים שישים ואז תתקנו את הקשר הזוגי שלכם, תעשו עכשיו – תשקיעו, תכבדו, תאהבו, תקשיבו ואם קשה ולא מצליחים לבד יש אנשים שעוזרים בזה. 

אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.  

אנשים הולכים לקורסים לחינוך ילדים איך צריך להתנהג עם הילדים שלהם. זה דבר מאוד חשוב, אבל דבר ראשון לפני הכול זו דוגמה אישית, איך ההורים חיים ביניהם זה המתכון הכי בטוח לילדים טובים וצדיקים. 

הם יראו הורים שמכבדים זה את זה הם גם יכבדו, הם יראו אהבה הם יתנו אהבה, הם יראו הקשבה הם גם יקשיבו. 

מאחל לכם שתמיד נחיה באהבה בשלום בשמחה ובאמונה. שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל. 

לתגובות [email protected]‏ 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!