מדוע נשאו את ה'חפץ חיים' על כיסא מעל ראשי נשות וילנה

יום חמישי, כ"ג אלול, הוא יום ההילולא של הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, מי שנודע בעולם היהודי בכינוי ה'חפץ חיים'. שמונים שנה להסתלקותו.

אחד התלמידים המקורבים אל ה'חפץ חיים', שלמד בישיבת ראדין מאז נוסדה בשלהי מלחמת-העולם הראשונה, היה הגאון רבי יעקב משה שורקין זצ"ל, ששאב מתורתו כ-16 שנה, עד לפטירתו. הרב שורקין גם זכה והיה מהבודדים שהשתתפו בעריכת ה'טהרה' לפני ההלוויה, כמי שנמנה על ותיקי התלמידים.

כיום מתגורר בירושלים בנו, הגאון רבי מיכל זלמן שורקין, שקיבל מאביו זצ"ל סיפורים אותנטיים ומיוחדים, אודות רבים מגדולי ישראל שבמחיצתם הסתופף, ובעיקר ממורו ורבו ה'חפץ חיים'. הרב שורקין לא הסתפק בכך וכיתת רגליו לעתים תכופות, כדי לפגוש בתלמידים נוספים של ה'חפץ חיים' - מהם שמע עדויות מכלי ראשון, על מסכת חיים רבת אנפין של גדול הדור, שהכל חרדו מפניו. בכך, היה הרב שורקין לאחד הבקיאים הגדולים במשנת ה'חפץ חיים' ובביוגרפיה העשירה שלו.

לקראת יום ההילולא, שולף הרב שורקין חופן סיפורים מרתק, חלקם כאלו שכותבי קורות העתים לא בהכרח אוהבים להעניק להם במה, בבחינת 'לא כל מה שהיה - צריך לפרסם'.

כשראש הישיבה התפטר

הסיפור הבא, אירע בין כתלי הישיבה ואביו – רבי יעקב משה - נטל בו חלק אישי:

"כידוע, מי ששימש כראש הישיבה בראדין, הוא הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל שהיה נערץ על כולם", פותח הרב שורקין. "אבל בשלב מסוים, התגלע סכסוך כלשהו בינו לבין ההנהלה וראש הישיבה ביקש לפרוש מתפקידו. לא ברור האם העילה הייתה, רק הסכסוך האמור. בישיבה טענו, כי נפשו של רבי נפתלי טרופ חשקה מזה זמן, לנטוש את ניהול הישיבה ולהתמסר רק לשיעוריו ולהשלמת חוק לימודיו ביתר סדרי הש"ס, וכאן מצא הזדמנות להגשים משאלתו הישנה".

ראש הישיבה אכן הגיש התפטרותו, וזו מטבע הדברים עוררה סערה בין כתלי הישיבה. ברם, הבחורים לא ויתרו. קבוצה נבחרת, בהם גם הגרי"מ שורקין, נגשה אל ה'חפץ חיים', נשיא הישיבה, ובקשה ממנו כי יתערב בפתרון המשבר ויואיל לפנות אל רבי נפתלי טרופ שיחזור בו מהתפטרותו הרועמת.

למרבה ההפתעה, ה'חפץ חיים' נותר שווה נפש נוכח הבקשה.

"הביטו תלמידי היקרים, הלא רבי נפתלי ביצע את צעדו מיוזמתו. לא היה כאן סרך של פגיעה בכבודו ולא היה מאן דהוא שלחץ עליו לעזוב את הישיבה. כל מה שעשה, מדעתו עשה ורצונו של אדם - זהו כבודו".

"אלא מאי", המשיך ה'חפץ חיים' להסביר במתק שפתיו, "אתם צריכים ורוצים ללמוד. אולם הנכם בוגרים דייכם, כדי ללמוד ולהשכיל בגפכם. ואם תתעורר לכם קושיה, הנה לפניכם פרושים ספריהם של הגאונים ה'פני יהושע' ורבי עקיבא אייגר זצ"ל והם יפשטו את ספקותיכם".

התלמידים הסכיתו, הרכינו ראשם בהכנעה ושבו לתלמודם.

חלפו ימים אחדים, אך התלמידים לא מצאו מנוח לנפשם. 'זה לא הולך' אמרו זה לזה. 'איננו רווים נחת מלימודינו'. הם חזרו אל ה'חפץ חיים' ותינו את צערם. "איננו מצליחים להתקדם. דמותו של ראש הישיבה חסרה לנו".

מיד קם ה'חפץ חיים' ממקומו, פנה אל הגרנ"ט ופייסו. רק כעת, נעתר ראש הישיבה והסכים לשוב למשרתו כבעבר.

ואם מזכירים את הגאון רבי נפתלי טרופ, מספר הרב שורקין, כי אביו ואחד מחבריו, פסעו פעם במשעולי הדרך ליד בית הקברות בראדין, בהיותם עדיין תלמידי הישיבה ודברו בלימוד. היה זה כבר לאחר פטירת ראש הישיבה. לפתע, עזב רבי יעקב משה את חברו ורץ אל קברו. הוא פרץ בבכי היסטרי: "רבנו, על מי נטשת את הצאן, למה עזבת אותנו?"

"סיפור זה מלמד, עד כמה היו התלמידים קשורים בלב ונפש לרבם, אותו מינה החפץ חיים לראש הישיבה", מטעים הרב שורקין.

איפה תגור אשת אברך חולה

בתקופתנו, כאשר עולם התורה עומד בפני טלטלה מחמת חרב הקיצוצים שהונפה עליו, הסיפור הבא מתאים, כדי לשקף את מסירות הנפש של אברכי הכוללים של פעם:

"בכוללים שהיו באותה תקופה בליטא, נהגו כי האברכים פרושים מביתם, ששכן בדרך-כלל בעיירה אחרת, בכל תקופת החורף או הקיץ, והם ישבו ועסקו בתורה ללא כל דאגה לגשמיות. הנהלת הישיבה שגרה כל חודש תמיכה כספית גבוהה לרעייתו של אותו אברך ורק לקראת בין הזמנים, היה שב לביתו.

"גם בראדין היה כולל כזה. פעם, אחד האברכים, תלמיד-חכם, חלה לפתע באמצע תקופת הלימודים. הרופאים שבדקו אותו קבעו כי מדובר במחלה נדירה וכי לשם רפואתה, הוא זקוק לטיפול מיוחד ויש לבשל עבורו מאכלים מיוחדים. האוכל ממטבחה של הישיבה, לא התאים כמובן לסיטואציה הזו. המוצא היחידי לכך הוא, כי רעייתו תבשל עבורו את התבשילים הנדרשים.

"אולם, רעייתו של האברך התגוררה בעיירה רחוקה. אז מה עושים כעת? שהיא תבוא לראדין או שהאברך ישוב לביתו ויפסיק את לימודיו?

"הסוגיה הגיעה לשולחנו של ה'חפץ חיים'. הוא שקל, נשא ונתן בדבר. מחד, חוקי הכולל אוסרים על מגורים בתחום ה'שיפוט' של העיירה. מאידך, בריאותו של האברך קודמת לכל. לאחר שהתיישב בדבר, הכריע בפתרון מקורי: האשה התבקשה לשכור דירה בעיירה קטנה הסמוכה לראדין ולא בתוכה. האברך צעד לביתו בכל יום לצורך הארוחות המזינות, בין לבין, הוא ישב בכולל ולמד תורה. לצורך מנוחת הלילה, לא חזר הביתה ונשאר לישון באכסניה, כפי שנהג עד כה. כך נשמרה ההבדלה הברורה, בין חיי תורה לחיי העולם הזה והאברך יכול היה להמשיך לשקוד על תלמודו באין מפריע".

אגב, מוסיף הרב שורקין את הסיפור הידוע, על הגאון רבי אלחנן ווסרמן הי"ד, תלמידו המובהק של ה'חפץ חיים', שלמד בישיבת ראדין בהיותו אברך ורעייתו התגוררה בקצה השני של ליטא.

משנולד לו בנו הרך, פנה הגר"א אל ה'חפץ חיים' וביקש רשותו לשוב לביתו, כדי להשתתף בברית המילה.

"אתה מוהל?" תהה ה'חפץ חיים'. הגר"א הניד ראשו לאות שלילה. "נו, אז הזמן שתשהה בדרכים הוא ביטול תורה עבורך, הברית תתקיים גם בלעדיך"...

הגר"א סבר וקיבל ונותר ספון בין כתלי הישיבה.

כשה'חפץ חיים' התעקש לנסוע לוילנה

בשנת תר"צ, שלוש שנים לפני פטירתו, מספר הרב שורקין, שח ה'חפץ חיים' למקורביו על תכניתו. לדבריו, מצב 'טהרת המשפחה' ירוד ביותר והוא מבקש לנסוע לעיר וילנה, על מנת לדבר בפני נשות ישראל ולחזק אותן בתחום זה.

בני ביתו ניסו להניא אותו מכוונותיו. הן היה מופלג בגילו, בריאותו הייתה רופפת ונוצר חשש לשלומו מנסיעה ארוכה ומפרכת כזו. אבל ה'חפץ חיים' לא שעה להפצרותיהם. "טהרתן של בנות ישראל חשובה שבעתיים מבריאותי". בלית ברירה, הסכימו בני הבית אל הנסיעה והם צירפו אליה את תלמידו רבי יעקב משה, אביו של הרב שורקין.

"ביאת צדיק, עושה רושם", מספר הרב שורקין, "כל בני וילנה שחו בדבר הביקור החשוב והנדיר הזה. תושבי העיר התכנסו ונדחסו בבית הכנסת הגדול בעיר, כדי לשמוע את ה'חפץ חיים'. המקום היה מלא מפה אל פה, אלא שהפעם, עליונים למעלה ותחתונים למטה. הנשים התרכזו בבית המדרש והגברים עלו לעזרת נשים... הן, המטרה הייתה הפצת טהרה ולשמה הגיע ה'חפץ חיים'.

"כיוון שלא היה הולם שה'חפץ חיים' יפלס דרכו בין קהל הנשים שהצטופף במקום, נשאו אותו תלמידיו על כיסא ופלסו דרכם מעל ראשיהן של הנשים. הכהן הגדול דיבר במשך חצי שעה מנהמת ליבו, אודות שגב נושא טהרת המשפחה. אולם מכיוון שקולו היה חלוש, ניצב אחד הרבנים לצדו וחזר על הדברים בקול רם באזני הציבור.

"לא נחה דעתו של ה'חפץ חיים', עד שסיים בהבטחה: 'כל אשה שתרבה טהרה בביתה, אני מבטיח לה, כי מי שלא נפקדה עד כה בזרע של קיימא - תיפקד. מי שעד עתה ילדה מתוך קשיים, תלד מעתה ברווח ובנקל'...

"אחר האירוע חזר ה'חפץ חיים' לראדין".

שבוע לאחר מכן נכנס רבי יעקב משה לביתו של ה'חפץ חיים', וסיפר לו כי דבריו נפלו על אוזניים קשובות ונקלטו בקרקע פוריה, וכי מקוואותיה של וילנה כבר מלאים ורבתה הטהרה בעיר. נענה ה'חפץ חיים' בסיפוק ואמר: ''ברוך ה', ברוך ה'".

וסיפור נוסף, מתקופת זקנותו. הרב שורקין מספר, כי פעם ראה אביו את ה'חפץ חיים' והנה הוא פוסע לאיטו, בבוקרו של יום מושלג לעבר הישיבה, לתפילת שחרית. הדרך הייתה קשה ותחת בית שחיו החזיק את השקית ובה הטלית ותפילין. רבי יעקב משה מיהר אליו וביקש מה'חפץ חיים' כי יתן לו את השקית. אולם להפתעתו, ה'חפץ חיים' סירב לכך בתוקף.

"מה הייתה הסיבה? ה'חפץ חיים' הסביר בנחרצות: אסור להשתמש בתלמיד ישיבה, הלומד תורה כל היום..."

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!