ט"ז ניסן התשפ"ד
24.04.2024

בחיל ורעדה • כל ספר התהילים, באישון לילה

הרצל קוסאשוילי, שהסרט התיעודי 'שניים אוחזין בהאדיטש' עקב אחרי מסע הדילוגים שלו בין ציונים ברחבי אוקראינה, יצא שוב למשימה מיוחדת על קברו של 'בעל התניא' • תיכף תבינו איזו ומדוע

צילום: ישראל ברדוגו
צילום: ישראל ברדוגו



בשנה שעברה יצאתי למסע מתוקשר ומצולם באוקראינה, במסגרת סרט תיעודי עבור אתר COL. הסרט • 'שניים אוחזים בהאדיטש'
עקב אחריי ואחר חבר ילדותי יחיאל פליישמן, בדילוגים בין ציונים ואוהלים שונים ברחבי אוקראינה. בין היתר ביקרנו בציונים של בעל התניא והשו"ע ומייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מליאדי, הבעש"ט, רבי לוי יצחק מברדיצ'וב והמגיד ממעזריטש זיע"א.

להפתעתי הגדולה (באמת), הסרט עורר הדים רבים, מה שהביא לחשיפה מוגברת של הסיפור הקטן והצנוע שלי ושל חברי יחיאל. יחיאל, שהיה אז גרוש מספר שנים, נשא באמתחתו צלקת כואבת שבאה בין היתר לידי ביטוי בסרט, כשהוא ממרר בבכי כנה וחסר מעצורים על ציון הבעל-שם-טוב במז'יבוז'. אני באתי למקום לאחר כשבע שנות נישואין ללא ילדים, בתקווה שהפעם זה קורה.

בנתיים, חצי משימה הצליחה. שכן, יחיאל הספיק להינשא בשנית לשמחתי, והשמחה חזרה למעונו ולליבו.

אבל למה אני, בעצם, מספר לכם את כל זה? כי רק לאחר שהסרט היה מוכן לשידור, וזה היה כמה שבועות לאחר שכבר חזרנו משם, נחשפתי לראשונה לקטע שפתח את הסרט. בקטע הפותח ההוא, יחיאל ניגש אל אחד מהפעילים שמאיישים את הדוכן המפורסם של חב"ד בשדה התעופה, בכניסה להיכל הצרכנות והקפיטליזם - הדיוטי פרי.

אותו פעיל אומר ליחיאל בקול מלא תחנונים, אם אפשר לומר, בערך כך: "כשתהיה על ציון האדמו"ר הזקן, ישנה סגולה בדוקה לברכות מיידיות, בתנאי שאתה קורא את כל ספר התהלים ללא הפסקה על הציון". ברור לכם שבזמן אמת לא הייתי באזור, ולא שמעתי את הסגולה הזו, כך שלאחר מעשה, מצאתי את עצמי מתייסר ומתפלש במיצי קיבתי על אובדן ההזדמנות לפעול ישועות...

כל זה קרה אשתקד.

לשחרר מועקה מהלב

לפני כשבועיים וחצי נחת במשרדי אחד מהעסקנים הנחמדים והלבביים ביותר בחב"ד, כשהוא מלהיב אותי ללא רחם על הנסיעה להאדיטש לרגל ח"י אלול, יום ההולדת של בעל התניא והשו"ע.

"אם אני בא איתך, אתה בא?" הוא שאל אותי ספק ברצינות ספק בצחוק. ואז מבלי לחכות אפילו לתשובה, זרק לי את הפצצה בפנים: "כשהיית שם שנה שעברה, אתה אמרת שם את כל התהלים?"

"האמת שלא", עניתי במבוכה, והצביטה מאשתקד דקרה לי שוב במעלה הלב.

"שמע, השנה סע ותתפלל. לפני כמה חודשים הייתי שם עם מישהו בדיוק עם בעיה כמו שלך, ועכשיו הוא חוזר לשם בכדי להגיד תודה... עכשיו תורך, אבל תגיד את כל התהלים שם!" ציווה עליי.

למען האמת, למרות שאני ורעייתי די מאסנו בסגולות ולחשים (למרות שבשעת הדחק, לצערי, כל הצעה נראית הגיונית ומעשית), הרגשתי דחף בלתי נשלט "לתקן את מעוות" הזה משנה שעברה.

מה גם שהשנה רציתי להגיע למקום 'נטורל' ככל האפשר. ללא מצלמות ומיקרופונים שמחוברים אליי כמעט 24 שעות ביממה.

מסע אישי קצר ונטול יומרות. תפילות והתוועדויות נטו, ולו בכדי לשחרר את המועקה הזאת שהיתה מונחת על ליבי כסלע.

תוך שעה וחצי הצלחתי לרתום למסע הזה שני חברים טובים שהביעו עניין ניכר בנסיעה, בפרט לאור העובדה שמדובר בהיעדרות קצרה בת 72 שעות מהארץ.

הכרטיסים נרכשו וההכנות למסע בגזרה שלי החלו. סגרתי אש"ל והסעות משדה התעופה ובחזרה, ואשתי מצידה הסכימה 'לשחרר' אותי למסע הזה ולו בכדי שאתפלל כראוי על הציון הקדוש ואפעל את המתבקש. הבטחתי לה בכובד ראש, שאני אגיד את כל התהלים ללא הפסקה בציון לאחר טבילה במקווה.

האוהל של בעל התניאצילום: האוהל של בעל התניא
האוהל של בעל התניא


ניגונים מרטיטים לבבות

נחתנו בבוקר יום שישי שעבר בקייב, בירת אוקראינה, ומזג האוויר האופטימאלי שקידם את פנינו ביציאה מהטרמינל החדש שהאוקראינים השכילו להעמיד, ממש שימח והרנין את ליבי וכליותיי.

בהמשך, השמחה התבררה כמוקדמת מידי. שכן סרגיי, הנהג שחיכה לנו בשדה התעופה, בא אמנם עם רכב סיטרואן חדיש לאסוף אותנו, אולם אופציית המזגן נעדרה מרכבו לחלוטין. כך שככל שהדרמנו בנסיעתנו להאדיטש, מצאנו את הטמפרטורה מטפסת על חשבון גופנו הדואב מהטלטולים הקשים בדרכיה המשובשות של אוקראינה. אבל את מי זה מעניין? בתכלס, מצידי באנו לעשות שבת בתנאי שטח, העיקר שנצא מכאן ראויים יותר לברכות לשנה החדשה.

הדרך הארוכה שעברה עלינו במהירות מפתיעה יחסית, הביאה אותנו למתחם ציונו של 'בעל התניא' בשעת צהריים מוקדמת של יום שישי. לאחר הטבילה במקווה המטופח, ניגשנו לתפילה על הציון. לשמחתי, התברר כי מאז שהייתי כאן בשנה שעברה, הספיקו לבנות במקום קומפלקס מפואר במיליוני שקלים, המכיל בתוכו בית-כנסת מפואר וראוי לשם ולתהילה, מקווה חדיש ומשוכלל, חדר אוכל רחב-ידיים לצד מטבח מאובזר, ושלל חדרי אירוח ופינות חמד.

לאחר התפילה התנחמנו במרק חם, צלחת טשולנט ובפשטידת תפוחי אדמה, וניגשנו לחדרים במלון הדרכים הסמוך בכדי להתכונן לשבת.

קשה לתאר במילים שבת מרוממת בחברת מאות אנשים מכל רחבי העולם שבאים למקום, כל אחד עם חבילות הבקשות שלו. הניגונים, דברי התורה וההתעוררות. סיפורי המופתים שמתגלגלים במקום, לצד אמירת הלחיים הלבבית פעלו את פעולתן וקירבו בין הלבבות.

סעודות השבת היו כל-כך נדיבות וטעימות, שהמרחק מהבית היטשטש והלב התרומם עם כל כוסית לחיים. פיזרתי חיוכים וזרמתי עם הברכות של חבריי לשולחן, ובתוך תוכי קיוויתי שאני יוצא מהסטאטוס הזה כמה שיותר מהר.

רגע השיא בעיניי היה בשעת רעווא דרעווין, בה מאירה קדושתה של השבת בתוקף חזק. עשרות חסידים ויהודים מכל העולם, מתיישבים בחדר שסמוך לציון ופוצחים בסדרה של ניגונים שגם ביום רגיל יש בכוחם להרטיט את לבבות השומעים.

לקיים את ההבטחה

ברגע אחד של אומץ בלתי מוסבר, פניתי לחבר שישב לצידי ולחשתי לו: "אני רוצה לבקש שיברכו אותי כאן כולם בעת הרצון הזאת, אבל אין לי את האומץ לבקש זאת".

שליח חב"ד במקום, שישב לצידי וקלט את מצוקתי, שאל אותי לשם רעייתי ולשם ההורים ואז פנה לקהל שישב בדממה: "נמצא איתנו... בואו נאחל לו בלב אחד, שיעזור ה' יתברך, ובשעת רצון זו, דקות ספורות לפני עליית הנשמה היתירה והקדושה של שבת ח"י אלול, יפתחו שעריי שמים לתפילתו... ושהם ייפקדו בילדים כבר בשנה הבאה עלינו לטובה".

לאחר שכל הקהל ענה אמן בקול גדול, החלו לצוץ עוד ועוד שמות הזקוקים לברכה, כל אחד בענייניו. בכלל, לצערי מהפנים המאוימות במתחם הציון ומיבבות הבכי שהתגנבו לאוזניי, הבנתי עד כמה המצרך הזה שנקרא 'ישועה פרטית' מבוקש ופופולארי. בסופו של דבר, קשה לי לראות אנשים בסבלם. בטח כשהם מקולפים מכל מסכה במקום קדוש ונשגב שכזה.

ואני באותם רגעים בכלל חטפתי מכת דה-ז'וו חזקה שזרקה אותי לתחושת 'הפעם הראשונה' משנה שעברה, כשרגליי דרכו לראשונה על מפתן האוהל הקדוש ורעד רציני וחזק עבר בגופי וחלחל עד לרגליי. היתה כמובן השתנקות, ודמעות בצבצו פה ושם, אבל הרגשה מרוממת ורוחניות איכותית שכזו לא חוויתי מזה זמן רב.

לאחר תפילת ערבית וההבדלה, הרגשתי שהגיע הזמן לקיים את ההבטחה לאשתי ולעסקן החביב שדחף אותי למסע בשתי ידיו. בתיאום עם אחד מחבריי למסע, קבענו להיפגש באישון לילה בציון לאמירת כל התהלים. כך, לאחר טבילה נוספת במקווה, ירדנו לציון לאמירת כל התהלים. למחרת בבוקר, ציפתה לנו יציאה בשעה מוקדמת לכיוון שדה התעופה בכדי להספיק את הטיסה חזרה, כך שהכותרת שריצדה למול עיניי באותם רגעים היתה: עכשיו או לעולם לא.

כשסיימתי את התהלים לאחר כשעה ומחצה, השעה כבר היתה מאוחרת מאוד, על סף אשמורת הבוקר הראשונה.

יצאתי את הציון בהבטחה פנימית חזקה, שבהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אני חוזר לכאן להגיד תודה ויהי-מה.



הרצל קוסאשוילי האדיטש בעל התניא תהילים הציון

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 7 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד