השנה בה הסתובב הגלגל: מדרעי ועד 'הדרת חרדים'

1. הגרי"ד גרוסמן

את השנה הקודמת פתחנו בראיון עם הגאון רבי יצחק גרוסמן, רבה של מגדל העמק, מנסים לדלות ממנו הצהרה על ריצתו האפשרית לתפקיד הרב הראשי לישראל.

לא חשבתי אז שכדי לקבל ממנו הבהרה אצטרך לחכות כמעט עד למועד האחרון להגשת הרשימות.
בפעם הבאה בה נשב כאן עם הרב... נשב עם הרב הראשי לישראל? - הייתה השאלה הראשונה ששאלנו, כשברור היה מראש שלא ישיב עליה תשובה ישירה.

הוא התחמק. "אני מקווה שנשב בירושלים עם משיח צדקנו, בעזרת ה'", העביר עניין, והבהיר: "אני לא רוצה כרגע להיכנס לסוגיה הזו".

הזכרתי לו את הדיבורים על רב ראשי לאומי, אולי מרבני צוהר, על ההסתה התקשורתית שמישהו צריך ליטול פיקוד ולעצור.

"אחרי החגים", הוא השיב, "נשב בישוב הדעת, נתייעץ עם גדולי ישראל, ועוד נדבר".
אחרי החגים חלפו, אחרי חנוכה עבר, כך גם אחרי פסח. רק איפשהו בשלהי חודש תמוז בואכה אב, החליט סופית: לא רץ.

2. אלי ישי

בערב ראש השנה הקודם לא יכולתי שלא להזכיר איך ניצל אלי ישי מ'אסון הכרמל'. רק שנה חלפה מאז ריחפה הסכנה מעל לראשו. "התייחסו אלי כאילו הדלקתי גפרור וברחתי", אמר. פרשת הכרמל טלטלה אותו, את לשכתו, את משפחתו – הכאב היה עצום.

החשש תלה בחלל. עיתונאים ניבאו לו דו"ח מבקר קטלני, כזה שלא יותיר כל ברירה אלא להורות לו לארוז חפצים. ח"כ ישראל איכלר, שהגיע אף הוא לברך, סיפר איך עמד אליהו הנביא, בשעתו, על הר הכרמל כשארבעים נביאי בעל מבקשים לשרוף אותו חי. היה זה תיאור חי על מצבו של ישי. לינץ' אמיתי וממוקד שהופנה נגדו ללא הפוגה.

ואז הגיע הנס הגדול. אחרי קריאות 'זאב, זאב' של הדלפות ממשרד המבקר, הדו"ח נמוג בקול ענות חלושה, ואת ראש השנה של שנת התשע"ג עשה יו"ר תנועת ש"ס, אלי ישי, כשר בממשלת ישראל.

"אילולי אריה דרעי היה נושף בעורפו ומאיים לכבוש בסערה את ראשות התנועה, היה יכול השר ישי לאכול השנה בהנאה מהתפוח הטבול בדבש", סגרתי אז את הסיפור.

ולא ידעתי עד כמה הפעם לא יצליח גם הדבש לרכך את המהלומה שתלווה אותו בתשע"ד: שובו של דרעי בסערה.

הפעם, מי שענה לאליהו בהר הכרמל, רצה להדיחו מראשות התנועה בה ניצב ב-13 השנים האחרונות. גם זו לטובה, אומרים חז"ל, ואלי ישי נאלץ להזכיר את זה לעצמו כל יום. כל שעה.

3. אריה דרעי

"הוא חוזר", בישר 'ידיעות' בערב חג הסוכות.

התחושה כי הוא כבר חזר הפכה למוחשית יותר כשהתקרבנו בבוקרו של אחד מימי חול המועד, אל הבית שברחוב הקבלן 28. פה, בקומה העליונה, מתגורר האיש שהפקיד את תואר היו"ר בידי הגר"ע יוסף, מקבל הבטחה להשבת הפיקדון בבוא העת - ומאז המתין. המפתחות היו בידי אחר, ובידיו נותרה רק אהדה עממית בשטח.

אנשים רבים, אנשי ש"ס מובהקים, עמדו בפתח הבניין, זה עתה סיימו מניין 'בסוכה של אריה'. האם כל הקהל הגדול הזה מורכב מ'המורדים של ש"ס'? לא בטוח. מה שברור הוא שהמשותף לכולם הוא הרצון העז לראות את אריה חוזר.

בבית הממוקם כמעט ממול הדעות היו אז עוד חלוקות. איש גם לא ידע בבטחה מה באמת רוצה נשיא מועצת החכמים.

בפתח הבית קיבלה את פנינו הרעייה המסורה יפה. בסלון, כמו גם בשאר חלקי הבית התרוצצו פעוטות וילדים, כמעט בכל הגילאים. "הנכדים שלי", כפי שהציג אותם אריה בגאווה בלתי מוסתרת. בקומת הגג, בסוכת הענק, ניסו יפה ובנותיה להשליט סדר במקום שהפך רק לפני שעה קלה לנחלת הכלל ולמקום תפילה.

אולי בעוד ימים אחדים יצטרך האיש להפשיל שרוולים ולצאת לדרך הלא קלה של חזרתו לפוליטיקה, כתבתי אז.

במשך למעלה משעה ישב עמנו, מעלה זיכרונות, מגולל סיפורים מרתקים. אריה במיטבו. הוא כל-כך השתדל להיות ממלכתי, שלא לבקר את יו"ר ש"ס דאז אלי ישי. "אני לא חוזר חזרה בשביל לבקר אנשים אלא בשביל להשפיע", הבהיר. אז קשה לומר שלאורך כל השנה האחרונה לא ביקר את ישי בכלל, אבל יחסית למצופה, כמעט ולא.

בש"ס יש פחות מחלוקות מאשר ב'יהדות התורה'. לא שאין מחלוקות, אבל ב'יהדות התורה' יש חמישה חברים ואולי עשר סיעות, אמרתי לו אז.

והוא הסביר שיש לש"ס מועצת חכמי תורה אחת, "אין לנו חצרות ולא מחנות, יש יותר סובלנות, פחות יודעים להילחם. הרגש עובד. לא חושב שזה יוכל לקרות אצלנו פעם... מזה אני לא חושש. בדברים האלו יש לציבור הספרדי הרבה מעלות..."

חודשיים חלפו והמציאות טפחה על פניו: מפלגותיהם של רבי אמנון יצחק והרב חיים אמסלם התמודדו וקרעו קולות יקרים מבשרה של ש"ס.

שבועיים חלפו מאז הכותרת בעיתון ועד שהוא הפך לאחד מ'שלישיה'. עוד מספר חודשים חלפו ושרביט ההנהגה הועבר אליו.

האם חשב אריה דרעי בראש השנה הקודם כי את ראש השנה הזה יחגוג כיו"ר ש"ס שעל פיו יישק דבר? - יש להניח שלא.

4. הגר"ש עמאר

את הראיון עם האח, רבה של העיר באר שבע, ערכנו בבית אביו "מור זצ"ל", כפי שהוא מקפיד לכנותו. על הקיר, בענק, הייתה תלויה תמונתו של הגר"ע יוסף. מהעבר השני תמונה נוספת בה נראו שני האחים לבית דרעי.

שאלתי אותו על ריצה לתפקיד הראשון לציון, ותשובתו הייתה נחרצת: "אם גדולי ישראל לא יבקשו, לא ידחפו, לא יחשבו שאני ראוי לתפקיד לא אעלה על דעתי את התפקיד הזה בכלל". בסופו של יום רץ בלי שדחפוהו, אבל לשבחו ייאמר שהסיר את מועמדותו ברגע שביקשו ממנו.

הוא ייחל בכל ליבו לשובו של אחיו אל הזירה הש"סית: "אני מצפה ומייחל שאריה ימצא את מקומו במקום הטבעי שלו, שהוא הנהגת הציבור! הוא בשיא פריחתו בשיא כוחו ובשיא מרצו, יש לו מה לתרום, יש לו מה לתת, ואני מקווה שהקב"ה יחד עם עם ישראל יידעו איך לנווט. וגדולי ישראל שהם דעת התורה והאורים והתומים של הדור, יידעו איך להשתמש במתנה הזו שהקב"ה נתן לנו..."

על הגר"ש עמאר היו לו אז רק מילים טובות לומר. "אני מאחל לידידי הדגול הרב עמאר שימשיך בתפקידו, ואם יחליט מי שיחליט שצריכים להאריך את החוק, אני אקבל זאת בברכה".

חודשים חלפו, חוק הגר"ש עמאר לא הוארך, הרב ציון בוארון הורץ לתפקיד מול הרב יצחק יוסף, בנו של הגר"ע יוסף, והמתיחות בין הרבנים האוהבים, הגר"ע והגר"ש, עדיין בשיאה גם בערב ראש השנה השתע"ד.

5. השלישיה

היה זה יומיים לפני המהפך. בשעות הצהרים של אותו יום שני, בעודי במסדרונות הכנסת, צלצל הסלולארי. כשסיימתי את השיחה, לא הייתה המומה ממני. בבית הרב הוחלט להחזיר את דרעי, התבשרתי.

מאז יצא יו"ר ש"ס לשעבר, אריה דרעי, משערי מעשיהו בדרכו הביתה היה בית הרב נחוש ומאוחד בדעה כי "לאיש הזה לא נתן לחזור לש"ס". הם הבינו את צערו על שהודח מראשות התנועה, אך לא סלחו לו על אוסף הפשקווילים שהתעופף בחוצות ירושלים במשך חודשים ארוכים. הוא שב וטען כי ידו לא במעל, הם התקשו להאמין ולסלוח.

הוא השתתף בשמחות שלהם, הם השתתפו בשלו, אך בזה תם הקשר. קשר חדש נבנה, הקשר עם אלי ישי. האידיליה החדשה חדרה גם לחדרו של הרב, שהפנים כי היו"ר החדש הרבה יותר נוח לו וממושמע לו.

אבל אז החלו החריקות. בשבתות, אחרי התפילה, נצפו לא פעם אריאל אטיאס עם דרעי עומדים ומפטפטים ברחובה של עיר, אליהם הצטרפו חלק מבני הבית שהלכו והשתכנעו. אט-אט הבשיל הרעיון לכדי מעשה.

רק אלי לא קרא את הכתובת אשר על הקיר. גם אחרי הראיון ב'ידיעות אחרונות', הראיון בו גילה אריה פייסנות כלפי תנועת ש"ס ושחרר אווירה לפיה יסכים לחזור גם בתנאים מרוככים מאלו שהציג בעבר, היה ישי רגוע לגמרי.

אבל בבית הרב כבר התנגנו זמירות שונות לגמרי. "למה הוא מתעקש? למה הוא לא מבין שאין ברירה ושהוא חייב לפנות את הכסא לאריה?"

בשעות אחר הצהריים של יום שני, כאשר לאלי היה ברור גודל השבר, עוד המשיכו עוזריו ויועציו להסתובב בכנסת זחוחים לגמרי. רק אלי נראה מבעד ליציע העיתונאים לחוץ, עצבני, מתוח. בין הצבעה להצבעה הוא ארז את נהגו ויצא ל"מלחמת חייו".

הוא בכה, התחנן והצליח לקרוע את רוע הגזירה או לפחות לרככה. לא יפשטו את עורו בבת אחת, אלא חלקים-חלקים. על הנייר הוא יישאר מספר אחת. מודל השלישיה יצא לדרכו העצובה.

בערבו של אותו יום שני הוזמנה רעייתו ציפי לביתה של הרבנית יהודית יוסף, שביקשה להכין אותה לקראת השינוי. את העצב ניתן היה לחתוך בסכין. עוד זמן קצר חלף בטרם נקרא גם אלי אל הרב. "אני אוהב אותך, אבל אין ברירה, חייבים הנהגה משותפת".

בין לילה מצא עצמו אלי ישי עומד מול שוקת שבורה. רק 13 שנה קודם עמד אריה בפני אותה סיטואציה עת הודח בין רגע.

בתשע"ג, הסתובב לו הגלגל.

6. יו"ר אחד

"חכי, בסוף הכול יסתדר", שבו והבטיחו הצדדים. התקשיתי להאמין שלמרות האמוציות יצליחו השלישיה לדהור יחדיו לקראת המשימה המורכבת של מסע בחירות, אבל הם נשמעו כל-כך בטוחים בעצמם, כל-כך פגועים על כל כתבה שבישרה על חריקות, שרציתי להאמין בסתר ליבי שיום יבוא ויוכח שהם צודקים.

אבל החריקות רק הלכו וגברו.

אחת מהן אירעה מיד לאחר בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב. במטה, שנוהל בידי דרעי את אטיאס, מיהרו לברך. "אנו מתפללים לשלומה של מלכות ולתמיכה של הנשיא אובמה במדינת ישראל אל מול האתגרים והאיומים בפניהם אנו ניצבים".

ברוח הקמפיין העתידי של ש"ס, זה המדבר על דאגה לשכבות החלשות, הוסיפו במטה ההסברה והבהירו: "המאבק בבחירות אלה היה על מדיניות כלכלית כלפי האזרחים, וניצחונו של הנשיא אובמה בעת הזו מלמד שהשכבות החלשות דורשות שהשלטון לא יזניח אותן".

אלא שתגובת מטה ההסברה לא הגיעה כנראה לאוזניו של אלי ישי, שהופיע באותה שעה בכנס אילת לעיתונות. "כנראה שזה בוקר לא כל-כך טוב לראש הממשלה נתניהו", הגיב. אחר כך הוסיף כי הוא לא מאמין שיחסי ישראל וארה"ב צפויים להיפגע וגם 'עקץ' את ראש הממשלה: "ישראל ככלל לא צריכה להתערב במערכות בחירות של מדינות אחרות, משום שהתערבות פוגעת בנו בכל מקרה".

כשדרעי כמעט התחנן להצניע את נושא גירוש המסתננים מקמפיין הבחירות, אלי הוציא לו עם זה את שתי העיניים.

אחר כך נרשם עוד סכסוך מתוקשר סביב הדחתו של סגן ראש עירית ראשון לציון, איש אמונו של אריה, מהוועדה לתכנון ובניה. כהן האשים בכך את ישי, וציין כי הדבר נעשה לו כנקמה על היותו איש של אריה. מבלי להיכנס לפרטי הסיבות להדחתו, עצם הויכוח הפומבי-תקשורתי היה בו כדי להזיק לתנועה ולמצג ההרמוניה אותה ניסתה נואשות להציג.

ימים חלפו ובבית הגר"ע יוסף הפנימו: השלישייה לא תוכל להמשיך ולקרטע. ואריה זכה בשרביט המלוכה.

7. ממשלה בלי חרדים

היה זה ביום השבעת הממשלה החדשה. את המתח ניתן היה לחתוך בסכין. כלות האירוע, מפלגות יש עתיד והבית היהודי, נראו שמחות ומאושרות, החברים הנבחרים שזכו בשדרוג לתפקידי שרים הגיעו מלווים בבני משפחתם הנרגשים. תמונת הנצחון סימנה את סילוקם המחפיר של כל בעלי הזקנים והכיפות השחורות מספסלי הקואליציה.

עקבתי אחרי כמה מאלו שטואטאו במטאטא האנטי-חרדי החדש, והתחושה הייתה מעיקה עד מאוד.

אחד מהם, שר הדתות (לשעבר) יעקב מרגי, ישב על כסאו כמעט עד לרגע האחרון. קשה לך להיפרד מכסא הממשלה? – סימסתי לו. לא, הוא עיכל את העובדות כבר לפני כחודש ימים, הוא לא חש עוד בקושי, רק שהשר ישראל כץ ביקשו למלא את מקומו כנציג הממשלה. עדיין נציג הממשלה. עד להשבעה, שלאחריה ניטל ממנו כסאו והוא הועבר אל הספסלים האחוריים, אי שם לצד הח"כים הערביים.

את השר (לשעבר) אלי ישי פגשתי ב... מזנון החלבי של הכנסת. הוא ניגש היישר אל הגברת המכינה את הסנדויצ'ים, הנחה אותה לגבי הטעם האהוב עליו. הוא, בלי פמלייתו הענקית, זו שנלוותה אליו צעד אחר צעד בשנים האחרונות. רק לפני דקות אחדות הלכו ממנו מאבטחיו, נפרדו לבלי שוב, וכבר הוא משוחרר לחייו הפרטיים. הוא והמזנון, הוא וחנות המכולת, הוא ומשפחתו והילדים. הם שמחים כל כך – סיפר לי, סוף-סוף יקבלו אבא במשרה מלאה.

אז הוא עוד לא ידע כי מצפה לו מהלומה נוספת, הרבה יותר חדה וכואבת: הדחתו מראשות התנועה.
והיה שם גם השר (לשעבר) אריאל אטיאס, שישב בשולחן הממשלה כמעט עד לרגע האחרון, עד שהוזז אל כסאות האופוזיציה, אי שם לצד ח"כים 'פשוטים'. אטיאס מעולם לא ח"כ 'פשוט'. מאז שנכנס אל בניין הכנסת החליק אל נעלי שר. תקשורת או שיכון, אבל שר במשרה מלאה, והנחיתה אל חיקה הלא חמים של האופוזיציה נראתה טראגית עבורו.

ורק החתן היה עצוב. עצוב מאד. ממרומי יציע המכובדים הביטה בו רעייתו, שרה, וגם מבע פניה לא הביע שמחה גדולה. שני בניה, אבנר ויאיר, ישבו לצידה, כמו שני מנחמים שסייעו לה לעבור את הערב הקשה והעצוב. לא לממשלה הזו פיללה, לא לממשלה הזו פילל בעלה.

הנה מול עיניו הכלות המאושרות אותן הכניס בלית ברירה אל ממשלתו - את יאיר לפיד ולצידו הכלה המאושרת נפתלי בנט, האיש שיש לו כלפיו טינה בליבו. אבל שגיאות נעשו, ברית נכרתה בין השניים, ויותר לא היה עוד דבר שניתן היה לעשותו מלבד הממשלה הניצבת כאן מולו, ואשר אותה הוא אמור להציג בחגיגיות בבית הנשיא. את תמונת הממשלה הזו הוא ישנא עד סוף חייו, כך גם את תמונתם העצובה של החברים מהמפלגות החרדיות, האנשים אליהם נקשר ועליהם הוא סומך.

הנה הם זועקים, חברי הכנסת של יהדות התורה. "יהודי לא מגרש יהודי", קרא ישראל איכלר. למה הוא עושה לי את זה? האם הוא אינו מבין שגם ככה הכול כל כך קשה לי?

"אני בנימין נתניהו, בן צילה ובן-ציון זכרם לברכה, מתחייב כראש הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה ולמלא באמונה את תפקידי כראש הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת".

והפעם הזו, כך נראה היה, אמר את הדברים לא בפאתוס, כי אם בצער רב. וביגון קודר.

8. רבנים ראשיים

הרגע בו הוכרז במלון לאונרדו הירושלמי על ניצחון שני הרבנים החרדים היה קרן אור שהבליחה באפילה, בתוך ים הצרות בהן שקע הציבור החרדי בשנה האחרונה.

למרות שעת הלילה המאוחרת רבים מתושבי מודיעין עשו את דרכם אל ביתו של הרב דוד לאו, בית הרב האהוב שידע לאחד בין הפלגים השונים – דתיים לאומיים, חרדים, חילוניים.

האבא, הרב ישראל מאיר לאו, ישב בראש השולחן ופניו זורחו מאושר. לא בכל יום זוכה אב לסגור מעגל בחייו ולראות את בנו יושב על הכסא אותו עזב לפני שנים. הייתה שם גם רעייתו הרבנית, כולה אושר ונחת.

אבל הלילה החגיגי חלף, הרבנים נכנסו אל לשכותיהם, ומתברר כי למרות הנס הגדול שנעשה לנו עם בחירתם, חרב הגזירות הכלכליות הונפה מעל לראשו של עולם התורה, וסכין הקיצוצים נחתה מעל ראשן של המשפחות ברוכות הילדים.

המתקת הגלולה המרה - כן. ביטול כל הרעל המופנה לכיוונה של היהדות החרדית - כנראה שלא.

9. גזירות וקיצוצים

ויש את השנה שלי.

השנה שלי היא השנה שבתחילתה הלכנו לבחירות ובסופה ננעץ סכין חד היישר בלב ליבו של הציבור החרדי, של העם היהודי כולו – בבשרם של לומדי התורה.

קצת אחרי החגים פורקה הקואליציה, הרבה משום שלא הצליחה ליישר קו עם מתווה מוסכם לחוק טל, מעט בשל העובדה שלנתניהו לא ממש התחשק להציג תקציב אכזרי והעדיף לעשות זאת כשהוא כבר ישוב מחדש בכורסת העור מוקף בממשלה חדשה.

אם תשאלו אותי, בחלומותיו הורודים הוא דמיין לעצמו ממשלה בלי חרדים, תחושת הלב שלי היא שדי רצה בה. החרדים הפריעו לקצץ. לך קצץ למעמד הביניים – ותתמודד עם אוהלים ברחוב רוטשילד וצעירים זועמים. לך קצץ לשכבות החלשות בלי לספוג ביקורת תקשורתית קורעת. ככה בדיוק נתניהו אוהב את זה: גם קיצצו, וגם שר האוצר יאיר לפיד הוא שספג את הביקורת. ככה אהב נתניהו את התקציב ב-2003, כשקיצץ בבשרן של המשפחות החרדיות. ככה הוא אוהב את זה גם כעת.

והתקשורת שותקת.

השנה שלי היא השנה שבה, למרבה העצב, שוב שכח הציבור החרדי לנתניהו את חטאיו. הוא האיש שעשה את תפקידו של לפיד בממשלת שרון, ובחר לבתר את גופה הכלכלי של המשפחה החרדית על פני קיצוץ עמוק בציבורים אחרים, פופולאריים יותר. בדיוק כמו לפיד, עמדה אז לנגד עיניו שאיפתו הפוליטית – לשוב ולהיות ראש ממשלה. והדרך לשם – ידע גם ידע, מצריכה את החיתוך בבשר החי.
השנה שלי היא השנה שבה הקים ראש ממשלת ישראל את ממשלת ה'בלי חרדים' שלו.

השנה שלי היא השנה שבה זעקו אברכים על שנטלו מהם את הלחם והגבינה.

השנה שלי היא השנה שבה הפכו הישיבות הקדושות לקורבן קמפיין הבחירות העתידי של מפלגת יש עתיד, בעידודו של נתניהו.

השנה שלי היא זו שתסתיים בתפילתם הנרגשת של רבבות בני תורה, שימלאו את בתי הכנסת בראש השנה ויזעקו מרה על עולם התורה. על מדינת ישראל, מדינת היהודים, שהפנתה לו עורף.

השנה הבאה שלי, אני בטוחה, תהיה שנה של ישועה. כי תפילות, דמעות ילדים, דמעות לומדי תורה, דמעות נשים צדקניות – לעולם לא שבות ריקם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!