שירת הפיוטים: ביקוש רב והיצע דל • פרק ד'
יש ביקוש, יש קהל - אבל כולם רוצים חינם • כולנו זוכרים את נהרי ממלא את בית העם, את יחזקאל ציון בחפצדי, את מופעי "תפארת המזרח" ועוד - לאן זה נעלם? • רפי נתיב מגיש טור אופרטיבי עם הצעה מעשית: לשלב כוחות • החזנות הספרדית - פרק רביעי בסדרה
יעקב כהן
הביקוש והקהל פה, האיכות בדרך, רק ההיצע איננו.
ברוב המקצועות שבעולם, האדם לומד, מתמקצע, צובר ניסיון ומתחיל לבנות לקוחות, שם ומוניטין - מכאן ואילך "הוא בפנים". בדרך שבעולם גם, ענף שיש לו ביקוש, יש בו הצלחה מקצועית, ובמיוחד ענף שההיצע בו נמוך עשרת מונים מהביקוש.
בענף המוזיקה הפיוטית-ערבית לעומת זאת קיים אבסורד מופלא.
המוזיקה הזו, בייחוד לעומת מקבילותיה, צוברת עם הזמן עוד ועוד קהל, גילאים שונים, מגזרים ועדות. כל זה קורה בסגנון שירה שעד לא מזמן היה זניח, עד כדי כך שאפילו ילדים בתלמודי תורה מעדות המזרח היו מתביישים להפגין ידע בפיוטים או חיבור לסגנון הזה.
היום זה לגמרי אחרת: פרחי שירה הופכים לכוכבים, כל תלמוד תורה ספרדי מכובד מחזיק מקהלה שבסיסה המוזיקלי מורכב רובו מפיוטים, בתי כנסת מעודדים לימוד פיוטים וטעמי מקרא, ילדים מחכים להגיע לגיל מצוות בכדי שיוכלו לקחת חלק פעיל בתפילות - ובכלל, ישנה חיבה כלפי הרוח הפיוטית, מומחים מתגאים בהפגנת ידע וכולי וכולי. בקיצור - ביקוש ישנו.
אלא שדווקא ביחס הפוך לפריחה הזאת, בולט השיממון שהשתלט על התחום. היום, להבדיל מבעבר, בקושי מתקיימות הופעות "לשם הופעות", ואם יש אז לרוב הן תוך כדי שבע ברכות מזדמן או חפל'ה אקראית. ערבים באדיבות העירייה מתקיימים מפעם לפעם, ואז כמובן זה עם ערבוביית פוליטיקאים הנוגסים בכל רגע של שיא באירוע. ואם תחפשו ממש טוב, תמצאו אירוע שנדחף לתוך פסטיבל כלשהו, שגם אז הוא משתדל להישאר כמה שיותר קלאסי ולא "כבד" ויצירתי.נותרנו עם מתנ"ס במימון העירייה
הופעות "שירת הפיוטים" עם הפייטנים והחזנים שהיו מתקיימות בבני ברק תמידין כסדרן, נעלמו כליל מהאופק. אם לפני עשר שנים "בית העם" היה מתמלא לפחות פעם בחודש לצליליו של יחיאל נהרי, היום כשתרצו לחפש הופעה שלו תשיגו איזו תוכנית מוזיקלית חוזרת על עצמה באשקלון או בתל אביב, ללא תשלום ועם נוכחות חברי מועצה העולים על מניין הנגנים.
ואם בעבר בנייני האומה היו מתמלאים לפחות פעם בשנה במופעי "תפארת המזרח" בניהולו של קובי מזרחי בשיתוף כל גדולי הפייטנים והחזנים, ואולמי "חפצדי" (לשעבר) לפחות פעמיים בשנה עם הופעות של יחזקאל ציון ודוד שירו, או דוד ריאחי שהיה מופיע בהילולות בכל רחבי הארץ, שלא לדבר על כל הפייטנים, שהיום מחזיקים לעצמם חצי או רבע משרה בארץ או בחו"ל ומופיעים מהיד לפה, כשפעם היו נוסעים מהילולה לדינר, ומשמחות לערבי שירה, כל זאת נגמר ונעלם. אין.
קהל השומעים, האהבה והחיבה בהחלט גדלו, אבל בשטח הנוכחות ירדה פלאים. בחזנות לעומת זאת, העסק צומח יפה, אבל בשירה ופיוט, בהופעות ברחבי הארץ, כלום לא קורה (אלא אם כן "העירייה תממן").
ניקח למשל את גדולי הפייטנים כיום (לפי סדר הגילאים): יחזקאל ציון, יחיאל נהרי, משה חבושה ודוד שירו. מתי שמעתם בשנים האחרונות שאחד מהם פתח קופות ומכר כרטיסים במחיר מכובד? כן, שמענו על הופעות פה ושם (שוב, במימון העירייה, או מימון חלקי) וכרטיסים בעלות של 40-50 שקל לכיסוי אי-הנעימות. מדי פעם משה חבושה משתלב אולי בפסטיבל העוד או שירת ירושלים, ודוד שירו בהיכל התרבות כשעל המודעות מודגש כי העלות של הכרטיסים היא לכיסוי ההוצאות בלבד. נהרי הוא היחיד שפעם בכמה זמן מצליח לארגן לעצמו סבב הופעות, אך גם שם הוא חייב לגייס פרטנרים שיביאו קהל - כמו אמיל זריהן או תזמורת מכובדת.
זה לא זה, לא מכובד ולא ברמה כיאה וכיאות לז'אנר ולקהל.
ושוב, זה ביחס הפוך - הקהל שמגיע, מגוון הגילאים והכמות, מראים כי המגוון הועשר, הכמות גדלה - אבל בשטח המצב מדשדש. יש ביקוש, אבל ביקוש בחינם, ההיצע חוזר על עצמו, לא מאתגר, אירועים שאף אחד לא חושב שלא להשתתף בהם, יהיה פספוס.
שמועות על סיבובי הופעות של זמרים, גדולים מצד עצמם, והכל קם או נופל על פי כמה הם ירוויחו וכמה מקומות יש בהיכל... התפארות שמבוססת על הקהל הגדול שמעריץ מרחוק את האמנים, אך מתעלמת מהמצב הכלכלי בפועל, שנמצא בשפל.
על המוזיקאים, חרף מקוריותם, מוטל לאמץ דפוסי פעולה מסחריים בכדי לשקם מחדש את רווחיות הענף. להניח רגע הצידה את החשיבה המצומצמת של ״כמה אני מרוויח עכשיו״ ו״מה יצא לי מכך״ ו״האם זה מכובד לאחד ברמה שלי להופיע במקומות כאלו״, להפשיל שרוולים ולקיים סבבים ברחבי הארץ של קבוצות חזנים ופייטנים בשבתות השנה, אם זה בחורף בדגש על שירת הבקשות ואם זה בקיץ עם חזנות ופיוטים לאורך כל השבת.
כמעט כל המוזיקאים נמצאים בקשר אלו עם אלו, מה שנותר זה להפוך את הקשר הזה לפעיל ומועיל, להתחיל לפעול מהשטח, אם זה בהקמת קורסים ללימוד המקאמים, אימון מקהלות - שגם יבטיח את השתייכותם של הדור הצעיר, ועוד. הקהל יתרגל שוב ויהפוך להיות צרכן נאמן שיקדם את הענף כולו.
באיחוד כוחות תוכל המוזיקה הזו לחזור לתפארתה, להפוך להיות מקום בו גם הקהל וגם האמנים נהנים, ורק בדרך של השקעה יוכל כל אחד בסופו של דבר להגיע לאינטרסים שלו, בכבוד ברווח ובדרך קבע.
ברוב המקצועות שבעולם, האדם לומד, מתמקצע, צובר ניסיון ומתחיל לבנות לקוחות, שם ומוניטין - מכאן ואילך "הוא בפנים". בדרך שבעולם גם, ענף שיש לו ביקוש, יש בו הצלחה מקצועית, ובמיוחד ענף שההיצע בו נמוך עשרת מונים מהביקוש.
בענף המוזיקה הפיוטית-ערבית לעומת זאת קיים אבסורד מופלא.
המוזיקה הזו, בייחוד לעומת מקבילותיה, צוברת עם הזמן עוד ועוד קהל, גילאים שונים, מגזרים ועדות. כל זה קורה בסגנון שירה שעד לא מזמן היה זניח, עד כדי כך שאפילו ילדים בתלמודי תורה מעדות המזרח היו מתביישים להפגין ידע בפיוטים או חיבור לסגנון הזה.
היום זה לגמרי אחרת: פרחי שירה הופכים לכוכבים, כל תלמוד תורה ספרדי מכובד מחזיק מקהלה שבסיסה המוזיקלי מורכב רובו מפיוטים, בתי כנסת מעודדים לימוד פיוטים וטעמי מקרא, ילדים מחכים להגיע לגיל מצוות בכדי שיוכלו לקחת חלק פעיל בתפילות - ובכלל, ישנה חיבה כלפי הרוח הפיוטית, מומחים מתגאים בהפגנת ידע וכולי וכולי. בקיצור - ביקוש ישנו.
אלא שדווקא ביחס הפוך לפריחה הזאת, בולט השיממון שהשתלט על התחום. היום, להבדיל מבעבר, בקושי מתקיימות הופעות "לשם הופעות", ואם יש אז לרוב הן תוך כדי שבע ברכות מזדמן או חפל'ה אקראית. ערבים באדיבות העירייה מתקיימים מפעם לפעם, ואז כמובן זה עם ערבוביית פוליטיקאים הנוגסים בכל רגע של שיא באירוע. ואם תחפשו ממש טוב, תמצאו אירוע שנדחף לתוך פסטיבל כלשהו, שגם אז הוא משתדל להישאר כמה שיותר קלאסי ולא "כבד" ויצירתי.נותרנו עם מתנ"ס במימון העירייה
הופעות "שירת הפיוטים" עם הפייטנים והחזנים שהיו מתקיימות בבני ברק תמידין כסדרן, נעלמו כליל מהאופק. אם לפני עשר שנים "בית העם" היה מתמלא לפחות פעם בחודש לצליליו של יחיאל נהרי, היום כשתרצו לחפש הופעה שלו תשיגו איזו תוכנית מוזיקלית חוזרת על עצמה באשקלון או בתל אביב, ללא תשלום ועם נוכחות חברי מועצה העולים על מניין הנגנים.
ואם בעבר בנייני האומה היו מתמלאים לפחות פעם בשנה במופעי "תפארת המזרח" בניהולו של קובי מזרחי בשיתוף כל גדולי הפייטנים והחזנים, ואולמי "חפצדי" (לשעבר) לפחות פעמיים בשנה עם הופעות של יחזקאל ציון ודוד שירו, או דוד ריאחי שהיה מופיע בהילולות בכל רחבי הארץ, שלא לדבר על כל הפייטנים, שהיום מחזיקים לעצמם חצי או רבע משרה בארץ או בחו"ל ומופיעים מהיד לפה, כשפעם היו נוסעים מהילולה לדינר, ומשמחות לערבי שירה, כל זאת נגמר ונעלם. אין.
קהל השומעים, האהבה והחיבה בהחלט גדלו, אבל בשטח הנוכחות ירדה פלאים. בחזנות לעומת זאת, העסק צומח יפה, אבל בשירה ופיוט, בהופעות ברחבי הארץ, כלום לא קורה (אלא אם כן "העירייה תממן").
ניקח למשל את גדולי הפייטנים כיום (לפי סדר הגילאים): יחזקאל ציון, יחיאל נהרי, משה חבושה ודוד שירו. מתי שמעתם בשנים האחרונות שאחד מהם פתח קופות ומכר כרטיסים במחיר מכובד? כן, שמענו על הופעות פה ושם (שוב, במימון העירייה, או מימון חלקי) וכרטיסים בעלות של 40-50 שקל לכיסוי אי-הנעימות. מדי פעם משה חבושה משתלב אולי בפסטיבל העוד או שירת ירושלים, ודוד שירו בהיכל התרבות כשעל המודעות מודגש כי העלות של הכרטיסים היא לכיסוי ההוצאות בלבד. נהרי הוא היחיד שפעם בכמה זמן מצליח לארגן לעצמו סבב הופעות, אך גם שם הוא חייב לגייס פרטנרים שיביאו קהל - כמו אמיל זריהן או תזמורת מכובדת.
זה לא זה, לא מכובד ולא ברמה כיאה וכיאות לז'אנר ולקהל.
ושוב, זה ביחס הפוך - הקהל שמגיע, מגוון הגילאים והכמות, מראים כי המגוון הועשר, הכמות גדלה - אבל בשטח המצב מדשדש. יש ביקוש, אבל ביקוש בחינם, ההיצע חוזר על עצמו, לא מאתגר, אירועים שאף אחד לא חושב שלא להשתתף בהם, יהיה פספוס.
שמועות על סיבובי הופעות של זמרים, גדולים מצד עצמם, והכל קם או נופל על פי כמה הם ירוויחו וכמה מקומות יש בהיכל... התפארות שמבוססת על הקהל הגדול שמעריץ מרחוק את האמנים, אך מתעלמת מהמצב הכלכלי בפועל, שנמצא בשפל.
על המוזיקאים, חרף מקוריותם, מוטל לאמץ דפוסי פעולה מסחריים בכדי לשקם מחדש את רווחיות הענף. להניח רגע הצידה את החשיבה המצומצמת של ״כמה אני מרוויח עכשיו״ ו״מה יצא לי מכך״ ו״האם זה מכובד לאחד ברמה שלי להופיע במקומות כאלו״, להפשיל שרוולים ולקיים סבבים ברחבי הארץ של קבוצות חזנים ופייטנים בשבתות השנה, אם זה בחורף בדגש על שירת הבקשות ואם זה בקיץ עם חזנות ופיוטים לאורך כל השבת.
כמעט כל המוזיקאים נמצאים בקשר אלו עם אלו, מה שנותר זה להפוך את הקשר הזה לפעיל ומועיל, להתחיל לפעול מהשטח, אם זה בהקמת קורסים ללימוד המקאמים, אימון מקהלות - שגם יבטיח את השתייכותם של הדור הצעיר, ועוד. הקהל יתרגל שוב ויהפוך להיות צרכן נאמן שיקדם את הענף כולו.
באיחוד כוחות תוכל המוזיקה הזו לחזור לתפארתה, להפוך להיות מקום בו גם הקהל וגם האמנים נהנים, ורק בדרך של השקעה יוכל כל אחד בסופו של דבר להגיע לאינטרסים שלו, בכבוד ברווח ובדרך קבע.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 46 תגובות