לא מסוגלים להכיר טובה? תלמדו מסוס וחמור • טור

יש נושאים שכמה שלא נדבר ונדוש בהם, עדיין יהיה מה להרחיב אודותם. כזה הוא הנושא המלווה את כל חיינו והוא "הכרת הטוב".

לכאורה, מטבע העולם שלא היינו נזקקים כלל ללמד אנשים להכיר טובה. וכי מה יותר מוסרי או ערכי מאשר להכיר טובה למי שעשה עמך חסד? הכרת הטוב היא המידה הבסיסית ביותר שעמה אדם מתהלך, לכאורה. הנביא אומר: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", אפילו השור והחמור יודעים להכיר טובה לבעלים שלהם. גם הכלב יודע לשמור אמונים לבעליו. עד כדי כך שזה מרומז בשמו, שהרי למה נקרא כלב, כיון ש"כולו לב" לבעליו.

אם החמור, השור והכלב יודעים להכיר טובה, מדוע אנו, בני האדם לא יודעים לעשות זאת? מדוע בעלי המוסר והוגי הדעות נדרשים למאמרים ודרשות בנושא שהיה צריך להיות כל כך בסיסי בהתנהלות שלנו כחברה אנושית?

יש משנה מעניינת במסכת אבות שכתוב בה כך: "הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומידעו, שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומידעי, והלא דברים קל וחומר, ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומידעו, הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת על אחת כמה וכמה שצריך לנהג בו כבוד".

יש כמה שאלות על המשנה המעניינת הזו. ראשית המשנה הזו ארוכה מאוד. מי שלומד מסכת אבות יודע שהדברים כתובים שם בצורה קצרה, קולעת ומתומצתת. והשאלה הקשה יותר היא מדוע דוד המלך קרא לאחיתופל, שכידוע היה רשע מרושע, בשמות תואר כל כך חשובים כמו אלופו, מיודעו ורבו?

התשובה לשאלות אלו, זה הנושא שבו פתחנו. "הכרת הטוב". דוד המלך לימד אותנו להיות מכירי טובה, גם לאדם רשע כאחיתופל, אם למדנו ממנו מילה אחת, אות אחת, יש לנו החיוב להכיר טובה. ועל כן המשנה במסכת אבות מאריכה בנושא זה ומפרטת את הסיפור ואת ההלכה, בכדי שאנו נדע לעשות לעצמנו קל וחומר. אם דוד המלך הכיר טובה לאחיתופל בשביל אות אחת, מה נגיד אנו על אנשים שהפכו את העולם בשבילנו?

הדוגמאות - מוכיחות את עצמן
פרשת השבוע עוסקת בנושא של הכרת הטוב. בפרשתנו אנו קוראים על הבאת הבכורים. מצוות ביכורים היא להביא את הפירות הראשונים מהעץ אל הכהנים בבית המקדש. מצווה זו מהותה היא הכרת הטוב כלפי בורא העולם. את הביכורים מביאים משבעת המינים, שהם הפירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל. חטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון זית ותמר. כאשר בעל השדה מביא את פירות הביכורים לבית המקדש הוא אומר כך: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'".

פרשת בכורים מלמדת אותנו על הכרת הטוב. רש"י אומר: "שאיני כפוי טובה". כלומר, האדם המביא ביכורים אומר לבורא עולם: "ייתכן ולא הייתה לי ארץ ואדמה, אולי לא היה לי חיים בכלל. אבל עתה הצלחתי ברוך ה', להגיע לארץ ישראל, לעבוד את השדה ולהפיק ממנה פירות, ועל כך אני מודה". פרשת ביכורים מהווה אפוא, הזדמנות טובה עבורנו ללמוד על הכרת הטוב ומנגד על כפיות טובה.

מספרים על ר' יוסף זלמן ריבלין, 'בונה ירושלים', שהיה אחראי על הכוללים בירושלים, שכאשר נתן למשפחה מפתח לדירה חדשה שאותה בנה, סיפק ביחד איתו גם אבן קטנה. כשנשאל לסיבת הדבר, השיב: "אני יודע שכאשר אני עושה טובה למשפחה ומכניס אותם לדירה חדשה, אני בעצם קונה לעצמי שונאים חדשים, ובעוד כמה שנים, כשיראו אותי מהלך ברחוב הם עוד עלולים לזרוק עלי אבנים בשל כך. לכן אני מעניק להם אבן קטנה, בכדי שהאבן שיזרקו עליי לא תכאיב לי במיוחד..."

בכפיות טובה, כמו בכל דבר אחר בחיים, ישנם דרגות: הדרגה הראשונה היא זו הנלמדת ממצוות ביכורים. בבכורים אומרים תודה: "הנה הבאתי". מי שלא אומר תודה הוא כפוי טובה. אולם יש דרגה גרועה מזו שעליה אני מעוניין להתעכב, ואלו אותם אנשים המקבלים טובה וחושבים שעשו להם רעה...

במהלך חיי שמתי לב לתופעה פלאית ומעניינת. ככל שהשקעתי יותר באנשים, ככל שעזרתי ותמכתי, כך ה"סטירה" שקיבלתי לאחר מכן הייתה חזקה וכואבת יותר. אני יכול למנות דוגמאות למכביר. הורה לאחד מתלמידי בית הספר, שישב אצלי במשרד ערב תחילת הלימודים ועזרנו לו בשכר לימוד ובקניית ספרים ובדברים נוספים, ולאחר מכן כשרק התבקש על ידי ההנהלה לסייע ולשתף פעולה לטובת ילדו קיבלנו ממנו מקלחות קרות של ביקורת לא ענינית, לא רלוונטית, מעליבה ומשפילה...

אחד ממכרי שהרמתי אותו מאשפתות, פשוטו כמשמעו, לאחר שהגיע למצב נפשי קשה בעקבות משברים משפחתיים. נתתי לו יד והלכתי עמו כברת דרך ארוכה. עזרתי לו בכל תחום שרק יכולתי ואימצתי אותו כבני. סידרתי לו עבודה במקום מסודר ויציב, תפקיד נחשב ומכובד. ומה ביקשתי ממנו? כלום. רק יחס הוגן. ומה קיבלתי? התנכלות חוזרת ונשנית. לא רק לעובד עצמו דאגתי, אלא אף למשפחתו וילדיו. אך ככל שאני נתתי מעצמי, כך הסטירה הייתה חזקה ומשפילה יותר.

האמת, בתחילה חשבתי שהבעיה אצלי, אך מהר מאוד גיליתי שעם התופעה הזו מתמודדים כולם. יש אנשים שלא יודעים להכיר טובה, וגרוע מכך, מחזירים רעה תחת טובה.

בעלי המוסר עומדים על הנקודה הזו. מדוע אדם מרגיש צורך להחזיר רעה תחת טובה? מדוע אנשים כופרים בטובה של חברם?

התשובה לכך היא שאדם לא אוהב להרגיש חייב. יש מושג שנקרא "אסיר תודה". אנשים לא מוכנים "לסחוב" על עצמם את ההרגשה שהם חייבים טובה למישהו, ולכן הם דואגים לשכנע את עצמם שהטובה היא בסך הכל רעה אחת גדולה ועל ידי כך מנקים את מצפונם. אם עשית לבן אדם טוב, הוא יעשה הכל בכדי לשכנע את עצמו שזו לא טובה. בכך הוא יוכל להסביר לעצמו מדוע הוא נלחם באדם שעשה לו טובה.

כשאדם קם בבוקר, המשפט הראשון שהוא אומר זוהי הודאה לבורא עולם. "מודה אני לפניך". למילה "מודה" ישנם שתי משמעויות. הראשונה היא מלשון הודאה. והשניה היא מלשון "מודה באשמה". הכרה בכך שהקב"ה החזיר את נשמתי. תודה והכרה. וכבר ידוע דברי חז"ל שכל הכופר בטובתו של חברו, כאילו כופר בטובתו של מקום.

ולסיום, אני לא יודע אם זהו חוק מרפי או צחוק הגורל, אך מה שבטוח זה שמי שיודע להכיר טובה, יש לו חיים טובים יותר, שמחים יותר ומסודרים יותר.

אתן לכם דוגמא מחתנים וכלות שאני מחתן. ישנם זוגות שיודעים להכיר טובה מהרגע הראשון. מהפגישה הראשונה הם לא גומרים להודות. שולחים הזמנה מסודרת, דואגים לכל הפרטים. מתקשרים לעדכן על כל שינוי ודואגים להתקשר למחרת החתונה להגיד תודה. הם הזוגות שהכל הולך חלק. גם בחייהם הפרטיים, וגם טכנית ברישום הנישואין. ללא עיכובים וביורוקרטיות.

אך לצערי אני נתקל בזוגות שאפילו את הנסיעות לא משלמים. כל התהליך נעשה אצלם ארוך ומתיש יותר. הביורוקרטיה עובדת אצלם שעות נוספות, ותאמינו לי שלא באשמתי. הם לא יודעים להכיר טובה, ומרגישים כל הזמן שהם עושים טובה... (אגב, אני יכול לזהות אותם כבר מהפגישה הראשונה. הם בדרך כלל הזוגות שקבעתי לשבת אתם ב-11:00 בבוקר, וב-1:30 הם נזכרים להופיע---).

דבר לא ירתיע אותי מלהמשיך לעשות טוב לאנשים, לעזור ולסייע למי שזקוק לי. אני נציג ציבור, וככך חובתי היא לשרת את הציבור ולא להפך. לאלו שיודעים להכיר טובה, אני רוצה לומר: "אשריכם". ולאלה שלא יודעים להכיר טובה יש לי רק בקשה אחת: כשאתם זורקים עליי אבן, תדאגו שהיא תהיה אבן קטנה. שלא תכאיב לי יותר מדי...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!