יומיים אחרי החגים: בין הפטיש לסדין • טור
ההתאוששות מהחגים העמוסים לא קלה, אבל החזרה לשגרה מסובכת לא פחות • ויש את כל המטלות שדחינו ל'אחרי החגים'
- אתי קצבורג
- כ"ו תשרי התשע"ה
צלם:shutterstock
כבר יומיים שלימים שאנו ממוקמים עמוק מאד בתוך אחרי החגים, פה ושם עוד מבצבצים ניירות צבעוניים קרועים, קוטלי החרקים שמרססים על הסכך בהמלצת גדולי הרבנים אזלו מהשוק, זכרון עמום ועמוס של שפעת עיתוני החג, על ספוריהם, ראיונותיהם, מיוחדיהם ובלעדיותיהם, (מה שזכור לי בעיקר זה סיפור עם רבנית חוזרת בשובה, גרושה, שמגדלת גרים וחיה במקסיקו). ובעיקר עוד שלושה קילו עודפים שלא מוכנים לרדת אחרי החג.
אז זה הגיע בין שנרצה ובין שלא, וכמו בכל אירוע מהסוג הזה יש את שלב ההכחשה, אנשים מנומנמים ברחובות, שטריימלים ששייכים ליוצאי חוצלארץ שלא הפסיקו לחגוג מהרגע שירדו מהמטוס ונחתו על אדמת הקודש, סטטוסים מפוהקים ויבשים וממוחזרים על השנאה המשותפת של החזרה לשגרע,
כמובן יש את הנמרצים שמוציאים את הרשימות מ-anydo או את המחברות הצהובות ומתחילים לעבור עליהן במרץ.
פתאום כולנו מקבלים טלפונים מאילנית מ'דקלה ביטוח' בנוגע לביטוח חיים, ומבזק בינלאומי על המהירות 500 מגה שלהם במבצע חורף, (עכשיו היא נזכרת שאמרתי לה להתקשר אחרי החגים, אוף) גם הנייד לא שוקט על השמרים והוא מפוצץ בהודעות sms מפנקות של כל רשתות השיווק והביגוד שחתמנו בלחץ של ערב חג על חברות במועדון הלקוחות שלהם,
בין כל הררי הטלפונים וההודעות אפשר באמת לשכוח את החג שעברנו, אפשר לעכל את זה ולהתמודד עם הדכאון של ירידה מקודש לחול, יש עוד המון דרכים להתמודדות וכל אחד עושה את זה אחרת, יש את אלה שזוללים סופגניות ודיינישים החל מצאת שלושה כוכבים של שמחת תורה, מכירה גם כאלה שכבר הכינו שולחן לחנוכיה, וסגרו על דיל ליוון בט"ו בשבט.
אבל בא נודה רגע ביננו לבין עצמינו, אחרי חודש עם הילדים בבית, ובישולים של כל סוג עוף או בהמה שחיים על פני הארץ, ערימות של אורחים ודודים, וצפיפות, רעש ודוחק בחנויות, לא מגיע לנו קצת שקט, קצת חזרה שפויה לימים שלווים שמותיר לנו זמן לקצת ספורט או יציאה שקטה?
זה מעניין לגלות את השקט הזה פתאום, והוא שייך כולו לאחרי החגים, פתאום יש לנו זמן לכל מה שדחינו מהחופש, להנות מהדברים הקטנים והפשוטים שהחיים מזמנים לנו, להנות מגשם בריא וטוב שמנקה קצת את הזוהמה שהצטברה באוויר,
וזה בסדר, דכאון קטן מותר לפעמים, כולנו בני אדם, לא אוהבים מעברים קיצונים,
אבל שניה לפני הסוף, אשמח לקבל המלצה לאירוע קרוב או חג שמגיע, השגרה הזו תהרוג אותי יום אחד.
אז זה הגיע בין שנרצה ובין שלא, וכמו בכל אירוע מהסוג הזה יש את שלב ההכחשה, אנשים מנומנמים ברחובות, שטריימלים ששייכים ליוצאי חוצלארץ שלא הפסיקו לחגוג מהרגע שירדו מהמטוס ונחתו על אדמת הקודש, סטטוסים מפוהקים ויבשים וממוחזרים על השנאה המשותפת של החזרה לשגרע,
כמובן יש את הנמרצים שמוציאים את הרשימות מ-anydo או את המחברות הצהובות ומתחילים לעבור עליהן במרץ.
פתאום כולנו מקבלים טלפונים מאילנית מ'דקלה ביטוח' בנוגע לביטוח חיים, ומבזק בינלאומי על המהירות 500 מגה שלהם במבצע חורף, (עכשיו היא נזכרת שאמרתי לה להתקשר אחרי החגים, אוף) גם הנייד לא שוקט על השמרים והוא מפוצץ בהודעות sms מפנקות של כל רשתות השיווק והביגוד שחתמנו בלחץ של ערב חג על חברות במועדון הלקוחות שלהם,
בין כל הררי הטלפונים וההודעות אפשר באמת לשכוח את החג שעברנו, אפשר לעכל את זה ולהתמודד עם הדכאון של ירידה מקודש לחול, יש עוד המון דרכים להתמודדות וכל אחד עושה את זה אחרת, יש את אלה שזוללים סופגניות ודיינישים החל מצאת שלושה כוכבים של שמחת תורה, מכירה גם כאלה שכבר הכינו שולחן לחנוכיה, וסגרו על דיל ליוון בט"ו בשבט.
אבל בא נודה רגע ביננו לבין עצמינו, אחרי חודש עם הילדים בבית, ובישולים של כל סוג עוף או בהמה שחיים על פני הארץ, ערימות של אורחים ודודים, וצפיפות, רעש ודוחק בחנויות, לא מגיע לנו קצת שקט, קצת חזרה שפויה לימים שלווים שמותיר לנו זמן לקצת ספורט או יציאה שקטה?
זה מעניין לגלות את השקט הזה פתאום, והוא שייך כולו לאחרי החגים, פתאום יש לנו זמן לכל מה שדחינו מהחופש, להנות מהדברים הקטנים והפשוטים שהחיים מזמנים לנו, להנות מגשם בריא וטוב שמנקה קצת את הזוהמה שהצטברה באוויר,
וזה בסדר, דכאון קטן מותר לפעמים, כולנו בני אדם, לא אוהבים מעברים קיצונים,
אבל שניה לפני הסוף, אשמח לקבל המלצה לאירוע קרוב או חג שמגיע, השגרה הזו תהרוג אותי יום אחד.
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות