ח' ניסן התשפ"ד
16.04.2024
ורודפהו

חשוב להתפייס, חשוב לדעת עם מי / ידידיה מאיר

חשוב להתפייס, חשוב לדעת עם מי. אל תהיו "תמימים שימושיים" ואז ישראל תהיה טובה יותר. באחריות. טורו השבועי של ידידיה מאיר ב'בשבע'

חשוב להתפייס, חשוב לדעת עם מי / ידידיה מאיר
ידידיה מאיר צילום: יוחנן כץ

1. שלושה שבועות חלפו מט"ו בשבט. שלושה שבועות שהם שלושה טורים שבהם התאפקתי מלכתוב את מה שאני חושב על אירוע הנטיעות שנערך בקיבוץ רוחמה שבעוטף עזה תחת הכותרת "מאוחדים, מחזירים, מנצחים".

ותאמינו לי שזה היה קשה כי האירוע הזה גרם לי לכאב גדול. אפילו לסוג של ייאוש. וזה עוד לפני שהוא התקיים. רק מלראות את ההזמנה המעוצבת ואת החתומים עליה. הייתה שם רשימה ארוכה מאוד של אנשים טובים מאוד, מכל גוני הציבור. רבים מהם אני מכיר אישית ומעריך, רבים מהם אני לא מכיר אבל אשמח להכיר. מה שהקפיץ אותי היה הניצול הציני של אנשים טובים, מכל גוני החברה הישראלית, שבאמת חפצים באחדות ובשיח אחר, לטובת מהלך שבסופו של דבר נועד להשתיק את רוב העם (וגם אותם בעצמם). שלוש פעמים כבר התחלתי לכתוב והפסקתי באמצע. ובין פעם לפעם עבר, כאמור, שבוע ימים. כלומר, זה לא שספרתי עד עשר. ספרתי שבוע, ועוד שבוע, ועוד אחד.

2. נו, אז למה לא כתבתי? כי חז"ל אמרו במסכת יבמות ש"כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע". אני מגלה יותר ויותר אנשים, לצערי, שלדבר איתם נגד מה שממותג כ"אחדות" זה חסר סיכוי. זה פשוט דבר ש"אינו נשמע". האוזן שלהם לא פתוחה לדיבורים כאלה. אפילו מסרים מתונים יותר הם לא מוכנים להכיל. נגיד, לא דיבורים מפורשים נגד אחדות, חלילה, אלא רק התייחסות באופן ביקורתי, קצת חשדני, לאלה שנושאים את המילה "אחדות" לשווא. שעושים אותה קרדום לחפור בו. לחפור בו שנאה.

אגב, ראיתי שני הסברים לדברי חז"ל ש"מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע", ולשניהם התחברתי באופן אישי. הפירוש הראשון, של המהרש"א, תולה את ההוראה הזו בחשש שהתוכחה שלך תגרום למושא הביקורת לשנוא אותך. ואני ממש לא רוצה שישנאו אותי. להפך, אני רוצה שיאהבו אותי. כמה שיותר. לעומתו המאירי מביא סיבה אחרת לגמרי, שמגיעה דווקא ממקום של ביטחון עצמי של מעביר הביקורת, לא מחשש שלא יאהבו אותו: "אף על פי שאמרו 'הוכח תוכיח את עמיתך' כל שיודע בו שאינו מקבל - אינו חייב בכך. אדרבה מוזהר הוא שלא להשליך פניניו לפניו או לפניהם". איזה דימוי יפה. יש לך פנינים? אל תזרוק אותן על מי שלא יעריך אותן. חבל עליהן. אני לא יודע אם הייתי מגדיר את המילים שלי "פנינים", אבל נראה לי שגם חרוזים לא מומלץ לזרוק על מי שלא מעריך.

3. אז למה בכל זאת אני בסוף כותב? קודם כול אני לא כותב את כל שעל ליבי בנושא הטעון. את כל שעל עצביי. מה שתקראו כאן הוא גרסה מרוככת. ואני כותב כי בהתחלה אולי חשבתי שמיזמי ה"אחדות" שמובילים כאן 'אחים לנשק' ויתר התנועות של מבעירי המדינה בשנה שקדמה ל־7 באוקטובר הם סתם צביעות והיתממות, ומי שלא מרגיש את זה, וחושב שמכל עם ישראל לגווניו צריך להידבר דווקא איתם, עם גדולי המפלגים ומעודדי הסרבנות ומוציאי דיבת הארץ רעה בעולם - שייהנה, מי אני שאהרוס לו את הריגוש (ואם מדובר ברבנים, אז בכלל, מי אני שאומר להם מה נכון ומה לא נכון?). אבל בשבועות האחרונים נדמה לי שכבר ברור לכולם – טוב, לא לכולם, אבל לכל מי שמנסה קצת להבין לעומק את המהלכים – שזה לא עניין של צביעות, של ארגונים שעד לפני רגע שרפו את המדינה (על עילת הסבירות!) ועכשיו נהיו פתאום אנשי שלום ופיוס, מבלי שהביעו אפילו לרגע חרטה על מה שעשו כאן בשנה שעברה שהביא אותנו עד לשבעה באוקטובר. זה הרבה יותר מזה. מדובר באסטרטגיה מתוחכמת שבאה לקדם בדיוק את אותן מטרות של השנה שעברה: לקרוע את העם שכל כך התאחד במלחמה ולהפוך חלקים גדולים ממנו – כן, גם את אלה שמחרפים נפשם בעזה בימים אלה באחוזים גבוהים בהרבה משיעורם באוכלוסייה - ללא לגיטימיים, למשיחיים, לאלימים, ולהחרים אותם. להחרים אותם בממשלה ולהחרים אותם בשיח.

אני מדבר על כל בוחרי הליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית, ש"ס יהדות התורה ונעם. וסליחה שאני פורט את זה למפלגות. בעצם, לא סליחה. הנה, זה עוד דבר שהם גרמו לנו לחשוב: שפוליטיקאים הם דבר רע. אז נכון, יש פוליטיקאים טובים ויש טובים פחות, אבל יש לכם דרך טובה יותר לבטא את רצון העם? העם בחר את נציגיו כדי לקדם את הרעיונות שלו בכנסת. ועכשיו, אחרי חמש מערכות בחירות שאליהן הם גררו את המדינה בגלל חרם על הנבחר של חצי מהעם, הם קוראים לנו לצאת לעוד מערכת בחירות, שישית. לגרום לשיא הקיטוב בשיא המלחמה. והכול מתוך תקווה שהפעם, אולי הפעם, הם יוכלו בעזרת הקמפיינים שלהם – והפעם לא עם אגרוף קמוץ אלא עם צבעים סגולים וכחולים ומסרים מאחדים על "ישראל טובה יותר. באחריות" – להוריד את הימין מהשלטון. מעניין מה הם יעשו אם גם הפעם, למרות כל ההסתה, הימין ינצח. קשה להעריך עכשיו אם ילכו על קמפיין של שנאה או של אחדות, אבל האם מישהו חושב שהם יקבלו את בחירת העם?

וכשלמטרה המסוכנת הזאת עושים שימוש באנשים טובים מאוד ותמימים מאוד, במנהיגי ציבור שבעצם מסכנים את הציבור שלהם – אסור לשתוק. הסיכון גדול מדי. מבחינתי, הקש ששבר את גב הגמל היה הקידום הממומן של 'אחים לנשק' בימים האחרונים לטורים של רבנים ומנהיגים מוכרים בציונות הדתית על הצורך בבחירות עכשיו. אם עד עכשיו המפגשים האלה צרמו לי מאוד, והיו בעיקר בטעם רע - וטעם הוא הרי עניין של טעם - עכשיו ברור שיש פה איום של ממש.

4. ויש גם רגעים קומיים בכל המהלכים האלה של רודפי השלום החדשים. כשראיתי את המודעה על אירוע הנטיעות בקיבוץ רוחמה, חשבתי שמדובר בפרודיה. באמת. הייתי בטוח ששוב אור רייכרט חמד לצון. מצד אנשי הימין שייטלו חלק באירוע התנוסס בגאון על ההזמנה שמו של הרב יעקב מדן. וזה די ברור, הוא כבר שנים חלק ממיזמי הידברות, ובימים אלה מעניין לשמוע את קולו, הן כראש ישיבת הר עציון ששילמה מחיר כבד במלחמה, והן כאביו של גיבור ישראל, אלישע יהודה בן רות, שמתמודד עם פציעתו הקשה בקרבות בעזה באופן מעורר הערצה. אבל מי מייצג את המחנה השני באירוע? הרי פרופ' רות גביזון ז"ל, השותפה לאמנת גביזון־מדן, זו שאהרן ברק סירב למנות כשופטת עליון "בגלל שיש לה אג'נדה", כבר הלכה לעולמה. נו טוב, אז נמצא משפטנית אחרת. אפילו יותר חשובה, כי היא כן זכתה להיות שופטת עליון. מי? אתם יושבים? כבוד שופטת בית המשפט העליון בדימוס אילה פרוקצ'יה.

כן, היא ולא אחרת. היא ששלחה קטינים וקטינות למעצר ממושך בזמן המאבק – סליחה, ניסיונות המאבק – בגירוש מגוש קטיף. רק לפני שנתיים היא חזרה לפסקי הדין האלה בריאיון לסדרה של נפתלי גליקסברג 'שופטים בשר ודם' והסבירה בטוב טעם ודעת למה היה כל כך "מידתי" לעצור עד תום ההליכים קטינים וקטינות שביצעו "עבירות חמורות" משום שהשתתפו בהפגנה לא חוקית או חסמו איזה כביש או הבעירו צמיג במחאה נגד ההתנתקות וסירבו להזדהות. וכמה אין בה שום הרהור חרטה על מעצרי הקטינים ההם, כי ההחלטות האלה היו חשובות והצילו את המדינה מכאוס. איתה עושים נטיעות ט"ו בשבט תחת הכותרת "מאוחדים, מחזירים, מנצחים".

5. קבלו ציטוט מתוך טור המרגש של נחמה דואק שהשתתפה באירוע בקיבוץ רוחמה, שלדבריה אורגן על ידי קבוצה ששמה 'בראשית'. אני כותב "לדבריה", כי על המודעה שאני ראיתי לא הופיע השם הזה. בכלל, בימים האחרונים יש הרבה מודעות וקמפיינים שמושקעים בהם מיליונים, אבל משום מה אלה שעומדים מאחוריהם חוששים להזדהות. מעניין למה. כל איילון בעצם מלא בפשקווילים לא חתומים ענקיים של כל מיני עמותות מסתוריות ועתירות תקציב שקוראות לנו להתאחד ולהחליף את הממשלה.

באשר למיזם הנטיעות, דואק הסבירה שעומדים מאחוריו "בני הציונות הדתית, שחברו למחאת קפלן נגד הרפורמה המשפטית. בשלטים נכתב אז 'דתיים, ציונים, דמוקרטים'. הפעם חשו שחייבים לעשות משהו למען משפחות החטופים". וואלה, מעניין.

עכשיו שימו לב לפסקה הבאה: "מטבע הדברים ביקשו למצוא את המחבר ולא את המפריד בקרב קבוצה כה הטרוגנית, והוחלט שהרב מדן יישא תפילה לשלום המדינה והשופטת פרוקצ'יה תקריא קטעים ממגילת העצמאות ומ'שחקי שחקי' של טשרניחובסקי".

וגם זה נראה קצת כמו סאטירה. הרב מדן קרא תפילה לשלום המדינה. אכן טקסט שהוא בלב הקונצנזוס. ומה בחרה השופטת פרוקצ'יה? קטעים ממגילת העצמאות. טקסט מכונן שהיה פעם בלב הקונצנזוס. בהחלט. עד שבאו אנשי המחאה הכוחנית של קפלן וניכסו אותו לעצמם, בטענה שתיקון מערכת המשפט מנוגד לעקרונותיו. מגילת העצמאות הפכה כידוע לסמל המאבק, לא פחות מזמבורה או צמיג בוער באיילון. אז כדי "למצוא את המחבר ולא את המפריד" פרוקצ'יה בחרה להקריא קטעים ממנה. ובאשר לטקסט השני, השיר (הנפלא כשלעצמו) "שחקי שחקי", פה כבר צריך ידע היסטורי קצת יותר נרחב. או פשוט גוגל: "הועלו מספר הצעות להפוך את השיר להמנון מדינת ישראל, לצידה או במקומה של 'התקווה', מאת חברי הכנסת מוחמד ברכה ואברהם בורג, שכן השיר הוא בעל מסר אוניברסלי ולכן הוא עדיף בעיניהם מ'התקווה' בעלת הצביון היהודי המובהק". הבנתם?

6. אבל שיהיה ברור: פרוקצ'יה לא רואה בזה שום צביעות. בעיניה, היא וכל מה שתקריא ותפסוק, הוא תכלית הצדק והיושר. איך היא כתבה בפסק הדין מעורר החלחלה שבו שלחה נערה בת 14 משילה למעצר עד תום ההליכים? "המשיבה היא נערה צעירה אשר עד לתקופה האחרונה לא הייתה לה כל מעורבות עם החוק. היתקלותה עם החוק היא פרי אירועי התקופה. היא נסחפה, עם חברותיה, למאבק האידאולוגי המתנהל כיום סביב מדיניות ההתנתקות, המשלב בתוכו, למרבית הצער, גם נערים ונערות צעירים בשנים שאינם בשלים לכך. כל אלה הונעו על רקע תנועת מרי המונעת על ידי מבוגרים, אשר אינם חוסכים מילדיהם מעורבות במהלכים הפוגעים בחוק, מסכנים את גורלם ואת טובתם, ואינם מגוננים עליהם לבל ייקחו חלק במאבק רעיוני כשהם אינם כשירים, על שום גילם הצעיר, להבין את משמעויותיו ואת תוצאותיו". סוף ציטוט. ומכל עם ישראל, מכל שופטי ישראל, איתה צריך לנטוע אחדות בט"ו בשבט. פרוקצ'יה, פרוקצ'יה, במה אברכך.

חבל שלא התארגן מולה מיצג של נערות אזוקות במדי אסירות שמקריאות שורות על ערכי הדרור והחופש מאותו שיר של טשרניחובסקי: "שחקי שחקי על החלומות... כי עוד נפשי דרור שואפת... רוחו ישליך כבלי הבל... דרור לנפש... ישוב יפרח אז גם עמי, ברזל כבליו יוסר מנו". סיפורה של קטינה.

7. חשוב לי מאוד להדגיש: אני לא טהרן. הידברות עושים עם אנשים שלא חושבים כמוך. אפילו עם כאלה שמאוד לא חושבים כמוך. כן, גם עם אנשי מחאת קפלן. ברור. זאת ועוד, אני חושב שבעידן שבו התקשורת עסוקה יום ולילה בלעשות דה־לגיטימציה לציבורים שלמים (פעם אלו החרדים ופעם הציונות הדתית) חשוב להכיר מקרוב. למעשה, זאת הדרך היחידה לדלג על התקשורת. אני בעד מפגשי פיוס, אני בעד נטיעות משותפות וכל פעילות מחברת אחרת, עם כולם. חוץ מקבוצה אחת (די קטנה, למרות כל הרעש שהיא מצליחה לעשות): אלה שחוללו את השנאה עד השבעה באוקטובר, ואחריו משתמשים ב"תמימים שימושיים", כפי שהיטיב להגדיר עורך העיתון הזה, עמנואל שילה, כדי לקדם את אותן מטרות בדיוק.

זאת ועוד: יש הרבה אנשים טובים ב'אחים לנשק'. כן, גם אם הם לא חושבים כמונו. באופן אישי, חשבתי ואף כתבתי רבות בטור הזה, עוד לפני המלחמה, שיש במחאת קפלן אלפי ישראלים טובים ואכפתיים שיצאו לרחובות אחרי שהקמפיין של 'אחים לנשק' הצליח לגרום להם לחשוב שהם עומדים לאבד את המדינה. לכן גם לא הופתעתי מרוח ההתנדבות שלהם בארבעת החודשים האחרונים. אכפתיים היו, אכפתיים נשארו. ואיתם חשוב לדבר. אבל אלה שהסיתו אותם? מהם צריך להיזהר מאוד. המטרה שלהם היא בדיוק הפוכה. לסכסך, לפלג, למחוק חלקים שלמים בעם. החזון הגדול של המנהיג שלהם הוא "גופות של יהודים צפות בירקון" (חלילה).

והם כל כך חדורים במטרה הרעה הזאת, וכל כך לא רואים בעיניים, שלמענה אין להם בעיה לעשות גם מעשים טובים. להתחפש במגושמות לסבתא המאחדת של הכיפה הסרוגה - שבסוף תטרוף אותה.

ואז ישראל תהיה טובה יותר. באחריות.

ידידיה מאיר

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד