מה יהיה עם הישיבה שלנו? • טור כואב

צור מחצבתי בהררי גבעת פוניבז', ימים על ימים שהיתי שם בישיבה, כילד, כנער וכבחור, גם כיום מידי שנה בשנה בימים נוראים, אני מגיע לגבעת הישיבה, מתיישב במקומי, אומר תפילה זכה, ומחכה עם רעידות בלב לשמוע את החזן אומר "המלך", "כל נדרי", הקדושה, ההוד וההדר הזה, ממלאים אותי באנרגיות חיוביות לכל השנה.

למרות היותי אדם מן הישוב, עם המון הגיון בריא ורגש מפותח, אני לא מצליח להפריד בין הימים הנוראים בהם אני מתפלל בישיבה, לבין הימים הנוראים שמתחוללים עכשיו בישיבה, לא מסתדר לי הקטע הזה בראש, המקום בו עומדות רגלי בתפילה הפך לזירת קרב, מה יעבור לי בראש ביום כיפור הבא, כשיישא קולו החזן בקול מלא רגש "להתפלל עם העבריינים"... האם קולו שלו, יתמזג לי עם התמונות של השוטרים שפורצים לחדר של "השונאים/מחבלים" או אולי של העבריינים...

באופן אישי, בא לי לעלות להיכל הישיבה, לעמוד מול הפודיום, כשמאחורי ארון הקודש המפואר שהביא מאיטליה לארץ הקודש, הרב מפוניבז' זצ"ל, לצעוק זעקה גדולה ומרה, שתצא מקירות לבבי, עם תקווה שתכנס לליבם של הבחורים הצעירים, ולהקריא להם את הגמ' במסכת יבמות, מדוע פשטה המגיפה בתלמידי רבי עקיבא.

אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטרוס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם. רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. ְ"כולם מתו מפסח ועד עצרת". אמר רב חמא בר אבא, ואולי ר' חייא בר אבין: "כולם מתו מיתה רעה". מה היא? אמר ר' נחמן: "אסכרה". (יבמות ס"ב, עמוד ב')

כולי תקווה, שדבריי אלו לא יפלו על אוזניים ערלות, וימצאו להם מסילות לליבם הצעיר וחסר הדאגות של תלמידי הישיבה, שבשבילי היא חלק ממני, וכולה זיכרון חרות בלב ממורשת אבא זצ"ל, שזכה שהרב מפוניבז' סידר את קידושיו עם אימא, שזוכרת עד היום כשלמדה בבתי אבות, הרב כהנמן היה קורא לה "מרים שלנו" ואני בלב דואב, ועיניים לחות, שואל, מה יהיה עם "הישיבה שלנו"???

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!