ניפגש בקפלן // משה ולדר בטור ספרותי מיוחד על התקווה לכבוד הדדי

"ילד הכל בסדר?" היא שאלה אותו.
הילד החרדי שישב ובכה על הספסל, לא ענה, הוא רק הניד בראשו לשלילה.
"איפה... ההורים שלך?" היא ניסתה שוב למרות שהיא כבר הבינה שהוא כנראה הלך לאיבוד.
"אני... לא... יודע", השתנק הילד הקטן.
"הלכת לאיבוד", היא אמרה ברכות, "אל תדאג, אנחנו נמצא את ההורים שלך".

"גם כן", היא חשבה לעצמה, "בטח יש לו עשרה אחים ולא שמו לב בכלל שהוא נעלם..."
אבל הילד ישב שם ובכה, והיא, למרות שהיתה עייפה לאחר ההפגנה בקפלן, לא יכלה להתעלם מילד שבוכה גם אם הוא נראה מאד חרדי.
"מה השם שלך ילד?" היא שאלה והתיישבה לידו על הספסל.
"אה... אה... אלי", אמר הילד שעדיין בכה מאד, "אלי קפלן".
"ואיפה היית עם ההורים שלך לפני שהלכת לאיבוד?"
"היינו בטיול", סיפר הילד לאחר שנרגע מעט, "אבא הלך לקנות לנו שתיה ואני הלכתי איתו ואז הוא פתאום כבר לא היה לידי".
"אתם גרים כאן בתל-אביב?" היא שאלה.
"לא, בבני ברק", אמר הילד.
"נו בטח", היא חשבה לעצמה, "חרדי מבני ברק".
הילד היה נראה מעט מיובש ולכן היא הלכה לקנות לו שתיה.
"זה עם הכשר?" שאל הילד.
"זה מים", היא אמרה והציצה על הבקבוק, "אבל אני רואה שיש על זה גם הכשר".
לאחר שהילד נרגע עם ההכשר, הוא בירך בהטעמה ורק לאחר מכן שתה לרוויה.
היא הביטה בו ברחמים, הוא היה נראה לה כמו גוזל קטן ואומלל.

הוא תלה בה את עיניו הגדולות ואז אמר "תודה שקנית לי שתיה, הייתי ממש צמא".
"זה בסדר חמוד", היא אמרה, "אתה במקרה זוכר בעל פה את המספר של אבא או אמא?"
הילד זכר את המספר של האבא אבל הטלפון היה מנותק.

"אוי א ברוך", היא חשבה לעצמה במילים שבהן אביה ז"ל היה משתמש, "איזה מן חוסר אחריות זו?"
היא ניסתה עוד מספר פעמים אבל זה הגיע שוב לתא הקולי.
הילד היה נראה בחרדה. היא ממש הבינה לליבו.
היא ניסתה להוציא ממנו עוד כמה פרטים מזהים. הוא זכר את שם הרחוב אך לא את המספר והיא התלבטה אם לקרוא למשטרה או להמתין עוד קצת.
"אהה..." היא אמרה, "אתה יודע, אני גרה לא רחוק מכאן, אתה יכול לבוא איתי הביתה עד שנצליח לתפוס את ההורים שלך".
הילד הנהן וקם מהספסל.
"את גויה?" הוא שאל פתאום.
"לא, אני יהודיה", היא אמרה, "בדיוק כמו שאתה יהודי".
אלי קפלן מצמץ פעמיים. היה נראה שיש לו השגה על האמירה הזו.
הם התחילו ללכת לאורך השדרה.
"יש כאלה שהם נראים כמו גויים אבל הם בעצם יהודים", הוא אמר בריכוז, "אבא אמר לי שקוראים לזה חילונים".
היה משהו מתוק באיך שהוא אמר את זה, הוא הזכיר לה מישהו אבל לא ידעה לומר את מי.
"אבא שלך צודק", היא נאלצה להודות. היה לה מה לומר על ההגדרה 'נראים כמו גויים', אבל היא כמובן לא אמרה.
למרות שהילד היה נראה בבירור בן למשפחה חרדית אותנטית, אלה שמן הסתם יורשים את הבגדים משלושה אחים לפניהם, הוא לא היה נראה מוזנח בכלל. בגדיו היו מסודרים אם כי מעט מוכתמים, הוא היה מסופר יפה ומשקפיו הפשוטות היו נראות ישרות יחסית למשקפיים של ילד.
וכך הם פסעו לאורך השדרה, מפגינה מקפלן עם שלט תחת בית השחי וילד קטן עם כיפה שחורה ודמעות קטנות.

--

"הלו?" אמר קולו של גבר מעט נרגש מהצד השני.
"אני מדברת עם גבריאל קפלן?" היא שאלה.
"כן זה אני"
"הילד שלך אלי כאן איתי..."
"אוי יישר כח לכם! אתם לא מבינים כמה שדאגנו", קולו של האב שהשתמש משום מה בלשון רבים, היה נשמע כאילו שאבן נגולה מעל ליבו, "לא מספיק שהוא הלך לאיבוד, גם הפלאפון שלי התקלקל ולקח לנו זמן להכניס את הסים למכשיר אחר".
"הכל בסדר", היא אמרה והשתדלה להשמע נעימה ככל שניתן, "אלי איתי, אני העליתי אותו הביתה, אתן לך את הכתובת ואחכה לך כאן ביחד איתו".
האב הנרגש הודה לה בכל פה והרעיף עליה ברכות. אמר שזו מצווה גדולה ולמרות שהיא הבינה שככל הנראה תהום אידאולוגית פעורה ביניהם, היא הרגישה שעל הרגע הפשוט הזה כלל לא צריך לגשר.
ההורים הבטיחו שהם יגיעו בתוך חצי שעה.
כעת היא היתה בבית ריק עם ילד חרדי בן שש וחצי והיה עליה להעביר איתו חצי שעה.
הוא הביט בסלון ביתה בסקרנות.
"מה אתה אוהב לעשות אלי?" היא שאלה אותו.
"אני אוהב לקרוא ספרים", הוא אמר בביישנות.
"איזה ספרים?"
"ספרים שאני מצליח לקרוא", הוא אמר, "אני אוהב קומיקס, אבל אבא ואמא אמרו שעל כל שלושה ספרי קומיקס שאני קורא אני צריך לקרוא ספר אחד רגיל".
"טוב זה נשמע הגיוני", היא אמרה, "אבל אין לי פה קומיקס, אתה אוהב לצייר אולי?"
"כן", הוא אמר, "תודה רבה".
"טוב נימוס יש להם", היא חשבה לעצמה וקמה להביא לו דפים ועט (צבעים לא היו לה), "הילד נראה בסך הכל מחונך, הוא גם יחסית בעל תפיסה מהירה וביטוי מצויין אבל... לא חבל שכל זה יתבזבז על... לימודי קודש וכל הדמיונות האלה שלהם?"
"מה אין לך ילדים?" אלי קטע את חוט מחשבותיה.
"יש לי שני ילדים", היא אמרה בחיוך, "לאחד קוראים יותם והוא גר בחו"ל, לשניה קוראים זוהרת והיא גרה בהרצליה".
"איזה כיף להם שיש להם אמא כמוך שעוזרת לילדים שהולכים לאיבוד", אמר הילד במתיקות, "ואני לא מבין למה אבא אומר שהחילונים שונאים אותנו. זה לא נראה שאת שונאת אותי".
היא הרגישה קצת מובכת כשהיא שמעה אותו מדבר כך.
"בודאי שלא", היא מיהרה לומר, "איך אפשר לשנוא ילד כזה חמוד וחכם?"
"אבל את אבא שלי את שונאת?" הוא חקר.
"לא, ממש לא", היא ענתה, "גם אם מתווכחים על משהו זה לא אומר ששונאים זה את זה".
"גם אבא אמר את זה פעם", נזכר אלי, "הוא אמר שאנחנו לא שונאים אף אחד גם כשאנחנו לא מסכימים איתו".
"אתה אוהב את אבא שלך?" היא שאלה.
"בודאי שאני אוהב אותו", הוא אמר בפליאה, "איזו שאלה זו?"
"אתה צודק", היא אמרה, "מי לא אוהב את אבא שלו?"
"איפה אבא שלך?" שאל אלי קפלן.
"אבא שלי כבר נפטר מזמן", היא אמרה, "הוא היה אדם מיוחד מאד".
"גם הוא היה חילוני?"
"כן, גם הוא היה חילוני", היא אמרה, "אבל הסבא שלו, נראה לי היה חסיד בעלזא".
"אני לא יודע מה זה חסיד בעלזא", אמר הילד, "אנחנו לא חסידים".
"ומה אבא שלך אומר על ההפגנות שיש ברחובות?" היא שאלה פתאום, למרות שידעה שזו לא שאלה לשאול ילד קטן.
"אבא לא מדבר איתנו על הגפנות", הוא אמר וטעה בהגיית המילה, "הוא בעיקר לומד תורה".
"וגם אתה רוצה להיות כמו אבא?" היא שאלה.
"כן", אמר הילד, "הנה תראי, ציירתי לך ציור".
"וואי איזה כיף לי!" היא אמרה בחיוך.
היא לקחה את משקפי הקריאה והסתכלה בציור שם הופיע ילד קטן הולך יד ביד עם אישה מבוגרת ועל פניו חיוך זורח כמו שרק ילדים יודעים לצייר.
"אתה יודע אלי", היא אמרה, "אני מאד רוצה לשמור את הציור הזה. אתה מרשה לי?"
"כן בטח", אמר הילד, "הוא בשבילך".
משהו זז בלב שלה. אחרי כל הצעקות והגב התפוס והאמונה האמיתית בצדקת הדרך, בא ילד קטן עם ציור פשוט ופתאום כבר שום דבר לא היה כזה ברור.
דפיקות נשמעו על הדלת.
"אלו בטח ההורים שלך", היא אמרה וקמה אל הדלת.
בפתח עמד החרדי הסטריאוטיפי שאותו דמיינה. כובע וחליפה, זקן שחור מאפיר, משקפיים ושקית קטנה. לצידו עמדה רעייתו שהיתה נראית מאד נבוכה מהסיטואציה.
"אבא? אמא?" אלי שאל ורץ אל הדלת.
"אלי שלי!" אמרה האם ופרצה בבכי, "כל כך דאגנו לך!"
אלי קפלן חיבק אותה חזק. הוא קצת האדים אבל ניכר היה שהוא התרגש.
"תודה רבה לכם!" אמר האבא, "אין לי מילים, אתם ממש שליחים משמיים".
"יש לכם ילד מתוק וחכם מאד", היא אמרה, "וזה נראה שהוא גם מגיע ממקום שטוב לו שם".
"אנחנו מקוים..." אמר האבא בחיוך, "בסופו של דבר הוא הלך לאיבוד... הוא קצת מרחף הילד וכנראה לא שמתי לב שהוא נעצר להסתכל על משהו".
"יכול לקרות לכל אחד", היא אמרה, "שמחתי לעזור".
אלי הסתובב אליה ואמר לה שוב תודה.
"להתראות אלי", היא אמרה, "שתצליח בכל... מה שאתה עושה".
"חבל שאת לא חרדית כמונו", אמר אלי פתאום למבוכת כל הנוכחים, "יכולת לבוא לבקר אותנו בבית".
"גם עכשיו היא יכולה לבוא", אמרה האם ותקעה באלי מבט חודר, "זה שהיא לא חרדית זה לא אומר שהיא לא..."
"זה בסדר", היא אמרה בחיוך, "ילדים הם ילדים".
"אז היא יכולה לבוא?" שאל אלי.
"זה נראה שהוא ממש נקשר אליכם", אמר גבריאל קפלן.
"תראה הרב קפלן", היא אמרה לבסוף את מה שעמד לה על קצה הלשון כבר חצי שעה, "אני לא אדם מאמין. אבל בדיוק חזרתי מההפגנה בקפלן כשמצאתי את אלי שלכם, זה היה נראה לי קצת יותר מצירוף מקרים שאפגוש ילד בשם אלי קפלן בדיוק עכשיו ואהיה מוכרחת לבלות איתו במשך כמעט שעה, בשם האנושיות הפשוטה. למרות כל ההבדלים והויכוחים, למרות הרבה דברים שאני לא מבינה ואולי גם לא אבין לעולם, משהו אומר לי שכל זה לא קרה במקרה".
"אתם אומרים דבר מאד יפה", אמר האבא, "זה ממש השגחה פרטית, אולי זה נועד לקרב את הלבבות קצת, למרות כל מה שקורה מסביב".
"את נראית אישה טובה מאד", הוסיפה הגברת קפלן, "ואני באמת מזמינה אותך להתארח אצלנו פעם. הפעם זה מגיע ממני..."
"גם אתם נראים לי אנשים טובים", היא אמרה והושיטה יד לעבר האבא רגע לפני שקלטה את הטעות והגישה אותה לעבר האמא.
אבל דווקא אלי הקטן אחז בידה ולחץ אותה בחיוך קורן.
"להתראות המגפינה מקפלן", הוא אמר לה והם הלכו לדרכם לא מבלי להביט לאחור.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!