בדידות בגיל ההתבגרות: איך תעזרי לילד שלך להתמודד עם קשיים חברתיים?

חברויות בגיל ההתבגרות: "הבת שלי בת ה16 מתקשה חברתית. בשנה האחרונה אומרת שאין דבר כזה חברות אמיתיות ולא יוצרת קשרים מחוץ לבית הספר". כיצד אנחנו, האמהות, חוות את העניין הזה? ומה השאלות שעל כל אמא לשאול, שיתכן והן אלו שכבר ישחררו אצל הבת את האמונות?

התשובה מתחלקת לשניים:

החלק הראשון: התבוננות פנימית של האם

דפוסים חברתיים עוברים בין הורים לילדים, כאשר חרדה חברתית של הורים יכולה להשפיע על התנהגות חברתית של הילדים. לכן כל אמא תתבונן פנימה ותשאל את עצמה:

• איך אני מרגישה כשהבת שלי מתרחקת מחברות?
• האם יש לי חוויות דומות מהעבר שמתעוררות?
• מה המחשבות האוטומטיות שעולות בי כשאני חושבת על המצב החברתי של בתי?
• האם יש לי (האמא) אמונות מגבילות לגבי קשרים חברתיים? (למשל: "אי אפשר לסמוך על אף אחד", "חברות תמיד נגמרות באכזבה")
• איך אני מגיבה כשבתי מספרת על הקושי החברתי?
• האם התגובה שלי מגיעה ממקום של חרדה או דאגה עמוקה משלי?
• מה הסיפור שאני מספרת לעצמי על המצב? האם זה סיפור שמשרת את בתי?

זכרו: ילדים לומדים אותנו, לא מאיתנו. הילדים מפתחים דפוסי התקשרות חברתית בהתאם לדפוסים שהם רואים ומרגישים אצלינו ההורים. לכן, העבודה על התת מודע של האמא יכולה להוות מפתח משמעותי לשינוי אצל הילדה!

כשלב ראשון זה מה שתעשי:

• לזהות אילו רגשות עולים בך כשאת חושבת על המצב?
• לבחון האם יש דפוסים דומים במשפחה המורחבת ושימי לב איך את מדברת על חברות וקשרים חברתיים בבית.

חשוב להדגיש: אין כאן האשמה, זו הזדמנות להתבוננות ולצמיחה משותפת. כאשר את, האמא, תעבדי על האמונות והפחדים שלך את עשויה לגלות שהשינוי אצל הבת שלך מתרחש באופן טבעי.

אז השלב הראשון לפני שאנחנו בכלל פונות לילדה - תעצרי ותתבונני פנימה, איך את מרגישה עם היסטואציה? זכרו כלל: המציאות מסך לבן! כל מה שמוקרן על מסך המציאות הוא מהתודעה שלנו, ממערכת האמונות שלנו. תמיד העבודה מתחילה ממני.

השלב השני: מדוע הילדה מנתקת קשרים?

החלטה של הילדה כמו "אף אחת לא אמיתית" עשויה לנבוע מכמה גורמים:

1. חוויה של אכזבה או בגידה:  ייתכן שהילדה חוותה אירוע שבו הרגישה שלא היו נאמנות או תמיכה מספקת, מה שהוביל אותה לבנות חומה רגשית.
2. שינוי בתפיסת העולם: בגיל ההתבגרות, מתחדדת היכולת לבחון קשרים לעומק. היא אולי הגיעה להבנה שהחברויות שהיו לה לא סיפקו לה משמעות או תחושת ביטחון.
3. אמונה מגבילה: לפעמים, אמונות פנימיות (כמו "אני לא מספיק טובה", "אף אחת לא תבין אותי") מובילות להתנתקות, גם ללא אירוע חיצוני ברור.
4. דפוס משפחתי לא מודע: יתכן שהיא גדלה בבית שבו הקשרים עם אחרים היו רופפים, מסויגים, או שהייתה חוויה של חוסר אמון בסביבה.

מה כן לעשות?

1. התערבות עקיפה דרך האם: שינוי השיח הפנימי של האם  ל "אני סומכת על התהליך של בתי"
2. עבודה עדינה עם הילדה: לפתח שיח על נושאים שמעניינים את הילדה, לתת לגיטימציה לתקופת ההתכנסות שלה, להיות נוכחת ומקשיבה בלי לנסות "לתקן" את המצב
3. שימוש בכלים מעולם התת-מודע: העברת מסרים חיוביים דרך הדוגמה האישית של האם.

זכרי: "הילדים הם המראה שלנו". לפעמים דווקא כשאנחנו מרפות מהצורך "לעשות משהו", נוצר המרחב הבטוח שמאפשר לילדה להתחיל להיפתח בקצב שלה, פשוט להיות שם בשבילה, לסמוך עליה, לאפשר לה ולשחרר.

מאת: איילה ניסנוב, אמא מעצימה