שנה ללא ראש הישיבה: קוים לדמותו של מנהיג בלתי נשכח

שנה מלכתו, והגזירה על השכחה מתמהמהת, מתמהמת היא מפני שהגזירה על המת באה, אך יש שבמיתתן הקרויין חיים, יש ולבם עוד פועם, פועם ומפעים, וקולם עוד נישא ברמה, כבשנו של ראש הישיבה באשו שלו בוער, כבשנה של בית מתתיהו שהוצת בדם לבו, הכבשן בוער והסנה איננו אכל.

דמותו שלו וחייו היו לדמות של האדם העמל, האמיץ, העשוי ללא חת, האדם עסוק בבנין עצמו והצופה למרחוק, להטביע חותם של אמת, כמי שבא מעולם שונה לגמרי ראייתו ותפיסתו עמדו לו, שלא להסתגר בתוך המושג והמוכר, לצאת מן עולם אחד לעולם אחר, ובעולם האחר להפוך למייסד ומורה, ולגדל על ברכיו אלפי תלמידי חכמים ההוגים במשנתו.

מנהיג בכל ישותו היה ראש הישיבה, מנהיג של אמת, מנהיג שאינו רואה דבר מלבד המוטל עליו לעשות, שאר רוח בלתי מושג בעיניים רגילות, בעינינו ראינו כאשר עלה רעיון בדעתו ואמת היה לא חלפו רגעים עד שבא לכלל מעשה, איש של מעשה, בעשרת אצבעותיו לבדו בנה את הישיבה, הוא היה הישיבה והישיבה היתה הוא, לבדו התווה דרך, לבדו דאג לרווחתם של בני הישיבה, לבדו דאג לכלכת הישיבה, ויותר מכל שיעוריו ודרכו הלימודית שהיו למהותה של הישיבה, כולנו ידענו כל פרט יעבור דרך לבו, כל אחד מאתנו הכיר אותו מקרוב והוא הכיר אותנו, הוא המייסד, הוא הממסד, הוא ודרכו הם לבדם קיומה של הישיבה, הם שנתנו בנו צורה.

מבחן אחד לו למנהיג, מבחן המחויבות והאחריות, כולנו עדיו על כי מעולם לא ראינו דבר שדרש מתלמידיו ולא עמד בו, מעולם לא טען להסביר מדוע כראש הישיבה יש לו מחויבויות ואילוצים שונים, יום אחר יום בבוקר מעשרה ראשונים בביהמ"ד, ובלילה רוכן על שולחנו בהיכל הישיבה וכל דעתו אינה נתונה אל על תורתו, כללי הישיבה חייבו אותו באופן מלא, וגם אם התקשנו במילוי הכללים, הדוגמא והסמל שהיה היו נר לרגלינו.

מסירות נפש על תורתו והבוז הבלתי ניתן לתאור שרחש לכבוד גילו לנו את היותו שריד לדור דעה, גם כשנסע במסירות נפש מעבר לים, קול שיעורו לא נדם בהיכל הישיבה, במסירות נפש על ספסל בנמל תעופה ודעתו על הסוגיא, והשיעור כסדרו, והכבוד איננו רק שיעשה הצריך להיעשות, ואין צורך שלבסוף הכבוד יבוא.

והכבשן הבוער, הכבשן הבלתי מושג של יראת שמים, הכבשן של עטרת וראש, כל לב תלמידי הישיבה ירטט בשומענו קריאת שמע יום אחר יום מילה אחר מילה, או בראותנו דמותו מעט כפופה שקועה בתפילה, וכבשן גאוות החכמה, גאוותה של תורה, גאווה על סברא אחת, סברא שלא תשכח, חותם של אמת, חותם של עמל תורה.

אלפי תלמידים השאיר בלכתו, וכולנו כאחד שונים במשנתו, שיעוריו עדיין באוזננו, לא נוכל אף פעם ללמוד סוגיא בלי שסברתו שנחקקה בנו תאיר בדעתנו, לא נוכל לשכוח את אומץ הלב והמעשה, לפעול וליצור באמת, לשנות ולחדש ביושרה, לא נוכל לשכוח את גודל האחריות והמחויבות בלא לדרוש מזולתנו לעולם אלא את הראוי גם לנו, לא נוכל לשכוח כי מהות העמדת התלמיד היא בכך שיוכל גם הוא להעמיד תלמיד נוסף.

לא נוכל לשכוח את דמותו, את חייו, את הישיבה, ואת דמותו שהפכה לסמל בקרב כל אחד ואחד מתלמידיו, ואנו כולנו, אנחנו לו נעמוד כעדים על דרכו ועל תורתו, ועל כי הסנה הבוער לא יאוכל.

ת.נ.צ.ב.ה