זעקת משפחות החטופים: "אין להם זמן תוציאו אותם משם עכשיו"

לאחר שמדינה שלמה התרגשה הבוקר על רקע חזרתם הביתה של עומר, אליה, עומר, טל, הישאם ואברה אחרי ששרדו את גיהנום החמאס, המוני אנשים הגיעו הערב לעצרת המרכזית בכיכר החטופים בקריאה לשחרורם המיידי של כלל 63 החטופים שעדיין מוחזקים בשבי בעזה.  

נועם ספיר, נכדתו של שלמה מנצור הי"ד: "סבא שלי, יליד עיראק, שרד עם משפחתו בנס את שואת הפרהוד, ולאחר מכן עלה איתם לארץ. אך המציאות חזרה על עצמה, ובפעם השנייה בחייו נאלץ לעבור את אותו התרחיש בו מחבלים פרצו לביתו, ירו לכל עבר, אזקו, הכו, ובזזו, כאשר רק דקות לפני כן עוד הספיק לשוחח עם ביתו, דודה שלי, בטלפון ואמר לה "יהיה בסדר". אלו לנצח יהיו מילותיו האחרונות שאמר למשפחתו. ואני שואלת – "איך יהיה בסדר?" ו"מתי יהיה בסדר?" כשיש לנו עוד 63 חטופים בעזה, ביניהם סבא שלי. איך זה שעדיין קיימת תחושה של התמהמהות? איך זה שהשלב השני של העסקה עוד לא נחתם? מנהיגים יקרים, בבקשה, תמלאו את הצוואה של סבא שלי, תעשו שיהיה בסדר! בשביל סבא שלי זה כבר מאוחר מדי, אבל בשביל החטופים החיים שעדיין שם קיים עוד סיכוי. אין להם זמן! תוציאו אותם משם, עכשיו!".

שיר דויד, ארוסתו של שחר לוי, בנו של איתן לוי החטוף: "ביום הזיכרון האחרון, כל אחד דיבר על הקרוב אליו ולבסוף הלך לקבר של יקירו. ורק אנחנו נשארנו בלי לדעת לאן לפנות ולאן ללכת. אין לנו קבר, רק מקום ריק בחלקת נרצחי ה-7/10, שמחכה לך. אנחנו לא מצליחים להסתכל קדימה, לא מוצאים סגירת מעגל. בכל שחרור נוסף אנו חווים שמחה מעורבת בכאב, כי יודעים שלא נזכה לראות אותך שוב, לא נזכה לחיבוק או חיוך אחרון. סליחה שלא הצלחנו להציל אותך. סליחה שאתה לא מקבל את הכבוד שמגיע לך. סליחה שאין לנו אפילו קבר להניח עליו נר, בלון, או עוגת יום הולדת. מקווים שאתה מוצא את הדרך לסלוח לנו. מקווים שדווקא היום תגיע ההבנה שכל אחד הוא הומניטרי, ושכל אחד חייב לחזור - החיים לשיקום והתחלה חדשה בחיק המשפחה - והחללים, ביניהם שלוש נשים שאני רוצה להזכיר: ג'ודי ויינשיין חגי, עפרה קידר וענבר הימן, שכמו איתן היקר שלנו, ענבר אהדה את מכבי חיפה. את כולם צריך להביא למנוחה אחרונה באדמת ארצם".

מור אלגרט, אחיינו של איציק אלגרט: "אני קורא מפה לממשלת ישראל והעומד בראשה בנימין נתניהו, שים סוף להפקרות. השלם את כל שלבי העסקה עד החטוף האחרון, שים את כל השיקולים הפוליטיים והאישיים בצד. אחינו ואחיותינו נמקים ומתים בשבי חמאס כבר למעלה מ-500 ימים. איציק שלי אני מקווה שאתה שומע אותי בדרך כלשהי, אין לי מילים לתאר את געגועיי העזים אליך, אתה מלווה אותי לכל מקום. אני מצטער, סליחה שאתה עדיין מופקר בשבי, סליחה שעדיין לא הצלחנו להחזיר אותך. בקרוב תהיה בבית, בקרוב כולם יהיו בבית, כי אין דרך אחרת. בשביל שהמדינה שלנו תוכל תמשיך להתקיים ותוכל להשתקם כל החטופים צריכים להיות בבית. כי אלה הם ערכי המוסר שלנו כחברה וכמדינה, ערבות הדדית, לא מפקירים אף אחד מאחור. והיום יש בממשלה כאלה שרוצים לשבור לנו את ערכי המוסר הללו, לעצור את העסקה למען שיקולים זרים. אבל אנחנו לא ניתן להם! נאבק עד החטוף האחרון".

חגי אנגרסט, אביו של מתן אנגרסט: "גם הבן שלי מוחזק בגיהינום. מתן, הבכור שלי, לוחם השריון, פצוע, מוחזק בתנאים לא אנושיים, ממתין להצלה. אנחנו יודעים שהוא חי. אנחנו שמענו אותו, משוחררי שבי ראו ושמעו אותו. הוא בחיים, אבל אנחנו לא יודעים כמה זמן עוד יוכל להחזיק מעמד. נסו להירדם עם המחשבה הזאת במשך 505 לילות ותבינו הכל. מתן הוא השורד האחרון ממוצב נחל עוז שעדיין שם. ב- 7 באוקטובר הגיע תורו להילחם עלינו והוא לא ברח, לא התחמק ולא זרק את האחריות על אף אחד אחר. עכשיו תורה של המדינה להילחם עליו. עכשיו תורנו להילחם עליו. לא מפקירים פצועים בשטח, בידי אויב מוטרף. אנחנו רק רוצים לנשום שוב, לחבק את הילד הנושם שלנו כמו ההורים לפנינו שחיבקו את הילדים שלהם שחזרו מהמקום הכי נורא בעולם. אסור להשאיר אף אחד מאחור. מספיק עם העסקאות החלקיות, מספיק למשוך זמן. אפשר וצריך להחזיר את כולם בבת אחת. מהר – אחרת לא יהיה את מי להציל. תחזירו את מתן. את הנשמה שלנו, את האוויר שלנו, את הלב שלנו. תחזירו את כולם. עד החטוף האחרון - עכשיו".

דליה קושניר, גיסתם של שורד השבי יאיר הורן והחטוף איתן הורן: "יאיר חזר בשבת וכבר באותו הערב הוא קרא לי לשיחה בה הישיר אלי מבט ואמר שהוא לא מבין למה כל הזמן שואלים אותו מה שהוא צריך, כאשר הוא צריך רק דבר אחד: את אח שלו איתן, ואת שאר החטופים. הוא מדגיש לנו כל הזמן, שאנחנו אמנם רואים אותו פיזית בישראל, אבל הוא לא באמת איתנו פה. הלב והנשמה שלו עדיין במנהרות, והוא מתחנן שנעזור לו לצאת משם ולהשתחרר. ויש רק דרך אחת, והיא הסכם "שלב ב'", שיחזיר אלינו את כל החטופים החיים לשיקום, ואת החללים לקבורה. הזכות לחיבוק, וודאות, וסגירת מעגל לגבי המשפחות שלנו איננה נחלתם של מעטים, אלא מחובתה של המדינה להבטיח שכולנו נזכה לה. שכן, רק כך החברה הישראלית תוכל להתחיל בריפוי, ולבנות חזרה את האמון שנלקח מאיתנו, את החיים שלנו שהופקרו ב-7 באוקטובר. לפני שיצאתי לפה שאלתי את יאיר מה המסר שלו היום לאנשים המופלאים שבאים לתמוך בנו כל מוצ"ש, ולא רק, בכיכר. והוא אמר בדמעות שתי מילים שהלוואי ומקבלי ההחלטות היו מבינים את משמעותן: "אין זמן". כל יום שעובר, כל שעה ודקה – אפילו שנייה – יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות. הזמן הולך ואוזל, וכמו שיאיר אמר - אין זמן. אין זמן לחכות. הגיע הזמן, סוף סוף, להחזיר את כולם הביתה".