אגם ברגר עם עדויות מהתופת: "התבקשנו לעזור במפות שצה"ל הותיר, סרבנו בתוקף"

שורדת השבי אגם ברגר, שנחטפה ב-7 באוקטובר ממוצב נחל עוז ושוחררה אחרי 482 ימים בשבי, התראיינה הבוקר (שלישי) לקרן נויבך ברשת ב' ושיתפה על התקופה בשבי.

המאבק שחיזק אותן

אגם סיפרה שבשבי היא ולירי אלבג, ששהתה במחיצתה, האזינו לרדיו וזה חיזק אותן מאוד. בהמשך, אחרי חילוץ של ארבעת החטופים - שלומי זיו, אנדריי קוזלוב, אלמוג מאיר ג'אן ונועה ארגמני, חלה תפנית. "זה סגר לנו את האופציה לשמוע רדיו, לקחו אותו".

היא הדגישה כמה כוח ניתן להן בזכות הראיונות של משפחות החטופים. "זה לא אשמתם של אף אחד שהם נחטפו, צריכים לדעת שנלחמים עלינו", היא סיפרה. "זה כמו להגיד שהחיים שלנו לא שווים מספיק. מצד שני, שמענו אנשים שאומרים שאפשר לשלם את המחיר הזה – זה חיזק אותנו".

הזמן הממושך בשבי כלל גם תחושות ייאוש: "תמיד השתדלתי להרגיש שבסוף נצא. אבל חיכיתי לצאת לפני בר המצווה של אחי. כשלא השתחררתי, זה היה קשה". סיפרה

עוד הוסיפה אגם: "הם (השובים) תמיד היו חרדתים, אחרי החילוץ זה הוחמר. ביקשנו מהם להתחבר לתקשורת והם סירבו ואמרו שיעדכנו אם משהו קורה, זה לא קרה".

"הגיעו אלינו סידורים"

בינואר 2024, העידה אגם כי קיבלו משוביהן דברים שהותיר צה"ל, בין היתר מפות, שהתבקשו לעזור להם איתן – אך הן לא עשו זאת. הן קיבלו גם סידורי תפילה ועיתון, שלדבריה "נתן תשובות לכמה שאלות שנותרו לא פתורות".

"לא ידענו מה קרה ב-7 באוקטובר, איך לא הראו את זה. זה הציק לנו מאוד. דרך העיתון הצלחנו להבין. היה ריאיון עם גיורא איילנד שהוא חזה את הדברים לפני כן וגם עודכנו שעידן עמדי נפצע, זה היה כמו דרישת שלום מהבית".

על יחס השובים סיפרה: "היו כאלו שהיו איתנו הרבה זמן, אבל אז התחלפו. זה היה מאוד תלוי בתקופה. גם אם התייחסו אלינו טוב, היו רבים איתנו על דברים קטנים והעירו לנו".

"האוכל בשבי לרוב היה בסדר" סיפרה אגם ותיארה: "זה לאכול כל יום אורז, אבל הכמויות היו בסדר. צריך להתרגל לשתי ארוחות ביום, אחת מהן זה פיתה בבוקר ובא לך להקיא מלראות את זה כל יום. כשהתרגלנו זה היה בסדר, לפני זה הייתי רעבה".

השעון שחיבר אותן לזמן

אגם שיתפה כי כבר מהחודש הראשון לחטיפה, היה להן שעון עם תאריך. "בהתחלה היינו עם רומי גונן והיא הייתה צריכה לקחת אנטיביוטיקה, אז נתנו לה שעון שתדע מתי לקחת אותה – והוא נשאר אצלינו. בחודשיים האחרונים לקחו אותו, אם לא ידענו אז ניסינו לשאול".

אגם סיפרה על האוכל בשבי: "האוכל בשבי לרוב היה בסדר - זה לאכול כל יום אורז, אבל הכמויות היו בסדר. צריך להתרגל לשתי ארוחות ביום, אחת מהן זה פיתה בבוקר ובא לך להקיא מלראות את זה כל יום. כשהתרגלנו זה היה בסדר, לפני זה הייתי רעבה".

לקראת השחרור

"בזמן האחרון הבנו שהיו דיבורים על עסקה, אבל לא ידענו אם זה באמת יקרה. התחלנו יום אחד לשמוע יריות באוויר ולא הבנו מה זה", היא סיפרה. "ב-24 בינואר ביקשו מלירי להצטלם לסרטון. היא הלכה לעשות סרטון ולא ידעתי אם היא יוצאת הביתה, לבסוף היא שוחררה".

לאחר מכן הוחזקה אגם לבדה, היא מספרת: "אמרתי לעצמי שאני כאן לבד, אחרי שנה וחצי. שאלתי את עצמי 'יש הפסקת אש? אני הולכת הביתה?' האמנתי, אבל זה בא בהפתעה שעוד יומיים אני בבית,. זה היה מוזר, חשבתי שזה יקח עוד חודש. שמחתי, אמרתי לשובה שלי שאני 'אחרונה חביבה' והוא הבין עברית, וחייך. ממש לא ישנתי בלילה מרוב התרגשות".

בבוקר השחרור, היא סיפרה שהלבישו אותה בחיג'אב מעל למדים, איתם שוחררה. "עשו לי שעתיים של סיבובים, נתנו לי 'מתנה' וביקשו שאצלם סרטוני תודה. באותו רגע לא יכולתי להגיד להם את האמת בפנים, עשיתי מה שיכולתי ולא היה אכפת לי, העיקר שהשתחררתי".

על המוצב שהופקר ב-7 באוקטובר

באשר למחדל במוצב נחל עוז באותה השבת, היא סיפרה: "ישבנו עם מי שתיחקר את זה, הוא נחוש להוציא את האמת לאור. יש דברים שאני יודעת ושמעתי ויש דברים גרועים יותר. חשוב שהכול יתוחקר, לא רק בשבילי אלא בשביל מי שנתן את חייו באותו היום וכדי שמי שצריך לשלם על מעשיו – ישלם".

לבסוף, אגם הדגישה: "אל תעצרו עד החטוף אחרון! גם החיים וגם החללים צריכים לבוא לקבורה. כל משפחה צריכה לסגור את המעגל הזה".

כזכור אגם ברגר בת ה-20 מחולון, שירתה כתצפיתנית ונחטפה כאמור ב7 באוקטובר יחד עם שש תצפיתניות נוספות מהמוצב בו התנהל אחד הקרבות הקשים באותה השבת, לאחר חדירת עשרות מחבלים לשטחו.