האם ירדן ביבס יוכל לעשות את מה שסבי ניצול השואה עשה?

ביום שבו הובאו למנוחות שירי ביבס וילדיה, כפיר ואריאל, שנרצחו בשבי חמאס, ראינו תמונה אחת שלא ניתן לשכוח: האב ירדן, שאיבד את כל עולמו, צועד לצד ארונותיהם ומסמן בידיו לב לעבר ההמונים שבאו לחלוק כבוד אחרון. רגע מצמרר של אהבה בתוך תהום של אובדן.

ירדן ביבס מסמן לב למלווים צילום: באדיבות המצלם

המראה הזה, של אדם שנותר בודד בעולם אחרי שאיבד את משפחתו, נגע בי באופן אישי. הזכיר לי את סבי מצד אימי. גם הוא ידע אובדן בלתי נתפס. בשנות השלושים של המאה שעברה, הוא היה נשוי עם ילדה קטנה במזרח אירופה, עד שהנאצים לקחו ממנו את הכל. אשתו ובתו נרצחו, והעולם הישן שלו נמחק באכזריות. אך הוא שרד. בסופו של דבר הגיע לארץ, התחיל מחדש, הקים משפחה אחרת, ומהחיים החדשים שבנה – גם אני הגעתי.

כשההיסטוריה מהדהדת את עצמה

הפער בין שני האירועים כמעט מאה שנים. אחת התקופות האפלות בהיסטוריה האנושית, שבה יהודים הובלו לקרונות ונורו לבורות, מול מציאות מודרנית שבה ישראלים נחטפים מבתיהם ונרצחים בעודם מוחזקים כקלפי מיקוח. ובכל זאת, התחושה זהה: חוסר האונים מול רוע חסר גבולות. כאב שורשי שמכה בדורות שלמים, שמזכיר לכולנו שוב ושוב איך המציאות יכולה להיפרם ברגע אחד של ברבריות.

אבל יש דבר נוסף שמשותף לשתי התקופות – הרצון האנושי להמשיך. סבי, שאיבד את עולמו, לא ויתר על חיים חדשים. הוא לא שכח, לא סלח, אבל בחר להמשיך הלאה. ומה עם ירדן ביבס? האם הוא ימצא כוח להמשיך? האם בתוך החורבן שפקד אותו ישאר ניצוץ קטן של חיים שיכול לצמוח מחדש?

תקווה שברירית בעולם שבור

קשה לדבר על תקווה כשמדובר באובדן כזה. אבל אולי, בתוך הכאב, אפשר להיאחז ברגעים הקטנים שמזכירים שגם אחרי החורבן, יש עתיד. אולי הלב שצייר ירדן באצבעותיו הוא יותר מסמל של אהבה למשפחתו שאיננה. אולי, בלי שהוא עצמו יודע, הוא גם מסר לעולם – מסר שכולנו, היהודים של אתמול ושל היום, עדיין כאן. עדיין חיים.

כי בסופו של דבר, מה שניצח את השואה לא היה רק הניצחון הצבאי. מה שניצח היה הדורות שבאו אחר כך. ההורים שגידלו ילדים, המשפחות שנבנו מחדש, הסבים והסבתות שסיפרו את הסיפורים, והילדים שנולדו. ניצחון על הרוע הוא לא רק בהישרדות – אלא בהמשכיות.

אז אולי, כשנסתכל על תמונת האב השבור שמסמן לב מול האסון הגדול של חייו, נוכל לראות שם לא רק כאב שאין לו קצה, אלא גם הבטחה חרישית – הבטחה שלא ניכנע, ושגם מתוך האובדן, יום אחד, יצמחו חיים חדשים.