כומתה או ספודיק? | ליפא גרוס על שמחה מורכבת בימים אלו

חודש אדר הוא מהחודשים האהובים ביותר בלוח השנה. אם נאמר את האמת, ישנם חודשים בשנה שהם ''משעממים'' בלשון המעטה, ישנם חודשים עמוסי עשייה, וישנם חודשים שמחים - וחודש אדר הוא ללא ספק החודש שאולי אפשר לומר שהוא שם נרדף לשמחה - "משנכנס אדר מרבין בשמחה". (כן, אולי פחות עבור הורים לילדים - שמן הסתם עבורם מדובר בהוצאה לא קטנה).

טרם הספקנו לסיים את כל פירות היבשים של ט"ו בשבט, וכבר יש תחושה של אדר באוויר - תחושה טובה ונעימה, תחושה מטורפת של שמחה שבא לך להתמסר אליה ולא להדחיק אותה. רואים כבר את החג הפורים באופק. אפילו הדכאוניים מבינינו מעלים חיוך קל בזווית הפה. יש שיגידו שזה בגלל שחודש אדר מזכיר להם במעט את חודש אב: "משנכנס אב ממעטין בשמחה, משנכנס אדר מרבין בשמחה". אך לא משנה מה הסיבה לחייך, העיקר היא השמחה עצמה, גם אם לעתים באה שלא לשמה.

בשבת האחרונה, שבת ראש חודש אדר, בבית הכנסת בו התפללתי נערך קידוש רבתי לאחר התפילה, כנהוג מדי שבת מיוחדת כגון שבת מברכים, שבת ראש חודש וכיוצא באלה. לאחר תפילה ארוכה ומרוממת, ברכת הלל חגיגית, קריאת התורה - והפעם, הוציאו שלושה ספרי תורה: פרשת השבוע, פרשת שקלים וראש חודש - ולאחר מוסף 'אתה יצרת' ויוצרות לשקלים, קרוב לחצות היום התיישבנו כולנו: חברי הקהילה, מתפללי בית הכנסת השכונתי ועוד ידידים שמרחוק באו להתוועדות חברים לכבוד ראש חודש ולכבוד השבת הזו.

עם סיומו של הקדיש האחרון קם אחד הנוכחים וקידש 'שהכל' על כוס ויסקי מלאה. הקהל הרגיע את רעבונו עם שלושה סוגי קוגלים, בסימן ג' ספרי תורה, והגבאי הכניס פלטות דגים מלוחים, כבושים ומעושנים, תוך כדי שמכריז: "התכבדו מכובדים! כי החודש הזה לכם - הוא חודש אדר ומזלו דגים!" ולאחר כל אלה, הס הושלך בהיכל כאשר הרב קם ממקומו לשאת דברים על מעלת השמחה.

"רבינו", חתך אחד היושבים את השקט באוויר ופנה בשאלה המתבקשת ביותר לרב, שאלה שכולנו מהרהרים בה בימים אלה. "רבינו, איך אפשר? איך בכלל אפשר לשמוח? אחינו ואחיותינו נמקים מזה למעלה מחמש מאות יום בשבי החמאס ימח שמם וזכרם, המלחמה אולי לא בעיצומה, אבל החרדה מקיומנו מרחפת מעלינו בוקר וערב. במחילה מכבודך, הרב, אבל מה אתה מבלבל לנו על שמחה? הרב, אתה שמח? תגיד לי, הרב, אתה שמח?"

"ויין ישמח לבב אנוש", התערב אחד מהמתוועדים, שהיה נראה שהוא מדבר מתוך ניסיון, וקם ממקומו ומזג לו כוס יין. "קח, אח שלי, שתה כוס יין ותשכח מכל הצרות!" אחד המתפללים שכבר לא החזיק מעמד, ששתה יתר על המידה, צעק: "מה אתה מקשה על הרב? לא בא לך לשמוח, אין בעיה, לא בכוח". ברקע נשמע אחד צועק: "עזוב אותו, הוא שמאלני!" "הכל טוב, פחות ערוצי התבהלה ועוד יותר טוב" נשמע קול נוסף מפינת האולם. 

הרב, שעומד שנים רבות בהנהגת הקהילה, ושום דבר לא עומד בפניו, לא היה מוכן לזה. אך ניכר היה שבתוך עמו הוא יושב, ועמם בצרה, וגם לו כבר היו הרהורי כפירה בענייני השמחה במציאות המורכבת בה אנו חיים, כך שלא השאיר את השואל ללא מענה.

לאחר דקה של תהייה, הרב המשיך בנאומו על מהות השמחה בחודש אדר ועל כוחה של השמחה גם במצבים קשים ומורכבים בהם אנו נמצאים, וציטט את דברי הבעש"ט: "גדולה היא השמחה שבכוחה לשבור חומות". וכאן הזכיר את דברי רבינו בחיי, בעל "חובות הלבבות", שמביא בפתיחה לשער הביטחון: "השמחה בכל מצב שהוא עובר אליו, ואף על פי שהוא נגד טבעו".

במוצאי שבת, לאחר שהתאוששנו מהקידוש הסוער, 'והוא רחום יכפר עוון', תפילת מעריב, והסיגריה שאחרי, נשאבנו כולנו לחדשות המרעישות בעולם. ואיך לא, הפגישה הסוערת - העימות בין הנשיא טראמפ לנשיא האוקראיני זלנסקי בבית הלבן בוושינגטון, שעוד רבות ידובר בה.

זאת הייתה פתיחה מושלמת לחודש אדר - חודש השמחה: זאת הייתה סצנה אומנם ריאליסטית, אך אילו לא היו מספרים לנו אודותיה, היינו בטוחים שהיא לקוחה ממחוזות ה"פורים שפיל", ואולי אף הודלפה מחזרות לקראת ההצגות המסורתיות הנערכות בימים אלה לקראת חג הפורים בהיכלי הישיבות ובחצרות החסידויות.

הסצנה בה יושבים שני נשיאים - נשיא ארצות הברית ונשיא אוקראינה, טראמפ וזלנסקי. דנים ומתווכחים על עניינים ברומו של עולם, משך כשעה מול אנשי תקשורת רבים, ובסופו של דבר מגיעים לנקודת רתיחה של ממש. הנשיא טראמפ המארח, המציג הראשי, מלווה בסגנו ואנס, השחקן המשני, בסצנה שנראית כאילו נלקחה היישר מטיש פורים במתמידים או באבוב, מתעמת עם האורח הקטן והצעיר ממנו, זלנסקי.

אחד מאנשי התקשורת מאוהדיו של הנשיא טראמפ מלבה את האש בשאלה מטופשת על אופי לבושו של האורח, ופני זלנסקי חפו ונבעט מחצר בית המלוכה כל עוד נשמתו בו. סיטואציה הזויה, מוזרה, תמוהה ובעיקר משעשעת, שספק אם יוצרי הסרטים החרדים כגרובייס, או "אונטערן" האידישאי המפורסם, היו משכילים להמציא.

בבית הלבן נהוג מדי שנה לערוך טקס הדלקת נרות חנוכה, מסורת שהחלה בתקופת ממשלתו של ג'ימי קרטר. האם טראמפ החליט לערוך גם טקס פורימי? אין באמת דרך אחרת להסביר את מה שקרה שם בחדר הסגלגל, אם כי מדובר בטראמפ...

על רקע הסערה מוושינגטון, אמר לי אחד החסידים: "ראה מה בין בני לבין חמי, תראה את ההבדל בין אותם גויים ערלים. אנו רבים והם רבים. המנהיגים שלנו, גם כשחלוקים הם בדעותיהם - לא כולם באותו ראש וזה בסדר, לא כולם מתפללים אותו נוסח - נכון, לא כל אחד אוכל 'געפילטע פיש', אבל לא יושבים זה לצד זה ומבזים אחד את השני."

הסוגיה הכי בוערת בציבור הישראלי, גם מבחינה פוליטית וגם רגשית, היא ללא ספק גיוס בני הישיבות. אין לאף אחד פתרון אמיתי לסוגיה זו, והרבה פייק ודיסאינפורמציה נשפכים בשיח הציבורי סביבה. זה גם מה שהביא לפני שבוע לגילויי אלימות מצערים כלפי מנהיג קהילה חשובה ואכמ"ל.

מבלי להיכנס לפרטים ולמחלוקות שבכל פתרון מוצע, יש דבר אחד שכולנו - חרדים וחילונים, דתיים ומסורתיים - נסכים עליו: נניח שנמצא את הדרך לגייס בני ישיבות ובגיל המיועד הם אמורים לעשות חיל בצבא הציוני, השם ירחם. כל זה טוב ויפה, בכל ימות השנה, אך בחודש אדר - מקומם בישיבה! מי שלא ראה את השמחה על פני בחור ישיבה בחודש אדר, לא ראה שמחה אמיתית מימיו. זר לא יבין זאת!

ואי אפשר לקחת מהם את כל הטוב הזה - לו הם מחכים כל השנה ומתכוננים ימים ולילות. מי יכתוב את הצגות פורים-שפיל המסורתיות? מי יהיו המציגים? מי יוכתר כפורים רב? מי יהיה השמש? מי יעמוד מאחוריו כגבאי? מי ימונה לראש הקהל? מי יעמוד בראש הטנדרים לאסוף כסף לקופת עזר נישואין? מי יהיה חבר צוות מן המניין? מי יבצע את סינגל התתי"ם השנתי? מי יבחר את הסינגל? וכן הלאה.

איזה פנים יהיו לו אם בחור יגדל בלי כל אלה? ויגדל הנער, ומה יספר לבניו אחריו? האם יספר להם על חודש אדר בחדר האוכל של הבסיס? על כומתה כתחליף לספודיק? על צבעי הסוואה במקום מאסקע'ס? על שירים צה"ליים להרמת מורל שישמשו כתחליף לסינגלים פורימיים? על "מי משוגע? אני משוגע!" כאלטרנטיבה ל"אוי אוי אוי" המיתולוגי?

רבים רואים בטראמפ שליח השם, 'מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות' הם אומרים, להושיע את עם ישראל מהטרור ששולט בעולם. "המשפחה שלי ואני חושבים שנשלחת על ידי אלוהים", אמר החטוף עומר שם טוב, שזה עתה שב מהשבי, בפגישתו בחדר הסגלגל השבוע, בדרישה להחזיר את כל החטופים הביתה.

הרבי ממונקאטש, רבי חיים אליעזר שפירא זצ"ל, קבע שיש להרבות בשמחה בכל דרך אפשרית. וכך אמר הרבי, שהגמרא בכוונה לא הגדירה כיצד שמחים בחודש אדר, כדי שהשמחה תלווה את כל מאורעות החודש ולא תהיה מוגבלת רק לגדרים מסוימים.

כיהודים מאמינים, אפשר גם להסתכל על הסצנה בבית הלבן כסצנה קומית-פורימית, שהקב"ה הביא לנו במציאות מורכבת זו, אולי קצת לרומם את רוחנו. כשטראמפ חוזר ואומר שהוא רוצה שלום בעולם - "פיס" כלשונו - אולי הוא יצליח להביא גם פתרון לסוגיית גיוס בני הישיבות שקורעת את החברה הישראלית? מי יודע? אם לא תהיינה מלחמות, יהיה שלום, לא נצטרך לגייס את לומדי התורה. נשאר לנו רק סוגיית התקציבים… אין מה לדאוג, יש לנו את בבציק וגולדקנוף - אפשר לסמוך עליהם שלא ישאירו פצעים בשטח.