המדינה עדיין פועלת, אבל משהו עמוק כבר לא שם

לא הייתי צריך הפגנה בשביל להרגיש שמשהו נשמט. לא נדרשה הפצצה, לא הכרזה דרמטית. זה קרה לאט, בשקט, כמו סדק בקיר שאתה לא שומע – אבל פתאום הוא שם.

מרץ 2025. המדינה עוד מתפקדת – על הנייר. יש ממשלה. יש בתי משפט. יש חדשות. אבל התחושה? שונה לגמרי. כמו גוף שממשיך לנוע בתנועה אוטומטית, גם אחרי שהלב הפסיק לפעום.

ההדחה של ראש השב"כ הייתה רק סימן. רונן בר, האיש שעמד בראש שירות הביטחון כשחמאס פרץ את הגדר וטבח בעוטף, נשאר בתפקידו חודשים ארוכים אחרי שהודה באחריות. כשסוף סוף באה ההחלטה להדיח – הוא לא הופיע. שלח מכתב. תקף את הממשלה. לא מכתב של ראש מערכת ביטחונית, אלא של מישהו שכבר לא רואה את עצמו חלק מהמנגנון שהוא עצמו עמד בראשו.

גם היועצת המשפטית לממשלה לא הופיעה. גם היא שלחה מכתב. וגם היא – לא רק טענה משפטית, אלא קריאה פוליטית. מכתב שנשמע כמו דבר דבור על אופוזיציה, לא ייעוץ.

ומעבר למילים – מה שמדאיג באמת הוא מה שנעדר. אין אמון. אין שיח. אין ניסיון אפילו לזייף את הממלכתיות. שניים מהגורמים החשובים במדינה, השב"כ והיועמ"ש, בוחרים לדבר אל הציבור, לא עם הממשלה. והממשלה, מצידה, מפסיקה להאמין שהם פועלים איתה. היא רואה בהם יריבים. והשבר הופך רשמי.

וכאילו לא די בכך – עולה גם סוגיית הגיוס. לא מהכיוון הנכון. לא מתוך דיון לאומי כן. אלא דרך עוד פסיקת בג"ץ, עוד התנגחות, עוד הקצנה. כל צד מנצל את הנושא כדי לחזק את המחנה שלו. בני ישיבות מרגישים מותקפים. לוחמים מרגישים מופקרים. ואף אחד לא עוצר לרגע לחשוב מה המחיר של פירוק החוזה הבסיסי שמחבר את כולם.

אז כן, אנחנו חזקים. יש פה הישגים טכנולוגיים, מודיעיניים, ביטחוניים. ויש גם פריחה חסרת תקדים בעולם התורה – עשרות אלפי לומדים, ישיבות, כוללים, עומק רוחני שלא נראה כמותו מאות שנים. והכול פה, בארץ ישראל, תחת שלטון יהודי.

אבל ברגעים כאלה, אני מבין כמה זה שברירי. כמה כל זה תלוי בקשר האמון בין המוסדות. בין הממשלה לצבא. בין הציבור למערכת המשפט. ברגע שזה נעלם – אתה לא צריך קטסטרופה. מספיק שהאנשים פשוט יפסיקו להאמין שמישהו שם באמת מדבר בשם המדינה.

אני לא כותב את זה מתוך פחד. אני כותב את זה מתוך אחריות. כדי לומר את המובן מאליו שנשכח:

שמדינה לא נופלת ברעש.
היא נשמטת בשקט.
במכתבים.
בהיעדרויות.
בשיחה שמתפרקת.
ובציבור שמבין שהוא נשאר לבד מול מערכת שמדברת רק עם עצמה.

לא צריך מהפכה. מספיק עוד קצת מהשקט הזה – ועוד מישהו שלא מופיע.

אז אולי כדאי שנתחיל להופיע. גם אחד בשביל השני.