כ"ו ניסן התשפ"ה
24.04.2025
כוחה של מילה טובה 

מה לקבוצה ליטאית ולטיש חסידי ? | טורו של ליפא גרוס

הקבוצה שעוררה תהייה בהילולת הצדיק רבי ר' אלימלך בליז'ענסק, מה מאחד אותה קבוצה מגוונת שאלו המבקרים, מה קבוצה ליטאית ולטיש חסידי עם ראשי ישיבה תהו המתפללים?

מה לקבוצה ליטאית ולטיש חסידי ? | טורו של ליפא גרוס
הילולת רבי אלימלך מליז'ענסק צילום: טיפ הפקות

את הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון, המרצה החב"די ומשפיע בעל שם עולמי, כולם מכירים. אמנם שמו אינו מתנוסס כ"נואם הכבוד" בהזמנות לאירועי המיינסטרים, ואולי אינו מתקבל בבמות הכבוד לצד גדולי הדור, אך השפעתו אדירה, וקולו נשמע בכל העולם, ודבריו עושים רושם ונכנסים ללב שומעיהם מכל גווני הקשת ביהדות.

הרב ג'ייקובסון מוציא מדי שבוע שיעור בענייני הפרשה, מתובל באקטואליה, בדברי חיזוק ומסרים לציבור בענייני השעה העומדים על הפרק. אחד הנושאים הבולטים בהם מרבה רבי יוסף יצחק לעסוק, ואף מופיע באירועים בעניינם, הוא נושא חינוך הילדים והקשר בין אב ובן - נושא הבוער בליבו ממש. הוא החלוץ בתחום זה, ללא ספק. היה בין הראשונים שיצא חוצץ ונוקב נגד החינוך הישן הקלוקל והתייצב לצד ההורים המסכנים שעוברים טרור מעסקנים קטנים, מנהלים ומנהלות בתי ספר וחיידרים, אשר בצע כסף ואינטרסים בראש מעיינם. ומתוך הבנה עמוקה בתחום הנפש, עומד הוא לצד אותם הילדים והנערים החווים ניכור הורי.

זה היה לפני כמה שבועות הרב ג'ייקובסון התיישב מול המצלמה, היישיר מבט, ודיבר מעומק הלב. עד מהרה, דבריו קיבלו תפוצה אדירה, מבלי שהתכוון לכך, וגם בימים אלה מועברים בקבוצות וברשתות ומתורגמים לשלל שפות. כך זה בדברים מעין אלה - כל אחד מרגיש קרוב לדבר, נהיה לשליח מצווה וחש חובה להפיץ 'למען ישמעו ויראו'.

הרב ג'ייקובסון אינו מזכיר איש או קבוצה - הוא מדבר בכלליות על "הטרור הפנימי: מעשי האלימות והפילוג בקהילות החרדיות". הוא מקריא מכתב דומע שקיבל מאם הנמצאת באחת הקהילות, ובו היא מתארת תופעות מזעזעות: ניתוק רגשי של בנים ובנות מהוריהם, הסתה של ילדים נגד הוריהם, מחרחרי ריב המפרידים בין אם לבתה ואב לבנו, קלקול שידוכים בזדון, הרס משפחות והחרמת שמחות ואירועים משפחתיים - ואיש אינו פועל להשבת הבנים הנחטפים מהוריהם. את דבריו מסיים הרב ג'ייקובסון בכאב: "מעניין, דברים כאלה אני לא קורא בעיתונות החרדית, אני צריך לקרוא על זה באימייל".

המייל והתקשורת עליהם הרב ג'ייקובסון מדבר נאסרו בתכלית האיסור במוסדות החרדיים. איני יודע לאיזו קהילה משתייכת האישה ששלחה את המכתב המרגש להרב ג'ייקובסון (וזה גם לא רלוונטי), ואיני יודע אם הרב מודע לפרטים הללו, אבל סביר להניח שבקהילתה של אותה אם כותבת המכתב קיים האיסור החמור על הטכנולוגיה.

בחשאי, מצאה לה האישה פינה שקטה, ובאין רואים לחצה על 'שלח' ושיגרה לרב את זעקת ליבה. את הסרטון של הרב ג'ייקובסון היא לא ראתה ולא תראה - שהרי אם תיחשף לתכנים אלו, ילדיה יודרו ממסגרות החינוך וימצאו את עצמם ברחוב, וכל זכויותיה בקהילה יישללו ממנה, מזכות בבית החלמה ליולדות ועד חלקת קבר בבית העלמין הקהילתי. לא איחולי מזל טוב ולא ברכת תנחומים - דינה כדין מוחרמי הקהילה.

"אנחנו עדים מדי שבוע למקרים מצערים של אנשים שמסיימים את חייהם בדרכים שלא נתפסות על הדעת". כך כותב הרב יצחק מרדכי בראך, מראשי הנהלת חברא קדישא 'חסד של אמת' ומנהל בית ההלוויות יראים בניו יורק, במכתב כואב ונוקב נגד התופעה המחרידה אותה הוא מכנה 'מגפת ההתאבדויות - מגיפה אשר לא כתובה בתורה'.
במכתבו הארוך מגולל הרב בראך את המצב הקשה שלדבריו מנסים להסתיר מהציבור. נתוני האובדנות בציבור החרדי מטפסים, לא עלינו, את מכתבו הוא חותם בפנייה לרבנים להוציא קול קורא להקמת מרכזי סיוע ותמיכה, ולהבהיר לציבור שישנם פתרונות ודרכי ריפוי זמינים. "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא".

המכתב הזה, שנכתב בשפת האידיש, עורר הדים בעיקר בקרב הציבור החרדי בניו יורק. אף שהציבור כבר הוכה בהלם מהידיעות הטראגיות עצמן, המכתב חשף את האמת המרה במלוא עוצמתה. וכמו בכל סוגיה במגזר, התעוררו דעות שונות בנושא. רבים מצביעים על מכנה משותף בין הנפטרים ל"ע - אובדן תחושת השייכות למשפחה או לקהילה שהייתה נחלתם, ומסיבות שונות ומצערות נקטעה.

ברשותכם אביא לכאן דברים שכתב תושב ניו יורק באחד הפורומים בנוגע לסיפור הטראגי. (הכותב כתב זאת בשפת האידיש ואתרגם) הוא כותב כך: "עד כמה העולם שקוע, כל אחד בעצמו לעצמו, אין טיפת הערכה לאחר. כראש ועד הבית, החלטנו בפורים האחרון לשמח את כל הדיירים ולפנק אותם במשלוח מנות מיוחד. השקענו רבות - אשתי אפתה עוגה, הכינה שייק מיוחד, הילדות כתבו ברכות מיוחדות, ואני מוניתי לתפקיד השליח - לקיים את מצוות 'לשלוח מנות איש לרעהו'. לאחר ימי הפורים ציפינו לקבל איזשהו משוב חיובי. לא שעשינו זאת בשביל התגובות, ממש לא, אבל 'א מענטש איז נאר א מענטש' [אדם הוא רק אדם] עם רגשות ורצון להערכה - ומחשבות קצת רודפות אותנו. 

כן, כולנו עסוקים וטרודים במלאכתנו, אך לא שלא פגשתי אותם שכנים למחרת הפורים, ישבתי איתם בין מנחה למעריב, ואשתי פגשה את חברותיה בפארק ועם חלקן אף יצאה לשופינג. הכל היה נעים, אבל מילה אחת על מה שהיא טרחה - לא נאמרה."  ''ניטאמאל א לייק'' ''א אימוג'י תודה''. שום, כלום, נאת'ינג. והוא מסיים בציטוט מהתפילה של רבי אלימלך "אדרבה תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם". 

מדי שנה בכ"א אדר, ביומא דהילולא קדישא של הצדיק רבי ר' אלימלך ב"ר אליעזר ליפמאן מליז'ענסק בעל ה'נועם אלימלך' וה'צעטיל קטן', פוקדים אלפי בני היהדות החרדית את ציונו הקדוש בעיירה ליזענסק בפולין, כבר בימים שלפניו מורגשת נהירה המונית של קבוצות גדולות של יהודים – ברובם חסידים – המגיעים מכל קצוות תבל, לאירופה, ורבים מהם נוחתים בוורשה בירת פולין.

חלקם נשארים לעשות את השבת בליז'ענסק, ואחרים ממשיכים אל העיירות הסמוכות. בימים שלאחר היארצייט ניתן לראות חסידים הפזורים בכל רחבי אירופה, הממשיכים במסע אל קברי צדיקים וגדולי ישראל הטמונים באזור. מדובר במסע מרגש, עוצמתי, ספוג קדושה, ובעיקר במסע חיבור אל העבר - אל השורשים היהודיים וזיכרון היסטורי. מי שחוזר משם יגיד לך: "כיהודי, אתה חייב לעשות את זה פעם בחיים".

השנה, בין עשרות אלפי הנוסעים, בלטה קבוצה ייחודית שתפסה את עיני הפוקדים – קבוצה שהוסיפה רובד אחר לחוויית המשתתפים העולים להשתטח בקברות הצדיקים באירופה ולשפוך צקון לחשם אצל רבי ר' אלימלך זי"ע. כ-150 בחורים ומחנכים, תלמידי רשת "נצח" בנשיאות הרב מנחם בומבך, ראש המדרשה החסידית, יצאו יחד למסע בני ישיבות – תחת הסמן 'נצח ישראל לא ישקר' (כמה מקורי) מסע ראשון מסוגו מטעם הרשת בשיתוף משרד החינוך ועיריית ירושלים.

בלילות שוהים המשתתפים במלונות שונים באזור, ובימים חורשים את פולין – פולין של פעם – פולין שלפני ופולין שאחרי השואה - לומדים ממקור ראשון את עברו המפואר של העם היהודי, ורואים מקרוב את הזוועות אשר הנאצים ימ"ש ביצעו בעם היהודי בשואה האיומה במחנות העבודה באושוויץ ובירקנאו, כמה יהודים נעקדו על קידוש השם ועלו על מוקד האש במקום הזה השם יקום דמם, וכמה מהם ניצלו והשאירו משפחות שלמות מאחור ולמרות זאת נשארו איתן ביהדותם ובאמונתם. הקבוצה מבקרת בבתי כנסת ובבתי מדרשות, נושמת את ההיסטוריה היהודית העשירה ומחיה את ההווה, כדי להנחילם לדורות הבאים אחריהם.

בישיבת חכמי לובלין של מהר"ם שפירא ערכו הבחורים מעמד מרומם של סיומי מסכתות, פצחו בריקודים ובשמחה של תורה. רגעים מרוממי-נפש במיוחד היו באוהל הקדוש של רבי ר' מיילך, כאשר המשתתפים השתטחו על ציון הצדיק תוך אמירת תהילים ותפילות בוקעות רקיעים למען הפרט ושירת 'אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה' למען הכלל והמצב השורר בארץ והשבת החטופים במהרה. וכמובן, אי אפשר להיות אצל הרבי רבי מיילך בלי לטעום מחוויית הטיש החסידי האותנטי וחיבור עמוק לצדיק מתוך רגש והתלהבות חסידית. בין היתר ביקרו גם על ציונו של המהרש"א את השם הזה הם מכירים היטב כבחורי ישיבה - ונשאו תפילה 'ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד, להתעמק בחידושיו ובפלפוליו החריפים, וליד קבר החוזה מלובלין נעצרו לשמוע "ווארט" חסידי של 'החוזה' שנאמר במתיקות מפי אחד מתלמידי הישיבה.

כל מי שפגש את קבוצת המבקרים הייחודית הזו על אדמת פולין נעצר בפליאה ותהה בקול על הקשר המיוחד שניכר בין חברי הקבוצה. גם מי שנתקל בתיעודים ברחבי הרשת שאל את עצמו בוודאי: מהו הדבק המחבר בקבוצה מגוונת זו? 

והתהייה במקומה עומדת: לא כולם נראים חסידים, לא כולם נראים ליטאים, חלקם אף מבני עדות המזרח – זה מסתובב עם שלאף-ראק כתקנת בית גור, זה לובש חליפה ארוכה, זה קצרה, ואחר עונב עניבה מהודרת. יש שפיאותיהם מסודרות ומסולסלות לפני האוזניים, ואחרים שפיאותיהם מאחוריהן. השאלה מתבקשת: מה בכל זאת מאחד אותם? מה מחזיק קבוצה מגוונת של כמאתיים איש יחד בתפילה ובשירה כששוני כה בולט בין האחד לרעהו?

התשובה היא בגוף התהייה עצמה: דווקא במקום שמעניק מרחב לכל אחד, מקום שפתוח לקבלת השוני ומכיל את האחר על ניגודיותו – דווקא שם יכולה קבוצה כה מגוונת ליצור קשר מיוחד וחיבור אמיתי. ומעל לכל עומדים הערכים המשותפים – יראת שמים טהורה, זהות יהודית גאה, אהבת ישראל כנה ולב אחד. אחדות מופלאה זו היא אחד הדברים המסמלת ביותר את רוחה של רשת 'נצח' והעומדים בראשה.

כאשר אנו מדברים על תחושת שייכות, חשוב להבין שהיסוד הראשון והמהותי ביותר הוא האחדות. שייכות אינה מתמצה בפעולה טכנית של העברת כרטיס מגנטי בקופת חולים, תשלום דמי מנוי וקבלת שירות רפואי בתמורה, (זה אולי אכן קיים בקופות החולים). שייכות אמיתית היא אהבה עמוקה, חיבור נפשי, תחושת "ביחד" מושרשת ודאגה כנה ללא תנאים לחברי הקהילה.

הבעל שם טוב הקדוש הנחיל לתלמידיו את אהבת ישראל הטהורה, אהבה לכל יהודי באשר הוא - גם לפשוטים שבהם. ואותה אהבה אנו נדרשים, כל אחד מאיתנו, להעביר הלאה במעגלי חיינו - אם לשכן, לחבר, לעמית בעבודה ואם לבן משפחה. שנזכה לאהוב באהבה אמיתית, לדאוג דאגה אמיתית לזולת, ולו רק במילה טובה אחת. מי יודע - אולי דווקא המילה שלך תמנע את הטרגדיה הבאה ותאיר עולם שלם.

ליפא גרוס ליז'ענסק יוסף יצחק ג'ייקובסון
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של 'בחדרי חרדים'
לחץ כאן

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}