המהלך של טראמפ שכולם מדברים עליו – אבל לא מבינים עד הסוף

תארו לעצמכם שוק עירוני ענק – לב העיר, עמוס דוכנים, מושך קונים מכל פינה. לא עשירים גדולים, לא עניים – אלא בדיוק האנשים שיש להם קצת כסף פנוי, ושגרה של קניות בסופי שבוע. כל סוחר חולם למכור דווקא כאן. קהל היעד המושלם.

מי שמפעיל את השוק – כלומר בעל המקום – מספק את כל מה שצריך: תשתיות, ביטחון, ניקיון. הוא רואה איך כולם מרוויחים, ותוהה: למה רק הם? למה שאני לא אקבל נתח?

ככה בדיוק טראמפ רואה את אמריקה: לא עוד מדינה, אלא "השוק הכי חזק בעיר". המקום שכל העולם רוצה למכור בו, והכוח שמניע אותו – הוא מעמד הביניים האמריקאי, אולי הקניין הכי חשוב על פני הגלובוס.

אז למה דווקא ארה"ב?

נכון, סין והודו גדולות בהרבה מארצות הברית במספר התושבים. אבל שם, כוח הקנייה הממוצע נמוך בהרבה. לעומת זאת, באמריקה יש מיליונים – מעמד ביניים רחב, יציב ופעיל – שקונים עוד טלוויזיה, עוד טלפון, עוד ג'ינס. לא כפינוק – אלא כדרך חיים. וזה בדיוק ההבדל: לא רק כמה אנשים יש – אלא כמה מהם באמת יכולים להרשות לעצמם לצרוך.

מסחר בבורו פארקצילום: Nati Shohat/Flash 90.

זו הסיבה שאמריקה כל כך נחשקת. לא בגלל המספרים – אלא בגלל האיכות הכלכלית של הצרכן האמריקאי.

ולכן, מבחינת טראמפ – אם אתם רוצים למכור לקהל הזה, תשלמו על זה. לא בכוח – אלא במכסים.

מי באמת משלם את המחיר

אבל המציאות מסובכת יותר. המכסים שטראמפ מטיל לא נגבים מממשלות זרות, אלא מהיבואנים האמריקאים. הם מצידם מגלגלים את העלות לצרכן. כלומר – האזרח האמריקאי משלם יותר על כל דבר: בגדים, נעליים, מוצרי חשמל ואפילו מזון.

וזה לא נגמר כאן. עסקים בארה"ב מייבאים לא רק מוצרים שלמים – אלא גם חלקים, רכיבים, חומרי גלם. כשהם מתייקרים, כל תהליך הייצור נפגע. חברות כמו הרלי-דייווידסון או ג'נרל מוטורס כבר העבירו חלק מהפעילות לחו"ל – פשוט כי העלויות בארה"ב הפכו לבלתי משתלמות.

העולם, כמובן, לא נשאר אדיש: סין, לדוגמה, לא חיכתה. היא הגיבה במכסים על תירס, סויה ומוצרים חקלאיים – מה שפגע ישירות בחקלאים האמריקאים. טראמפ מיהר לפצות אותם במענקים, אבל חוסר הוודאות כבר חדר פנימה – יצרנים חוששים, משקיעים עוצרים, והגלגלים מתחילים להאט.

החנות של אפל בניו יורקצילום: Nati Shohat/FLASH90

תעשיות שלא יחזרו – ולא משנה כמה מכסים יטילו

וכאן עולה הטענה המרכזית של טראמפ: שאם מייקרים את הייבוא, המפעלים יחזרו הביתה. בפועל – זה הרבה יותר מורכב. תעשיות רבות עזבו את ארה"ב לא בגלל מיסים, אלא כי פשוט אין להן יתרון כאן. השכר גבוה, הרגולציה נוקשה, התשתיות יקרות.

במזרח – סין, וייטנאם, הודו ומקסיקו – יש בדיוק את מה שהתעשיות האלה מחפשות: כוח עבודה זול, לוגיסטיקה פשוטה, התמחות בייצור המוני. כל עוד הפערים האלה קיימים – תעשיות רבות פשוט לא יחזרו, גם אם יוטלו עליהן עוד ועוד מכסים.

עסקים בארצות הבריתצילום: pixsabay

שרשראות ייצור גלובליות וכלכלה שאינה מגיבה לפקודות

העולם לא עובד יותר בשיטה של "מי שמייצר – מוכר". רוב המוצרים בנויים על שיתופי פעולה חוצי גבולות. סמארטפון אחד מתוכנן בארה"ב, כולל שבבים מקוריאה, מסך מסין, מורכב במקסיקו – ורק אז נמכר חזרה בארה"ב. מכס על רכיב קטן – משפיע על המוצר כולו.

וטראמפ? הוא רואה בגירעון הסחר (הפער בין ייבוא לייצוא) עדות לכישלון. אבל כלכלנים מצביעים על ההפך: במדינה עם מטבע חזק, ביקוש פנימי גבוה ויציבות – זה טבעי. לא כישלון – אלא עדות לעוצמה כלכלית.

אילוסטרציהצילום: pixabay

ומה זה אומר עלינו?

גם ישראל מושפעת. אנחנו מייצאים לארה"ב – הייטק, סייבר, תרופות, ציוד רפואי. כל שינוי במדיניות הסחר האמריקאית מהדהד גם כאן. מצד שני, אם ארה"ב מתרחקת מסין – ישראל יכולה להיכנס לנעליים: חדשנית, יציבה, קטנה וגמישה – בדיוק מה שהשוק מחפש.

אז כן, הרעיון של טראמפ נשמע פשוט: אתם רוצים למכור בשוק הכי טוב בעולם – תשלמו. אבל בעולם מורכב, שבו סוחרים לא כבולים למקום – אם מקשים עליהם, הם פשוט הולכים. המחירים עולים, התחרות נעלמת, ובסוף – גם בעל הבית מפסיד.