במשך 40 שנה: הרופא של גדולי ישראל חושף את הקשר עם פוסק הדור

ד"ר יצחק קופרמן נולד בדבלין שבאירלנד בשנת 1939 והתייתם מאביו בגיל שנתיים ימים. בשנות בחרותו, לאחר שלמד בישיבת קול תורה וגייטסעד, התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת דבלין היוקרתית, שם סיים את חוק לימודיו כקרדיולוג מומחה.

בשנות השלושים לחייו הוא החליט יחד עם רעייתו לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בעיר בני ברק, ולא עבר זמן רב עד שרבנים מכל קצוות העיר, ולעיתים גם מחוצה לה, החלו לשכור את שירותיו של הקרדיולוג החרדי דובר היידיש ועם החיוך הרגוע למען היוועצות בענייני בריאות וטיפולים שונים.

רשימה ארוכה של רבנים עלו אל הקליניקה שברחוב יגאל בבני ברק, ואחד מהם היה מרן פוסק הדור הרב שמואל הלוי וואזנר, בעל שבט הלוי. הרופא הצעיר, שהיה באמצע שנות השלושים לחייו, זכה להיות 'רופא-חבר' לגדול הדור שהתייחס אליו כידיד קרוב וחם, למשך יותר מארבעה עשורים. כעת, לציון עשור לפטירתו, 'בחדרי חרדים' חושף את הקשר המיוחד של הדוקטור שהיה שם מאחורי הקלעים עשרות שנים.

הרב צריך אותך בדרשה

את הרב וואזנר הוא פגש בפעם הראשונה כשמרן היה זקוק לרופא באמצע הדרשה בשבת.

מלבד השיעורים שמסר הרב בישיבה, פעמיים בשנה - בשבת שובה ובשבת הגדול - מוסר היה הרב דרשה ברוב עם בבית הכנסת הגדול בבני ברק. היתה זו דרשה שהגיעו אליה במיוחד מאות רבות של אנשים מכל רחבי העיר, ובמשך שעתיים ומחצה היה דורש הרב מאוצרותיו במדרש, הלכה ואגדה.

"העמידה בפני קהל עצום ורב דרשה ממרן כוחות נפש גדולים" מספר ד"ר קופרמן. "באחת מאותן שבתות נקראתי אל בית הכנסת הגדול לבוא ולבדוק בשלומו של פוסק הדור, וכמובן שעזבתי מיד את ביתי ושמתי פעמיי אל בית הכנסת כמצוות הרב. בסעייתא דשמיא הרב הרגיש בסדר, ואישרתי שהוא יכול להמשיך ולדרוש כמתוכנן."

מכאן ואילך, התבקש הד"ר על ידי בני ביתו של הרב לבוא ולהיות נוכח בדרשות באופן קבוע, על מנת שתנוח עליו דעתו ויוכל להעמיק בעיון הדרשה שקלחה מפיו.

בד בבד, באותו הזמן החל הרב למסור שיעור באופן קבוע בימי חמישי לבעלי בתים, דהיינו לתלמידיו משכבר הימים אשר פנו לעולם המעשה, וכמות המשתתפים עמדה על בערך כמאתיים נפש. כאשר הגיעה לאוזניו השמועה שנושא השיעור הוא בהלכות פיקוח נפש - מה שללא ספק היה רלוונטי לתחומי העיסוק הקבוע שלו - החליט הד"ר להצטרף אל השיעור, ומה רבה היתה שמחתם של בני הבית בעובדה שהדוקטור יניח את דעתו של הרב בעצם קיומו. "הם דאגו שמקומי יהיה באחת השורות הראשונות, תוך הקפדה שהמקום יהיה ממש מול פניו של הרב, למען תנוח דעתו" הוא מספר.

"ידיד שלי" הרב וואזנר וד"ר קופרמןצילום: באדיבות המצלם

"זכורני כיצד בכל פעם בשבת שובה או שבת הגדול, בהן הייתי הולך לשיעור של הרב כאמור ויושב בקרבתו למען ייטב ליבו עליו, במוצאי השבת היה הטלפון מצלצל כאשר מעברו השני של המתרס עומד פוסק הדור, מרן של כל ישראל. לא שליח, לא מלאך ולא שרף. הוא ולא אחר בכבודו ובעצמו, היה טורח ומתקשר ליהודי פשוט העונה לשם יצחק קופרמן ומבקש לומר לו 'א גוטע וואך, שכוייח' באופן אישי, כי בזכותו הוא יכל להתרכז בדרשה". 

כזה היה גדול הדור. כזה ראה וקדש.

כיפת ברזל של תורה

עם הזמן הגיעה מלחמת המפרץ, כאשר בימים אלו נורו לעבר ישראל עשרות טילים תוך שהיה חשש שהם יהיו עם ראשי נפץ כימי. המצב היה מתוח מאוד. אנשים חששו מאוד לצאת מבתיהם, ואלו שהוזקקו לעשות זאת, מסיכות ה-א.ב.כ. ( ר"ת אטומי, ביולוגי, כימי) מטילות האימה לא משו מידיהם.

הטילים היו נורים בדרך כלל בשעות הערב והלילה. בעקבות כך, שיעורו של הרב הוקדם בכמחצית השעה - לשמונה בערב, על מנת שיסתיים מוקדם יותר ויוכלו משתתפי השיעור המעטים שחירפו את נפשם חרף צוק העיתים לשוב אל בתיהם בשעה מוקדמת יותר, בתקווה שיגיעו ליעדם בשלום.

"זכיתי להימנות על חברי השיעור שאזר ליבם אומץ להשתתף, והנני מעיד שלא היתה ולו פעם אחת שהשיעור נקטע ביללות האזעקה המבעיתה" אומר ד"ר קופרמן.

'ידיד' של הרב וואנר

הוא זכה להיות רופאו האישי של מרן הרב וואזנר במשך יותר מארבעים שנה. "זו זכות עצומה כמו גם אחריות עצומה, כאשר לא פעם כרופא מטפל עליך להתבונן אל מעבר למציאות היבשה של מטפל-מטופל ולזכור את האחריות הציבורית הכבדה השוכנת על כתפיך כמי שבריאותו של גדול הדור מסורה בידך בשליחות המקום" מסביר ד"ר קופרמן.

עניינים ואירועים אחרים לא פעם מקבלים חשיבות משנית. באחת הפעמים שהד"ר ורעייתו היו אמורים לנסוע לכנס רפואי בארה"ב, יום לפני הטיסה הוא נקרא לבית הרב על ידי שמשיו היות ולא חש בטוב. 
"הלכתי ובדקתי את הרב, ושבתי גם בבוקר למחרת לבדיקה חוזרת והמדדים עדיין לא הניחו את דעתי.

הודעתי לרעייתי שאלך לבדוק את הרב פעם נוספת בצהריים, ובאם יהיה עדיין חשש ולו הקטן ביותר אנו נאלץ לבטל את נסיעתנו. לא העליתי על דעתי ליטול סיכונים. עם זאת, בסייעתא דשמיא, כשהגעתי בצהרי היום הבדיקות הניחו את דעתי שהרב כבר חש טוב יותר ורק בעקבות כך הסכמתי להפקיד את הטיפול להמשך ההתאוששות בידיהם הנאמנות של שמשיו ולעלות על המטוס".

כך או כך, הפגישות התכופות היוו כר פורה להירקמותה של ידידות אישית. "לא הייתי אומר זאת על עצמי אלמלא שמעתי זאת במפורש מפי קודשו כמה וכמה פעמים באומרו 'ד"ר קופרמן, בשבילי אתה לא רק רופא. אתה גם ידיד קרוב'. מה אומר ומה אדבר" אומר ד"ר קופרמן נרגשות.

הדאגה של הרופא לרבו היתה דו צדדית, ובכל מה שהיה על הפרק היה מתייעץ ד"ר קופרמן עם הרב וואזנר. לא פעם הרב וואזנר גם דאג לשלומו האישי. "כשהייתי באוסטריה יחד עם הרב מתוקף תפקידי, הרב פגש אותי ואת רעייתי כאשר יצאנו לשאוף אוויר. הוא היה מלווה על ידי שמשיו והתרגש לראות אותי. "לא קר לך?" הוא שאל בהשתאות כשראה את החולצה הקצרה, ומישש את ידיי בעדינות. זה היה רגע מרגש במיוחד."

ד"ר קופרמן והרב וואזנרצילום: באדיבות המצלם

"הנני זוכר כיצד הרב היה עומד על כך שאסכים לקבל תשלום על הביקור בעוד שמצידי הזכות לארח את מרן של כל ישראל בין קורות ביתי היתה כשלעצמה משהו שערכו לא יסולא מפז" ממשיך ומספר ד"ר קופרמן. "כלום אבקש לקבל על זה כסף? בשום פנים ואופן. אך הוא התעקש.

ניסיתי לומר לו שאם אימי ע"ה היתה שומעת שלקחתי כסף מגדול הדור היתה מטלטלת בזעקותיה את פני הארץ ת"ק על ת"ק פרסה, וממילא זה מדין כיבוד אם. אך הוא לא השתכנע וטען שזכותו לדרוש לשלם וממילא אין 'טענה' כי זה מגיע ממנו.

בצר לי, גייסתי את הקלף האחרון שהיה ברשותי עם הרבה יצירתיות ומחשבה. 'כבוד הרב חייב להבין. אינני בטוח שהרב יכול לעמוד בסכום שאנקוב בגין הטיפול' אמרתי. 'וכי למה לא' שאל הרב וואזנר בתמיהה, 'אמנם אינני עשיר גדול, אך טרם הגעתי למצב של לפשוט יד לבריות. את צרכיי יכול אני לשלם'. 

'לא לזו כוונתי' עניתי ואמרתי, 'אין מדובר על הסכום אותו אני נוהג לחייב בגין ביקור רגיל, אלא על הערך הכספי של משמעות הזמן והטיפול אותו הענקתי. הרי זה וודאי זיכני המקום להיות שליח טוב מלפניו ולהשיב לכבוד הרב את בריאותו האיתנה. אשר על כן, אם קודם לכן כאשר הרב לא חש בטוב, עומק העיון, פסקי ההלכה, החילא דאורייתא, מתמעטים ולו במעט, הרי שכעת לאחר שזכיתי בס"ד להשיב לרב את כוחותיו, שב כוח תורתו של הרב להיות בשיאו כמקודם. ממילא יוצא שיש בידי חלק, קטן אמנם, אך חלק, בתורתו הקדושה של הרב'.

'כעת ישער הרב בנפשו' המשכתי ואמרתי בחיוך 'מה יקרה אם אצא לרחובה של העיר בני ברק ואודיע ברבים שיש בידי חלק בתורתו של גדול הדור, ומעמיד אני את זה החלק למכירה. שהרב יהיה סמוך ובטוח' סיימתי ואמרתי 'שאת הון העתק אותו יבקשו לשלם בכדי לקבל את הזכות הנשגבת הזו בקנין, אין באפשרותו של הרב לשלם מכיסו…'

באופן בלתי יאומן, בטענה הזו הצלחתי לשכנע אותו" מספר הד"ר. מי כמוהו יודע שאין כל ערך לחיי שעה אל מול השכר בחיי הנצח. אך הוא כמובן לא הניח לד"ר קופרמן לגמרי. 'אני מוכן אם כן שלא לתת לך כל תשלום על הביקור ולהשאיר בידך את חלק ה'תורה' שלי, אך בלי כל קשר מותר שאתן לך מתנה מרצוני הטוב בלבד…'

לזה כבר לא יכול היה הד"ר לסרב, והוא זכה לקבל מידיו הקדושות את ספריו היקרים חתומים עם הקדשה אישית בכתב קודשו, מגש מעוטר לפמוטים, ואף קנקן יין מכסף, עם הקדשה אישית מפי קודשו החרוטה בחזית הכלי. "כמובן שחפצים אלו יקרים לליבי באופן שאין לתאר וערכם הסנטימנטלי עולה בערכו על כל הון שבעולם" אומר הד"ר.

בהקשר זה, באחת הפעמים שהרב התאשפז בבית החולים למספר ימים ארוכים, עם סיום האשפוז נועץ עימו הרב במה יוכל לבטאות את תודתו לצוות היקר שטיפל בו במסירות. 'האם מגדנות וקפה שיונחו במחלקה יהוו אות הוקרה הולם?' שאל הרב. 'אמנם אני חושב שזו בהחלט מחווה הולמת' השיב הד"ר, 'אך אם יורשה לי לומר לכבוד הרב, אדם במעמדו של הרב כגדול הדור, הולם יותר שתהא זו תשורה בעלת ניחוח תורני'.

'מה אתה מציע?' שאל הרב. 'אני חושב שסידורי תפילה עם הקדשה אישית בכתב ידו של הרב יהוו הכרת תודה הולמת ומשביעת רצון' השיב ד"ר קופרמן לגדול הדור. 

הרב וואזנר בהחלט אהב את ההצעה, ואכן כעבור מספר ימים הגיע אחד משמשיו עם מספר סידורים חתומים בהקדשה אישית והעניק אותם לאנשי הצוות הנרגשים.

"שנים ארוכות לאחר מכן, עוד פגשתי את אחד מאותם אנשי צוות שבאותה העת היה רופא צעיר וזכה אף הוא לטפל במרן ולקבל מידיו את הסידור עם ההקדשה המיוחדת" מספר ד"ר קופרמן. "אמנם מדובר באיש שאורחות חייו רחוקות מהמסורת, אך זיו פניו הקדושות של פוסק הדור הספיקו בכדי שיבין את גודל הזכות שנפלה בחלקו. 'עד היום' העיד בפניי בהתרגשות 'הסידור היקר, עם המילים החמות והנשגבות בכתב קודשו של הרב, לא מש מידי'."

בהקשר זה יש לציין, שגם באותו המעמד למרות כל הניסיונות למחות ולסרב, חלקו של הד"ר לא קופח, ולאחר ההתדיינות הקבועה בנושא התשלום והטענה הניצחת כאמור, שאל אותו הרב האם יש ברשותו את סט הספרים של ה'שדי חמד'. כשהשיב בשלילה, נענה הרב וואזנר ואמר לשמשו 'בדרך חזרה הביתה, אנו נעצור בחנות הספרים ונביא לד"ר קופרמן את הספר שדי חמד'. 

ואכן שעה קלה לאחר שחזר הד"ר לביתו, מכוניתו של הרב שזה עתה שב מבית החולים נעצרה מחוץ לבית. מתוך הרכב הפציע השמש המסור עם ארגז הספרים בידו, ופנה להביאם אל הבית בעוד שהד"ר מקבל את פני מרן שנותר לחכות ברכב. "העובדה שגדול הדור לא הסכים לשוב אל ביתו בטרם יונח ארגז הספרים על מפתן הדלת היתה בלתי נתפסת בעיני." 

אך כזה היה הרב וואזנר. מלאך ה' בדמות אדם.
דרך אגב, ארגז הספרים כבר נפתח קודם לכן, ובכרך הראשון, איך לא, חיכתה הקדשה אישית וחמה מידי הרב…

זאת התורה לא תהא מוחלפת

הרב וואזנר היה בעל אישיות עדינת נפש, שקט ונעים הליכות, אך כל זאת עד שנגעו הדברים לעניינים דבקדושה ובדקדוק ההלכה, שם לא הרפה ידיו ולא נחה דעתו עד שידקדקו בקלה כבחמורה בכל דיכפין.

"אני אישית ראיתי זאת באין ספור פעמים, שכאשר נגעו הדברים לקיום ההלכה המסורה, המושג 'לא נעים לי' התאדה כלא היה, נקבר קבורת חמור. 

אחת הפעמים למשל היתה כאשר ביקשתי מגדול הדור שיקבל לידיו כסנדק את אחד מנכדיי שזה עתה נולד, בעוד שאנוכי הקטן אהיה אמון על תפקיד המוהל כבימים ימימה אצל שאר נכדיי בלעה"ר. בתקופה המדוברת כבר הספקתי לצבור קילומטראז' ארוך למדי, יותר משלושים שנים בהן בריאותו של הרב היתה סמוכה על ידי, ואין ספק שלולא הידידות העמוקה ורגשות החיבה שחש כלפיי בסייעתא דשמיא, לא היינו זוכים למעמד הנשגב בו הרך הנימול יהא רכון בין אצילי ידיו הקדושות.

אך למרות כל זאת, בעדינות ובחוכמה, הרב וואזנר החל לחקור ולדרוש כיצד אני מבצע את פרטי הדינים הנוגעים לברית.
רוצה לומר - 'חברים-חברים', עד שזה מגיע להלכה. מרן חקר אותי במשך דקות ארוכות בשתי וערב לברר היטב והדק האם בעת המילה אני נוהג לבצע את החיתוך כחרב פיפיות, והאם מקיים אני את כלל דיני המילה ועוד. רק לאחר שווידא, ברוח טובה ובעדינות אך באופן שאינו משתמע לשני פנים, שאכן הנני נוהג כפי ההלכה המסורה ללא סייגים, או אז נתן את הסכמתו לשמש כסנדק." 

דער רבי דאַרף דורכפירן אַן אָפּעראַציע!!!

לעיתים ההוראות שנאלץ הד"ר לתת לרב וואזנר מתוך אחריות על בריאותו היו קשות לעיכול, במיוחד אלו שהגיעו על חשבון שמירת אורח החיים היהודי המוקפד שהרב נקט בו, כגון צומות.

כאשר זקנותו החלה לתת את אותותיה, לקראת סוף שנות הגבורות כאשר התקרב לעשור העשירי בחייו, המליץ ד"ר קופרמן למרן לצמצם את מניין הצומות הקבועים בלוח השנה לתשעה באב ויו"כ. הרב בעצמו העיד על החזו"א, שהגם והציבור אינו מודע לכך, הרי שבסוף שנותיו מרן החזו"א צם את אלו שתי הצומות ותו לא, מחשש לפיקוח נפש.

עם זאת, לרב וואזנר היה קשה מאוד לקבל זאת, ובשנים הראשונות הנושא היה עילה קבועה לויכוחים (עם זאת חשוב לציין, שלמעשה בסופו של יום, בכל הנושא הרפואי הרב מעולם לא סטה מההוראות שהד"ר ראה לנכון להורות כן בהתאם לנתונים שעמדו אל מול עיניו).

אך ככל שנקפו שנותיו ועייפות החומר הכבידה מנשוא, מצוות התורה הקדושה להישמר מכל משמר על נפשותינו תפסה את מקומה ביתר שאת, ואף ביום כיפור היה שותה הרב לשיעורין. בכל זאת, מדובר היה ביהודי שסך שנותיו באותה תקופה הגיע לכמעט שלוש ספרות…

לצד זאת, זכה הד"ר להיות שליח טוב מלפני המקום שנים רבות קודם לכן, ובסייעתא דשמיא להיות האדם הנכון, במקום הנכון, ובזמן הנכון, שגרם למרן גדול הדור לבחור כפי שרצתה ההשגחה ולזכות בעוד עשרות שנים של חיים, בלעה"ר, לזכות כלל ישראל ולהרביץ תורה בס"ד.

היה זה כאשר הרב כבר התקרב לגיל שמונים. אמנם זהו בהחלט גיל מבוגר, אך הרב היה ב"ה באיתנו. לצד זאת, באופן הדרגתי באותה התקופה, החל הרב לחוש שלא בטוב, ולאחר סדרת בדיקות החליטו הצוות הרפואי ובראשם ד"ר קופרמן, שעל הרב לבצע צנתור.

"לאחר שאושפז בבית החולים ביצענו בדיקות מקיפות נוספת, ולמרות שבתחילה חשבנו שנוכל לעזור באופן חיצוני בעזרת בלון וסטנטים (דרך העורק), לאור התוצאות העדכניות עמיתי פרופסור מילר ואנוכי הגענו למסקנה שאין מנוס מלבצע ניתוח" משחזר הד"ר.

"ניגשתי אל הרב וואזנר והתחלתי להסביר בפניו את השיקולים הרפואיים, תוך שהבהרתי שעלינו לבצע את ניתוח בגין הנסיבות הקיימות. אך הרב וואזנר ניסה להימנע. 'איך וויל נישט כירורגיע' (אני לא רוצה ניתוח) אמר הרב, וחזר ואמר. למען האמת, הוא פשוט חשש. כאמור, הוא היה טיפוס עדין נפש, ואופרציה רפואית מסובכת במקצת (יחסית) הטילה עליו אימה.

ניסיתי לדבר על ליבו ולהסביר לו את המצב הנתון, אך הוא המשיך להתחמק מלהסכים, תוך שביקש לחזור לביתו ולחשוב על העניין שם. אני מבחינתי, ידעתי שהחזרה לביתו רק תסבך את המצב עוד יותר, היות ומניסיוני ידעתי שברגע שיבוא לביתו, ייכנסו לעניין העסקן פלוני והעסקן אלמוני, זה מכאן וזה מאידך, רב כזה ורב אחר, ההוא יגיד להיוועץ עם הרופא ההוא ועמיתו יגיד לשאול רופא אחר, ובכך יווצר בליל של דעות, אנשים ואינטרסים, עד שלבסוף לא יקרה דבר בפועל. 
ומאידך גיסא, חייו של מרן גדול הדור מוטלים על הכף. אנחנו ידענו בוודאות, שבמידה ולא יעשה את הניתוח, מחצית הסיכויים מצביעים על כך שח"ו הרב וואזנר לא יסיים את שנתו."

ד"ר קופרמן מעיד על עצמו שעד היום הוא לא יודע כיצד אזר את האומץ הדרוש, שלא לומר את נגיעות ה'חוצפה' לדבר כך אל גדול שבישראל, אך אין ספק שהבורא מערכי לב ולשון שם את הדברים בפיו ונסך בו את הכוחות לומר את אשר היה צריך לומר בנוטריקון וצורה שבאופן רגיל אינם ראויים, בלשון המעטה, להיאמר לענק שבענקים כהרב וואזנר.

"הישרתי את מבטי אל גדול הדור, ומלב הומה, דואג ואוהב, המילים פשוט פרצו החוצה. 'אַז דער רבי האָט געוווּסט, אַז דער רבי גייט נישט אַהיים ביז דער רבי האָט געמאכט די אָפּעראַציע!!!' (שהרב ידע, הרב לא הולך הביתה עד שהרב עושה את הניתוח!). מרן של ישראל הביט אל עיניי, ואני, עדיין מזועזע מעצמי, חזרתי על מילותיי הנחרצות שוב באופן בלתי נשלט. 'דער רבי מוז מאכן די אפעראציע!' (הרב חייב לעשות ניתוח!)."

ההתרגשות על ד"ר קופרמן ניכרת היטב כשהוא משחזר את הסיפור המופלא, אך עת לעשות לה' הפרו תורתיך. תגובתו של הרב וואזנר היתה מפתיעה.

"כשראה את רוחי הסוערת ועמד על דאגתי הכנה לשלומו, מיד התרצה והשיב 'פייַן. איך שטימען צו טאָן כירורגיע אויב איר זאָגן אַזוי' (בסדר גמור, אני מוכן לעשות ניתוח אם אתה אומר כך)."

לאחר ביצוע הניתוח שצלח בס"ד, מרן הרב וואזנר האריך ימים ושנים לעוד 23 (!) שנה בחסדי ה' יתברך. כמעט חצי יובל של תורה ללא מיצרים יכלו לבוא אל סיומם ח"ו לולא אותם מילים. זאת ועוד, שמרן לא פסק מלהזכיר לד"ר עד כמה הכרת הטוב יש בליבו על האומץ לומר את אותן מילים בצורה כה תקיפה, היות ולולא שהיה עומד על כך באופן כה נחרץ קרוב לוודאי - על פי דבריו - שהיה נמנע מלעשות את הניתוח, ומי יודע אם לעת כזו הגיע ד"ר קופרמן אל המלכות…

"אני תמיד אומר שאינני חושש מכך שלאחר 120 שנותיי, כשאגיע אל עולם האמת, יבואו אלי בטענות על שאינני יודע פשט של רש"י על פסוק פלוני, על ששכחתי איזו משנה אלמונית, וכעין אלו. מה שאני כן חושש הוא, שמא יקשרו בשמי קובלנות בגין החולים שלא טיפלתי בהם אל נכון, טיפול טוב ומדוקדק כפי שהיה מוטל עלי מן שמיא, אם משום שלא נתתי דיו ללמוד את חוכמת הרפואה כפי הנצרך, או שמא משום שהרפיתי את ידיי משמירת הכללים בקפדנות המירבית.

כל שכן כאשר מדובר באחריות כבדה מנשוא, אחריות לשלומו של גדול בישראל.

בכל פעם בה אנשי ביתו של הרב וואזנר, כמו גם משפחתו הקרובה, היו מודים לי על עבודתי המסורה למען בריאותו השלימה של גדול הדור, הייתי משיב ואומר שהנני חש בחוש, באופן מובהק ונהיר, כיצד ריבונו של עולם עוקב ומביט אחר צעדי הרב על כל צעד ושעל, כמעין אלומת אור מפנס שמימי, ודואג לבל יאונה לו כל רע, בעוד שאני מאלה שניתנה בידיהם הזכות העצומה לכסות במעטה טבעי את מעשי ידיו של ק-ל עליון, וללקט במעט את פירורי הקומפלימנטים…"

ה'מנהל' של הרבנים בכובע החום

אם נרצה להמחיש את גודל השפעתו על גדולי ישראל ודאגתו של ד"ר קופרמן לצורכיהם הרפואיים על מנת שאלו יוכלו לשבת וללמוד בנחת, הרי שהסיפור הבא מדגים זאת היטב.

במשך תקופה ארוכה, דרשותיהם של הרב וואזנר והרב אונגר השתרבבו בכפיפה אחת בשבת שובה ושבת הגדול, בעוד שהרב אונגר היה נושא את דבריו בשעות הבוקר והרב וואזנר דרש בשעות אחר הצהריים בבית הכנסת הגדול.  היות ואצל שניהם זכה הד"ר להיות אמון על ענייני בריאות הגוף, ההזמנה האישית שקיבל מכל אחד מהם לבוא ולהשתתף בקהל השומעים היתה למעשה גם בקשה מהותית הנוגעת ליישוב הדעת בזמן מסירת השיעור בעוד שלנוכחותו כאמור, יש משקל רב בעניין. 

אשר על כן, בשני השיעורים הוקצה למענו מקום מכובד הסמוך למעמד הרב הדורש למען זה תנוח דעתו עליו, ואצל הרב וואנר אף הגדילו לעשות ודאגו שמושבו יהיה בשורה הראשונה ממש אל מול פניו של מרן. 

הרב אונגר היה פותח את דבריו בשעה 11:45 לפני הצהריים, כאשר פרק הזמן בין סיום תפילת שחרית לבין תחילת השיעור הספיק לקידוש וטעימה פורתא, ומסיים את שיעורו כשעתיים לאחר מכן, קרוב לשעה 14:00 בצהריים. או אז היה שב הד"ר לביתו, עורך סעודה בזריזות ונח מספר דקות, ובשעה שלוש ומחצה כבר היה מתייצב למנחה בבית הכנסת הגדול כאשר מיד לאחריה החל הרב וואזנר את דרשתו.

בתקופה המדוברת, לפני כמעט יובל שנים, טרם הספיק הד"ר הנכבד 'להתעדכן' בכלל הניואנסים הנוגעים לפריטי הלבוש הנהוגים בקרב בני המגזר החרדי בכלל ובבני ברק בפרט, וחרף המגבעת השחורה שחבשו כלל בני העדה החרדית בשבת, על ראשו התנוסס בגאון כובע קטיפה חום ויפה עם נוצה צבעונית… 'חוצניק' פר אקסלנס. 

"אם הצלחתי לעמוד על שלי ולילך בין כותלי האוניברסיטה הכבודה בדבלין כשכיפה גדולה ושחורה מתנוססת בראשי באופן חסר תקדים, הרי שלהתערות בקהל הבני ברקי כשעל ראשי כובע חום, לדידי היה זה עניין פעוט למדי" אומר ד"ר קופרמן בעליצות. 

כך או כך, באותם הימים אחד ממתפללי בית הכנסת 'אגודת רעים' הוותיקים, יהודי בשם פריי, אירח את בנו המתגורר בשוויץ לרגל החגים. הבן החביב, ניצל את שהותו בארץ הקודש להתעלות ברוחניות כמובן, ובהגיע בוקר שבת המלכה, שם פעמיו לעבר בית הכנסת 'חוג חתם סופר' שם עמד הרב אונגר להתחיל את דרשתו הקבועה.

נכנס האורח אל בית המדרש ובעודו תר אחר מקום פנוי מחזה מוזר נגלה לעיניו. אסופות אסופות של כובעים שחורים, וביניהם ניצב כובע חום אחד, ועוד עם נוצה… 'מי זה האיש בעל הכובע החום?' שאל מר פריי את היושב לצידו. 'האיש בכובע החום? זהו הרופא של הרב' ענה שכנו לספסל והוסיף 'מתי שהרופא אומר די, הרב עוצר את דיבורו ומסיים את הדרשה…'. 

'מה אתה סח' השתומם האורח השוויצרי, והביט בהשתאות ברופא שבאבחת ידו אחראי על סיום השיעור בפועל…

ואכן, לאחר פרק זמן ניכר, האות המדובר ניתן והשיעור בא אל סיומו. בשעת הצהריים, לאחר סעודת השבת התייצב שוב מר פריי, הפעם בבית הכנסת הגדול, מצפה לשמוע את אוצרותיו של מרן הרב וואזנר.
והנה גם כאן, מחזה מוזר ביותר… ים של כובעים שחורים, ובשורה הראשונה, איך לא, כובע חום עם נוצה. 'אמור לי' פנה מר פריי ליושב לצידו התורן, 'מי זה האיש בכובע החום היושב בשורה הראשונה?'
'האיש בכובע החום? זהו הרופא האישי של הרב' נענה ואמר הנשאל. 'כשהוא אומר די…' 'כן, כן, אני יודע' קטע מר פריי את דברי המשיב, 'כשהוא אומר די הרב מסיים את הדרשה, נכון?'. 'אכן' השיב האיש.

'לא יאומן' השתומם מר פריי בפני אביו כאשר חזר לבית הוריו. 'מי זה הרופא הזה שמנהל את כל העיר עם הכובע החום על ראשו?'
אווו, הרופא בעל הכובע החום… - השיב לו אביו - זהו בוודאי ד"ר קופרמן…

ניצחו אראלים את המצוקים

"בחודשים האחרונים לחייו, הרב יצא ובא בבית החולים לסירוגין. בשלב מסוים חיברו אותו להנשמה וניתקו לחילופין, וסהדי במרומים שהיה לי קשה ביותר לראות את סבלו הרב" מספר ד"ר קופרמן. 

חג הפסח באותה השנה יצא בשבת. בבוקר יום השישי עוד הספיק הד"ר לבקרו, והיה ניכר לעין כל שמצבו מידרדר. במשך היום, עד ממש דקות ספורות בטרם יפרוס החג את כנפיו, עוד היה בקשר רציף עם שמשיו אשר בישרו מבית החולים מעייני הישועה בשורות קודרות על כך שהלחץ דם, כמו גם הסטורציה, אינם מנבאים טובות. לא היה לאל ידי לעשות דבר בנידון, ועם תחושות כבדות קיבלתי את השבת המלכה ואת חג הפסח.

עשינו את הסדר כדבעי ולמרות הקושי השתדלתי להסיח את מחשבותיי שנדדו אל הגרוע מכל ולהתרכז בסדר הלילה הקדוש והמיוחד. 
או אז, בשבת בצהריים, הלך הד"ר כמנהגו לשיעורו הקבוע של הרב מנחם קסלר בדף היומי. הרב קסלר נכנס אל בית המדרש בפנים קודרות וליבו של הד"ר ניבא שחורות. 'את השיעור היום נקדיש לעילוי נשמתו של גדול הדור - הרב וואזנר זצוק"ל' בישר הרב קסלר. "הרגשתי כיצד ראשי נהיה כבד, משל סלע אימתני נפל עליו בפתע" מתאר ד"ר קופרמן "כך נודע לי שמורי ורבי האהוב, מרן של ישראל, נפטר והלך לעולם שכולו טוב". 

ד"ר קופרמן חזר לביתו  עם מחשבות נוגות. "ניסיתי ללא הצלחה להניס את התוגה. שבת היום לה', ואין מתאבלים ביום הקדוש. לפני ביתי עצרתי לרגע קט, נשכתי את שפתיי ונשמתי עמוקות, בדרך לא דרך הרגעתי את נפשי הסוערת, הזועקת, וגמלתי בליבי שלא לדבר על הבשורה המרה עד לצאת השבת והחג".

הם המשיכו את השבת, תפילת המנחה וסעודה שלישית כרגיל. הוא בקושי הצליח להחזיק את רגשותיו ונפנה ללכת לתפילת ערבית. עם שובו מבית הכנסת, ניגש ד"ר קופרמן אל כוס ההבדלה וניסה להתחיל את המילים "הנה ק-ל ישועתי" אך כאן, באותן המילים שאמורות לבטא את השמחה לקראת השבוע הקרוב, ליבו הדואב לא יכל לנחשול שעלה על גדותיו. מעיניו החלו לזלוג דמעות ללא הרף. 

רעייתו הביטה על פניו ומיד הבינה. 'זה הרב וואזנר. הרב וואזנר נפטר…'

רבבות בית ישראל הגיעו ללוות את גדול הדור בדרכו האחרונה, ושמחת החג נהפכה ליגון. כל העם היושב בציון ובתפוצות, בכה את השריפה אשר שרף ה' בכי מר. מסע ההלוויה יצא מהיכל הישיבה בראשה עמד רבות בשנים, ושמה את פעמיה, עם ההמונים הנוהים אחר המיטה, אל בית החיים 'שומרי שבת'.

"כך באו אל סיומם יותר מארבעים שנות אור, שנות נגה. שנים של קרבה אל מלאך ה' צבאות, אשר היתה לי הזכות האדירה והנשגבת להיות לו למשענת, לקנות חלק בתורתו הקדושה, ולחזות באורחותיו הנאצלות, היקרות מפז, של הענק בענקים, מרן של כל ישראל. 

מי יתן ונזכה תמיד לנסוע לאורו, ויה"ר מלפני המקום שזכרו הקדוש יהא לנו למליץ יושר מלפניו."