הימין התאהב – ועכשיו הוא מקבל את טראמפ האמיתי: מסוכן לישראל

מהרגע הראשון, זו הייתה זחיחות מסוכנת לחשוב שעם שובו של דונלד טראמפ לבית הלבן, הוא יהפוך מידית למכשיר בידי ממשלת נתניהו – שימלא כל גחמה ביטחונית, יעניק גיבוי אוטומטי ויפעל לפי האינטרס הישראלי בלבד.

הפרסום הדרמטי הלילה ב"ניו יורק טיימס", לפיו טראמפ הוא האיש שמנע את התקיפה שתכננה ישראל נגד מתקני הגרעין האיראניים בחודש מאי, מוכיח שהאשליה הזו לא רק מוטעית – אלא עלולה להתגלות כמסוכנת ביותר.

דווקא עכשיו, כשהתנאים לפעולה צבאית הם אידיאליים – אחרי שישראל שחקה את מערכות ההגנה האיראניות, הכתה את משמרות המהפכה, והביאה לקריסת חיזבאללה ככוח מרתיע בצפון – טראמפ שוב בוחר בדיפלומטיה. בדיוק כפי שעשה אובמה. אלא שהפעם, המצב חמור פי כמה: איראן כבר אינה במרחק של שנים מהפצצה – אלא חודשים. מדובר במדינת סף גרעינית, עם יכולת פריצה ממשית.

זירת החיסול של נסראללהצילום: רשתות חברתיות

וכדי להבין את המהלך של טראמפ, צריך גם להבין את אופן קבלת ההחלטות של טראמפ – לא רק את תוכנן. בניגוד לנשיאים קודמים שפעלו לפי עקרונות מדיניים ברורים או אסטרטגיות סדורות, טראמפ פועל לפי אינסטינקטים, תחושות בטן ותגובות רגשיות לרגע. הוא מנהל מדיניות חוץ כמו מנכ"ל של עסק פרטי – מחפש "דיל", מחפש כותרת, מחפש ניצחון מיידי.

ההיגיון המדיני המסורתי – שבו יש משקל לניתוח מודיעיני עמוק, למערך בריתות מורכב, או להבנת השלכות לטווח הארוך – פשוט לא קיים אצלו באותה מידה. במקום זה, הוא שואל: מה מרוויחים מזה מחר בבוקר? מה יכתבו בעיתון? מי ינצח בטוויטר?

זו הסיבה שבשעה שבה המומנטום הצבאי של ישראל היה בשיאו, ובזמן שבו האיום האיראני התקרב לנקודת אל-חזור, טראמפ בחר דווקא בשיחות. לא מתוך מדיניות מגובשת, אלא מתוך רצון ל"מהלך מפתיע", "מהלך היסטורי", משהו שיוכל למכור כהישג אישי. ולצדו, כמו צל, סגנו ג’יי.די ואנס שמחזק את הגישה: תתרחק מהמזרח התיכון, תוריד את המחויבות, תפסיק להיגרר למלחמות של אחרים.

נתניהו ופנס בשגרירות ארה"ב בירושליםצילום: קובי גדעון, לע"מ

סגנו, ואנס, מהווה חוליה קריטית בהבנת השינוי. מדובר בדמות אידיאולוגית מובהקת שמקדמת קו בדלני, אנטי-התערבותי, ואפילו אנטי-בריתי. הוא רואה בישראל לא בעלת ברית אלא "נטל אסטרטגי". עמדותיו מחלחלות, ואיתן גם השפעתם של בכירים כמו שר ההגנה פיט הגסט' וראש המודיעין הלאומי טולסי גאברד – שמובילים קו זהיר עד רשלני.

הבעיה במדיניות הזו אינה רק הפניית גב לישראל – אלא עיוורון מוחלט להשלכות על המערב כולו. ב-2015, כשאובמה חתם על הסכם גרעין עם איראן, הוא עשה זאת כשהמשטר בטהראן היה הרבה פחות מתקדם טכנולוגית. כעת, כשאיראן קרובה מתמיד לפצצה, טראמפ הולך באותה דרך – אבל עם הרבה פחות הצדקה אסטרטגית. זה כבר לא רק רפיון – זה הימור מסוכן.

טראמפ ונתניהו בבית הלבן. אפריל 2025צילום: Liri Agami/Flash90

הגיעה השעה להתפכח: טראמפ איננו "החבר הטוב ביותר של ישראל", אלא נשיא בלתי צפוי, שמונע מהאינטרסים שלו בלבד. הוא מוקף באנשים שלא רואים בברית עם ישראל ערך אסטרטגי – אלא עול. מול מציאות אזורית מתלהטת, ובשעה קריטית כל כך, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לבנות על דמות שטוענת שהיא בעד – אך שוב ושוב נעלמת כשצריך אותה באמת.

למי שעדיין מקווה שטראמפ "ישתנה בקדנציה השנייה", כדאי לקרוא שוב את הפרסום הלילה. הרטוריקה אולי נשמעת טוב – אבל המעשים שלו עלולים להכאיב הרבה יותר מכל נאום של אובמה.