הפצצה כבר כאן – רק לא אומרים את זה בקול רם

איראן אינה שואפת רק לפצצה – היא בונה מציאות. מציאות שבה לא רק שיש לה את היכולת הגרעינית, אלא גם את הלגיטימציה. בזמן שהעולם המתין למהלכים של ממשל ביידן, טהראן השקיעה את זמנה בתכנון חלופי – והיום ברור עד כמה האסטרטגיה הזו השתלמה לה.

המידע שנחשף באחרונה מצייר תמונה מטרידה במיוחד: במשך השנתיים האחרונות, ניהלה איראן מגעים חשאיים עם מקורביו של דונלד טראמפ, כשזה היה מחוץ למוקדי ההשפעה. המנהיג העליון חמינאי אישר את השיחות הללו באופן אישי, והנושא היה ברור – הגרעין בלבד. לא ענייני סנקציות, לא טרור, לא זכויות אדם. רק עסקה אפשרית שתאפשר לאיראן את מה שהיא רוצה – עם נשיא שהיא מאמינה שיוכל לספק.

הבחירות בנובמבר 2024 סגרו את המעגל: טראמפ ניצח את קמלה האריס בפער ניכר, נכנס לבית הלבן, ובכך הפך את ההכנה האיראנית לעובדה פוליטית. זה לא תרחיש – זו מציאות. האיראנים אינם בונים על תקווה – הם מייצרים ודאות.

והמציאות הזו מציבה את ישראל במקום קשה במיוחד. החזרה של טראמפ לשלטון לוותה באשליה בירושלים – כאילו מדובר בידיד אסטרטגי שחוזר להציל את המצב. אבל טראמפ של 2025 אינו טראמפ של 2018. הוא עסוק קודם כל בשיקום פנימי, בשליטה מחודשת בקונגרס ובנסיגה מחלק מהזירות הבינלאומיות. עסקה עם איראן, גם אם תהיה "טובה יותר", כבר קורמת עור וגידים – אך לא דרך ישראל. היא לא שותפה, לא מעודכנת, ולרוב גם לא נחשבת.

הפצצה אולי עוד לא הורכבה, אבל המטרייה המדינית כבר נפרשה. והסכם חדש – בגרסת טראמפ – עשוי לא להיות פחות מסוכן מהסכם אובמה. הפעם, ישראל גם לא תוכל להאשים את הדמוקרטים. היא תצטרך להסתכל במראה.

אבל האיראנים לא הסתפקו בתיאום עם טראמפ או עם מקורביו. מאחורי הקלעים, הם השקיעו מאמץ עקבי – ושקט – ביצירת ערוצי לובינג והשפעה במערכת האמריקאית הרחבה. כך, למשל, ארגונים כמו המועצה הלאומית האיראנית-אמריקאית (NIAC), שנויה במחלוקת בשל קשריה לכאורה עם משטר האייתוללות, פעלה לקדם נרטיבים התומכים בהסרת סנקציות על איראן, תוך הצגתם כהומניטריים. ב-2020, במהלך משבר הקורונה, בכירים ב-NIAC תמכו בפומבי בהקלות על סנקציות, בטענה שפגיעתן היא בעם האיראני, בעוד שהמשטר ממשיך לייצא טרור.

וכך, בעוד שישראל מתמקדת בהעברת מסרים לבית הלבן ובשיחות עם "מקורבים", האיראנים השקיעו בתשתית אסטרטגית של השפעה רחבה, חוצת מוסדות. הם לא ניסו לשכנע – הם ניסו לנרמל. להציג את הפצצה כעובדה מוגמרת, את ההסכם ככורח, ואת ההתנגדות כעיכוב מיותר.

המציאות ברורה: איראן ניהלה את המערכה הזאת הרבה יותר טוב ממה שהערכנו. היא הייתה שקולה, ממוקדת, ובעיקר – צעד אחד לפני כולם. ישראל, לעומת זאת, התנהלה מתוך תקווה שיהיה שינוי. השינוי הגיע – אבל לא מהכיוון הנכון.

בפני ישראל עומדות שלוש אפשרויות בלבד. תקיפה צבאית, שעלולה לעורר תגובה אזורית עזה אך עשויה לעכב את התוכנית; ניסיון דיפלומטי, שלחץ על ממשל אמריקאי שכבר איננו מאזין לו, או קו הגנה אסטרטגי, שמקבל למעשה את קיומה של הפצצה כעובדה מוגמרת.

כל אחת מהאפשרויות טומנת בחובה מחיר כבד – אך המחיר הכבד מכולם הוא ההמתנה. ישראל שוב מאחרת להבין שהשעון אינו תקוע, אלא ממשיך לתקתק – ודווקא בשקט.

הציבור הישראלי מוזמן לשאול את עצמו: האם אנחנו באמת מוכנים לחיות עם איראן גרעינית? ואם לא – מדוע אנחנו ממשיכים להתנהג כאילו כן?